« לדף הראשי | כשאת אומרת "טכנולוגיה חינוכית" ... » | זמנים ממשיכים להשתנות » | כדאי יהיה לעקוב » | במה דומים עיתון ובית ספר? » | סימן זעיר, אבל מובהק, של שינוי » | ושוב ... לא מטרה בפני עצמה » | אפילו אם דקה מספיקה » | שיפרחו מאה התייחסויות » | עם חברים כאלה ... » | הכלי המתאים למשימה » 

יום שישי, 27 במרץ 2009 

לכתוב מפני שאני קורא

לפני בערך שבוע, באתר Campus Technology, טרנט בטסון פרסם תגובה למאמר המוכר של ניקולס קאר Is Google Making Us Stupid? (גירסה עברית כאן). המאמר של קאר הופיע לפני יותר מחצי שנה, והוא עורר תגובות רבות. גם מי שחשב שטיעוניו של קאר היו מוטעות או מוגזמות הרגיש שמדובר במאמר חשוב. אבל בבלוגוספירה (ובאינטרנט באופן כללי) חצי שנה הוא פרק זמן די ארוך – מאמרים אחרים כבר מזמן תפסו את אור הזרקורים. היה קצת מוזר לקרוא תגובה שמופיעה דווקא עכשיו.

אינני בטוח עד כמה ההערות של בטסון חדשים, אבל בבלוגוספירה שבה אנשים מוכשרים רבים כותבים, והרבה, לא פעם מה שמושך אותנו איננו בהכרח התוכן, אלא הניסוח. מקורי או לא, בטסון מצליח להעיר מספר נקודות מאד חשובות בדרך שמאד מצלצלת. דיברה אלי במיוחד הפיסקה:
Carr sees only one side of the change we are going through, the loss of book habits. But, for us over our thousands of years of learning, the book is the anomaly, not the Web. The book led us to think that one person could write a permanent compilation of truth. Books lived on over the years, separated from their authors, a single voice, implying that knowledge is a thing or a commodity, creating the legal fiction that one person "owned" the ideas in a book as though the author had grown up in isolation from all other humans and all the ideas had sprung, fully-formed, from his or her brain.
כמובן שבמבואות לספרים רבים שאנחנו קוראים המחבר מביע תודה לרשימה ארוכה של אנשים ומדגיש שהדיונים שהוא ניהל איתם סייעו לו רבות לגבש את רעיונותיו. אבל בכל זאת, משהו מצלצל נכון בדבריו של בטסון. ביסודו של דבר, הבלוגוספירה משדרת לנו שרעיונות אינם שייכים לאדם אחד, אלא מתגבשים תוך כדי התן וקח הרעיוני של הרשת. סימנתי לעצמי שכדאי לחזור למאמר של קאר ולכתוב עליו שוב לאור ההתייחסויות של בטסון.

אבל מספר ימים עברו, ובתקופה הזאת, מה שלא מגיעים עליו מיד זז מהר לתחתית הערימה, וכמעט שכחתי מהכוונות האלו. ראיתי שמספר בלוגרים אחרים כתבו על בטסון (בהתחשב בסוג הבלוגרים שאני בדרך כלל קורא, אין זה צריך להפתיע שאלה הזדהו יותר עם בטסון מאשר עם קאר). אבל כבר התייחסתי כאן לקאר, ונושאים אחרים ביקשו התייחסות. ההתייחסויות שקראתי לא הניעו אותי להעביר את המאמר ממשהו שאני מסמן לשמירה בקורא ה-RSS שלי או שולח לעצמי בדואר (כבר מזמן לא שמרתי משהו בסימניות) למשהו שעליו אני חייב לכתוב. וכך היה, עד שקראתי את המאמרון החדש של קנדס שיבלי.

גם שיבלי קראה את בטסון ובלי לציין עם מי היא מסכימה איתו או עם קאר, היא מציינת שללא ספק הקריאה השתנתה. היא כותבת שהיא מצאה את עצמה מקליקה שוב ושוב בין המאמרים של קאר ושל בטסון וששני המאמרים:
... have me ready to click “write a post” before I finish bouncing between them.
הבעת התחושה הזאת, שתוך כדי הקריאה היא כבר צריכה לכתוב משהו, היא בצעם העיקר של המאמרון שלה. מצד אחד היא מסכימה עם קאר שבמידה רבה הקריאה, בהשפעת האינטרנט, הפכה ל-power browsing, אבל מצד שני היא מזדהה עם בטסון שטוען שהקריאה ברשת, לעומת הקריאה בספרים, מחזקת את החשיבה הביקורתית. אבל שיבלי היתה מורה בכיתה שנים רבות, והיא קוראת את המאמרים עם עיניים של מורה. היא כותבת:
I would go even further and say that reading has become an invitation to DO something.
שיבלי בעצם אומרת שלפני הרשת הקריאה נשארה קריאה, פעולה פרטית בין אדם לעצמו, ואילו בעידן הרשת, הקריאה דוחפת אותנו לעשות משהו – בעיקר, לכתוב. היא כותבת על הנסיון שלה כמורה בכיתות יסוד לתלמידים מחוננים. בכיתה היו שני סוגים של קוראים – אלא שהיו צריכים לספר על כל דבר שהם קראו, ואלה שספגו את הכל, אבל לא הרגישו שום צורך או רצון לספר לאחרים. החוויה הפרטית הספיקה להם. היא מביעה את התחושה שהרשת יכולה להוות מרחב שבו שני סוגי הקוראים האלה יבואו לביטוי מועיל. אלה שמשתפים יכולים לעשות זאת בצורה שלא יפריע לאחרים, והספוגים יוכלו להמשיך לספוג עד אשר הם מרגישים את הרצון או את הצורך לשתף. (אני בוודאי אינני דוגמה טובה לספוגים של שיבלי, אבל רק אחרי שקראתי מספר התייחסויות לקאר ולבטסון הרגשתי שעלי לכתוב עליהם.)

שיבלי מסיימת את המאמרון שלה עם סיפור קצר מהתקופה שבה היא היתה סטודנטית:
I once had a prof who always asked, “Now what will you DO with it?” as he handed back a good paper. The web (and email and RSS feeds and Facebook and cell phones…) asks that every time we READ.
והנה, אחרי שקראתי את מה שהיא כתבה, הייתי חייב גם אני לכתוב.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates