עם חברים כאלה ...
תוויות: כישורי המאה ה-21, סטנדרטים, שינון
אבל זה לא קרה כאן. הסברתי בעבר שאחת הסיבות שאינני מצטרף למקלה היא שבמידה רבה הכישורים האלה מזוהים מאד עם חברות מסחריות שיש להן אג'נדה משלהן. עבור החברות האלו, יש שתי סיבות טובות להחדיר את הקניית הכישורים האלה לתוך בתי הספר. מצד אחד, אימוץ תוכניות לימודים עתירות טכנולוגיה מצריך רכישת ציוד שהחברות רוצות למכור. מצד שני, החברות האלו רוצות שבתי הספר יכשירו את הפועלים שלהן לעתיד. הן אינן חושבות על האדם השלם שהוא תוצר של חינוך הומניסטי, אלא על הבוגר שתואם את הצרכים שלהן. זאת בוודאי איננה התפיסה החינוכית שלי.
אבל אין זה אומר שנוח לי עם הביקורת שמושמעת כלפי הכישורים האלה. לפחות עם חלק מהביקורת הזאת קשה לי להזדהות. דייאן ראביץ, למשל, במאמר באתר של Common Core מכנה את הכישורים האלה האופנה החולפת התורנית. בסקירה היסטורית מאד מעניינת היא מראה שהכישורים שנכון להיום מזוהים עם המאה ה-21 הוכרזו ככישורים הרצויים לתלמיד בתדירות די גבוהה במשך מאה השנים האחרונות. ראביץ היא (בין היתר) היסטוריונית של החינוך, והיא יודעת על מה שהיא כותבת. אבל אפילו מי שיש לו הכרות רופפת עם ההיסטוריה של החינוך (כמוני, למשל) יתקשה להבין למה מתייחסים לכישורים האלה כחדשים, או כייחודיים לתקופה שלנו. כבר כתבתי כאן שבעיני מדובר בכישורים די נצחיים.
אבל גם כאשר ראביץ משכנעת שלא מדובר בגישה חדשה, לא קל להצטרף למחנה שהיא מייצגת כאן. הרי ביסודו של דבר, התפיסה החינוכית של Common Core מבוססת על הקנייה מאד מסורתית של מקצועות יסוד – אותם יסודות שמבחנים סטנדרטיים אמורים למדוד.
כאשר ראביץ כותבת על ההפרזות שבתפיסות הבנייתיות בתקופות שונות אפשר למצוא לא מעט שאיתו אפשר להסכים: