בחודשיים האחרונים מצאתי כבר שלוש הזדמנויות לקשר
לבלוג של ריצ'רד ווג'וודסקי שכותב על האפשרויות החינוכיות של כיתה ללא נייר. ציינתי שווג'וודסקי מדגיש שהמטרה שלו איננה סתם להוציא את הנייר מהכיתה (אם כי הוא רואה בכך ערך אקולוגי חשוב) אלא שעל ידי הפיכת הכיתה לסביבה דיגיטאלית תוססת, הוא רוצה לשנות את חוויית הכיתה ולהפוך אותה יותר לממוקדת תלמידים ולמידה. ווג'וודסקי איננו היחיד שמתעד את תהליך המעבר מכיתה מבוססת נייר לכיתה דיגיטאלית. בערך באותו הזמן שהוא פתח את הבלוג שלו טרישיה בוק (Buck – התנועה הזאת פשוט איננה קיימת בעברית), מורה לאנגלית ולכישורי כתיבה בבית ספר תיכון במדינת אוהיו, פתחה בלוג בו היא מדווחת על תהליך דומה.
יש הבדלים בין הבלוגים. בחודשיים של הבלוג של ווג'וודסקי, הופיעו בו כבר מעל 170 מאמרונים. בשלושה החודשים של הבלוג של בוק הופיעו בו בסך הכל ששה מאמרונים. ווג'וודסקי אמנם כותב על המתרחש בכיתה שלו, אבל באופן מוצהר הוא רואה את עצמו כשגריר של הדיגיטאליות; המטרה שלו היא גיוס מורים נוספים לרעיון.
בוק, לעומתו, עוסקת בהתבוננות עצמית, בבחינת התהליך שהיא והתלמידים שלה עוברים בעקבות המעבר לדיגיטאליות. היא מוכנה לשכנע, אבל בראש ובראשונה היא עוסקת ברפלקציה.
בוק כותבת שעם פתיחת הסמסטר השני של שנת הלימודים הזאת היא הגיעה למסקנה שאין טעם לדחות את המעבר, והיא פשוט הכריזה לתלמידים שלה שמעכשיו ... ללא נייר. מורים אחרים שואלים אותה שאלות לוגיסטיות – אם היא משתמשת במסמכים של גוגל, למשל. היא עונה שכן, אבל מדגישה שזאת איננה הנקודה החשובה. חשוב הרבה יותר הוא השינוי בתפקיד המורה בעקבות המעבר לדיגיטאליות:
Does this jettisoning of time-honored titles mean that the paperless classroom is also lacking a creator, controller and grader? Is the paperless classroom also a teacherless paradigm? The answer is in some regards, yes. I have removed myself from center stage. I have relinquished the need to control every class. I have stopped seeing work as stagnant ... completed and submitted by students and then graded by me. I have let go of my need to pre-plan months at a time, in favor of following the path that unfolds as we learn together.
אין זה אומר שעכשיו אין בכיתה מורה, אלא שהדגש השתנה, המיקוד הוסט. היא מוסיפה:
My classes are not, however, teacherless, just less about the teaching and more about the learning. The students know that I am ready and willing to be student to their insights, that they can teach, create, control and even evaluate their own learning. This shift has inspired a true spirit of collaboration, critical thinking, and communication in B304 – it has been an amazing semester and has changed the course of my career for good!
בוק מתארת מספר שינויים שהתרחשו בכיתה בעקבות המעבר לדיגיטאליות, וההתמקדות בלמידה של התלמידים במקום בהוראה שלה. היא כותבת שבשעות המוקדשות לכתיבה היא מעודדת את התלמידים להאזין לנגני ה-mp3 שלהם, ומרשה להם לצאת לשירותים באופן חופשי. בדרך הזאת נוצרת כיתה שיש בה חדוות יצירה. ואכן, יש כנראה אווירה מיוחדת בכיתה שלה – היא מדווחת על שני מקרים שבהם תלמיד שלא הגיע לבית הספר השתתף בשיעור שלה דרך Skype.
אני מניח שעוד לפני המעבר לדיגיטאליות בוק היתה מורה מיוחדת. כפי שידוע היטב לכולנו, הטכנולוגיה איננה מחוללת ניסים, ואין בכוחה להפוך מורה סתמי למורה שמסוגל להלהיב את תלמידיו. אבל אני מתרשם שהדיגיטאליות כן מהווה בסיס שעליו הייחוד של בוק יכול לבוא לביטוי. כפי שהיא כותבת:
Rethinking paper as the primary tool of class is a step in the right direction because it forces a rethinking of the how and why of teaching and learning.
יותר מאשר בוק מתארת את המתרחש בכיתה, הכתיבה שלה מאפשרת לנו לחוות את החוויה שהיא עוברת. בשמחה אמשיך לעקוב אחר הבלוג שלה ... אם היא תמשיך לכתוב בו. משום מה אני מתרשם שעבורה הבלוג כבר מילא את תפקידו ככלי שמאפשר הרהור על חוויית המעבר לדיגיטאליות. באותה מידה שאנחנו זקוקים לבלוג של ווג'וודסקי כדי לשכנע בכדאיות של המעבר הזה, אנחנו לזקוקים לבלוג של בוק כדי שנוכל להציץ לתוך כיצד המעבר הזה משפיע על המורה.
תוויות: בלוגים, דיגיטאליות
