מאמרון חדש של טים סטאמר מהווה המשך מעודד לדברים שכתבתי כאן לפני יומיים בעניין
יוזמה חינוכית של חברות הסלולאר. סטאמר מספר על שני אנשי הנהלה בכירים במחוז בו הוא מלמד שקיבלו מתנה לחגים - מכשירי iPod Touch. המנהלים התלהבו מהמכשירים החדשים והתחילו לשאול כיצד אפשר להשתמש בהם בתהליך הלמידה. הם אפילו הקימו צוות שאחראי להכנת פרויקט נסיוני שיכניס את המכשירים האלה לתוך בתי הספר.
סטאמר משוכנע שמדובר בכלי בעל פוטנציאל אדיר, אבל בכל זאת הוא חושש שהדרך שבה מתייחסים לכלי, ולבדיקת היעילות שלו בחינוך, לקויה. הוא כותב שהוא מתרשם שהאנשים שאיתם הוא עובד אינם מתייחסים אליו כמשהו שונה ממחשב נייד:
Almost exclusively we use computers as group technologies. We have a bunch of them in a lab and then bring in a bunch of kids to use them for some teacher-designed activity.
Or in schools that have laptop carts, we wheel them into a classroom, pass out the units, and then proceed, again largely with group activities.
לעומת זאת, סטאמר משוכנע שיש הבדל חשוב - שלכלי הזה יש ייעוד אחר:
... the iPod Touch, and other pocket computing devices, are intended for personal use. They are designed to be customized, personalizing the user’s experience so, instead of everyone seeing the same desktop, we all see ourselves in the device.
בנוסף, בעיניו הצוות שהוקם כדי לבחון את שילוב הכלי בבית הספר בעייתי מאד – אין בו מורים או תלמידים. זאת בעיה, אבל לא בעיה שאי אפשר לתקן:
We just need to find people who are already using these devices in our schools (our IT department sees several thousand a day on the network) and invite them to tell us how they use their iPod Touch.
Undoubtedly they, especially the kids, will give us some insight we can’t get any other way.
סטאמר מתאר גישה שהיא שונה במהות מהגישה של היוזמה של חברות הסלולאר. המטרה, אמנם, אותה מטרה – שימוש נרחב במכשירים סלולאריים בבתי הספר. (ה-iPod Touch איננו טלפון, אבל נדמה לי שהדמיון רב מספיק כדי להצדיק השוואה בין הגישות.) אבל כאשר סטאמר מציע ללמוד על השימושים האפשריים של הכלי מהאנשים שבאמת ישתמשו בו בכיתה, הוא מראה שמה שמנחה אותו הוא החינוך, ולא השיווק.
תוויות: סלולארי
