יום רביעי, 20 בדצמבר 2017 

אומרים שהיה פה שמח? אולי לא כל כך.

לטוב או לרע אני משתדל להגביל את ההתייחסות שלי בלוג הזה לנושאים הקשורים ישירות לתקשוב בחינוך. הדבר, כמובן, בלתי-אפשר. מצבו של התקשוב, והמקום שהדיגיטאליות תופסת בחינוך היום, קשורים למציאות החינוכית באופן כללי, וגם לכיוונים שבהם הדיגיטליות מתפתחת בחברה הרחבה. אבל יש אנשים שמסוגלים לטפל בתמונות הרחבות יותר – החינוכית והכלל חברתית – טוב יותר ממני. בגלל זה אני מנסה להתמקד כאן בפן המצומצם, התקשובי-חינוכי, שאני מכיר היטב.

אבל תמיד חשוב ורצוי להרחיב את המבט ולהסתכל על התמונה גדולה. אין ספק שלנושאים כמו מבחנים סטנדרטיים ובתי ספר צ'רטר (לפעמים בעברית מכנים אותם בתי ספר בזיכיון), למשל, השפעה גדולה, ונגיעה ישירה, לתקשוב. לפני כעשרה ימים דיאן רביץ' פרסמה מאמרון שבו היא טוענת שהירידה במעמדה של ארה"ב במבחני ה-PIRLS האחרונים קשורה ישירות לאימוץ הסטנדרטים של ה-Common Core לפני כ-15 שנים. רביץ' מקשרת בין אימוץ ה-Common Core לבין התנופה לקידום בתי ספר צ'רטר, וטוענת שהדוגלים בהפרטת מערכת החינוך בארה"ב דגלו גם באימוץ ה-Common Core, ועכשיו הם מצביעים על הכשלונות ב-PIRLS כדי להראות שבתי הספר ציבוריים נכשלו, ולהצדיק עוד ועוד הפרטה.

אבל אם בתחילת המאמרון הזה ציינתי שאני משתדל להתמקד, למה אני עכשיו מרחיב? אני עושה זאת כדי להסביר כיצד דרך התגובה של אחד הקוראים של המאמרון של רביץ' הגעתי לכתבה של איתן סיגל (Ethan Siegel) באתר פורבס (וגם ב-Medium):
סיגל הוא אסטרו-פיסיקאי בעל בלוג מדעי פופולרי. אבל הכתבה הספציפית הזאת עוסקת בבעיות של החינוך הציבורי בארה"ב. לדעתו של סיגל מערכת החינוך הציבורית שפעם היתה מפוארת נמצאת בסכנת הכחדה. הוא מונה מספר סיבות לכך, וביניהן הוא מסביר:
The first and largest problem is that every educational program we've had in place since 2002 — the first year that No Child Left Behind took effect — prioritizes student performance on standardized tests above all else. Test performance is now tied to both school funding, and the evaluation of teachers and administrators.
הוא טוען שהדגש על ההכנה למבחנים יוצר מצב שבו המורה נדרש לעבוד לפי תסריטים קבועים במקום לעבוד לפי הבנתו כמורה מול תלמידים שהוא מכיר. כדי להמחיש את המצב הזה הוא מציג שקף מתוך פעילות שמכיל תסריט של פעילות לימודית בכיתה. מתוך השקף:
הדף הזה מכיל הנחיות, צעד אחר צעד, עבור המנחה, הכוללות:
  • מה להגיד בכל שלב של התהליך
  • על מה להקליק
  • לאלו שאלות ותפיסות מוטעות יש לצפות
  • כמה זמן יש להקדיש לכל נקודה
  • מתי להנחות את הלומדים ללמוד ללא עזרת המחשב
סיגל שואל את קוראיו כיצד הם היו מרגישים אם בעבודות שלהם היו מנחים אותם בפרטי פרטים כמו בדף הזה. הוא מסביר שמלאכת ההוראה איננה יכולה לפעול לפי תסריט כזה, וטוען שבהוראה:
You'd need the freedom to decide what to teach, how to teach it, how to evaluate and assess your students, and how to structure your classroom and curriculum.
כל זה עדיין מהווה מבוא לנושא שעליו בחרתי לכתוב כאן. הנושא עצמו הוא המקור שממנו סיגל גזר את ההנחיות האלו. אמנם היום אנחנו פוגשים תכניות לשיעורים עם פירוט מאד מוקפד כמו במקרה שסיגל מביא, אבל מה שבעיני מעניין כאן הוא שבמקרה הספציפי הזה לא מדובר בתכנית חדשה, אלא בפרויקט מלפני לפחות עשור, ואפילו לפני-כן. השקף נמצא בתוך מצגת הנחיות עבור WebQuest. מצאתי את השקף בתבנית לבניית פעילויות WebQuest שעלתה לרשת לפני עשור:
אותו הטקסט מופיע במספר אתרים שעוסקים בפעילויות WebQuest. מצאתי את השקף גם ב-WebQuest המוקדש לחקר החלל, ובעיצוב שונה גם ב-WebQuest שמבקש מתלמידים לחקור את המדבר – פרויקט שנראה לי כישן יותר מרק עשר שנים. ואני חייב להודות שהעובדה שהשקף איננו מהיום אלא מתקופה די רחוקה מעוררת אצלי לא מעט מבוכה. זה שהיום עדיין אפשר למצוא שרידים של פעילויות WebQuest ברשת איננו מפתיע. אמנם מדובר בסוג פעילות שלפחות בשמה הרשמי כבר לא פוגשים הרבה, אבל היא בכל זאת פעילות המושתתת על עקרונות פדגוגיים חזקים. העובדה ששני העדכונים האחרונים באתר הרשמי של WebQuest.org הם מלפני שנתיים וחצי ותשע שנים מעידה שהתקשוב בחינוך פנה לכיוונים אחרים ונטש סוג של פעילות לימודית מאד מבטיחה. פעמים רבות התלוננתי על הפנייה, או ליתר הדיוק הסטייה, הזאת של התקשוב, אבל זה איננו מה שמפריע לי כאן.

סיגל מסיים את הכתבה שלו אם הצהרה שאיתה אני כמובן מזדהה:
Until we abandon the failed education model we've adopted since the start of the 21st century, public education will continue to be broken. As long as we insist on telling teachers what to teach and how to teach it, we'll continue to fail our children.
אבל חשוב לזכור שהדוגמה שהוא מביא בכתבה די ישנה. העובדה שסיגל יכול למצוא דוגמה של פעילות כל כך מובנית ומונחית מתקופה שבה לכאורה עדיין נתנו חופש פעולה רחבה יותר למורים די מביכה. יש כאן פעילות שהיא לכאורה "פתוחה" אבל הפירוט המדוקדק של ההנחיות מראה שלא סומכים על המורה ובמקום זה צריכים לתאר לו כל צעד של ה-"הוראה" שלו. אני הרי נוהג לטעון שהשינוי החינוכי שאני מזהה היום נובע מההשפעה ההולכת וגדלה של הדגש על מבחנים סטנדרטיים ושל איסוף מידע מאסיבי עבור כל לומד. אבל מתברר שגם בתקופה "פתוחה" יותר היו רבים שלא היו מוכנים לסמוך על שיקול הדעת של המורה. אין ספק שהרבה השתנה, ובמקרים רבים לא לטובה. אבל יש גם דברים שהיו צריכים להשתנות ובכל זאת נשארו כמו שהיו. חבל.

תוויות: ,

יום ראשון, 2 באוגוסט 2015 

למה לנו לחשוב שהתקשוב יהיה שונה?

טום הופמן הצליח לחבר מה שבעיני עשוי להיחשב למאמרון הקצר המדכא ביותר של השנה. אינני נוהג לצטט כאן מאמרונים במלואם, אבל היות ומדובר בפיסקה אחת קצרה נדמה לי שהפעם אני יכול לחרוג ממנהגי. הופמן כותב:
I was speaking this morning to someone who runs Montessori pre-schools in Africa and needs to track achievement of various Montessori tasks/activities. OK. Makes sense. Then she said, "And we're working on tying those to standards. We're using the Common Core from the US." Sure, we can do that.
אינני יודע כמה מסגרות טרום-בית-ספריות יש באפריקה, וכמה מאלה מתנהלות לפי גישת מונטסורי. חיפוש דרך גוגל מעלה מספר די קטן, אם כי גם מצאתי כתבה קצרה על הכשרת מורים בשיטת מונטסורי בחוף השנהב, ומתברר ששם, כנראה נכון ל-2010, יש 23 מורים שהוכשרו לעבוד בשיטה. אנחנו נוטים לזהות שיטת מונטסורי, ושיטות דומות, עם שכבות מבוססות של האוכלוסיה, ולכן אולי טיפה מוזר לחשוב על חדירת השיטה לתוך אפריקה. אבל כאחד שמתנגד לחלוקה של שיטות פתוחות לעשירים ושיטות ביהביוריסטיות לעניים (כמו שנפוץ היום גם בנוגע לתקשוב) אני דווקא שמח לראות ששיטות כמו מונטסורי מגיעות לאפריקה.

אבל החלק השני של דבריה של מי שאיתה דיבר הופמן הוא הבעייתי. ביסודו של דבר אין שום פסול בסטנדרטים, ולטעמי הביקורת כלפי הסטנדרטים של ה-Common Core של ארה"ב נובעת יותר משיקולים פוליטיים מאשר מהתייחסות עניינית לסטנדרטים עצמם. אין זה אומר שהם אינם ראויים לביקורת. בסידרה של מאמרונים מלפני מספר חודשים, למשל, הופמן ניתח רבים מהסטנדרטים והראה שעל אף היומרה להיות מנוסחים באופן מדוייק וברור, הם עדיין די מעורפלים. אבל אולי הביקורת המרכזית כלפי הסטנדרטים הם הקשר הישיר שלהם למבחנים שאמורים לבחון עד כמה התלמידים עומדים בהם. מבחנים אינם ייחודיים ל-Common Core, אבל בעקבות ה-Common Core הם נעשים מאד נפוצים, כך שחלק גדול משנת הלימודים עוסק בהכנות למבחנים, במקום בלמידה עצמה.

וזה מה שמוזר, וגם מדכא, באמירה של מי שדיברה עם הופמן. חלק גדול מהעיסוק ב-Common Core היום מתמקד בהישגים, ויותר ויותר אנחנו רואים ששימת דגש על ההישגים, ובדיקתם, פוגעת בלמידה. חלקים נרחבים משבוע הלמידה בבתי ספר מוקדשים להכנה למבחנים, ומורים רבים מתלוננים שהצורך "להכין" את התלמידים שלהם למבחנים פוגע בשעות שיעור שאחרת יהיו מוקדשות ללמידה של ממש. דף באתר על שיטת מונטסורי בדרום אפריקה מציג השוואה בין שיטת מנטסורי לבין השיטות הנהוגות בבתי ספר "מסורתיים". בהשוואה הזאת באים לביטוי, באופן ברור, הרצון לאפשר לתלמיד לחקור באופן עצמאי ואת השאיפה לפתח אדם שלם, בעל תכונות מגוונות, ולא רק תלמיד שמצליח לרכוש ידע שנבדק במבחנים סטנדרטיים. קשה להבין למה מישהו שאמון על שיטת מנטסורי תרגיש שחשוב לחבר בין הלמידה במסגרות טרום בית ספר של השיטה לבין ההישגיות שנמדדת במבחנים שבבסיס ה-Common Core.

קשה להתחמק מהתחושה שאנחנו עדים לעוד דוגמה של השתלטות התפיסה המסורתית על תפיסות אחרות שלא לפני הרבה זמן עדיין התמודדו על הבכורה בחינוך. הנסיון להתאים את הפעילות בבתי הספר האלה לדרישות ה-Common Core נראה לי (ובוודאי גם להופמן) כניעה לנרטיב השולט היום בחינוך. וכמובן זה איננו קורה רק במסגרות של טרום בית ספר באפריקה. אם לא לפני הרבה שנים היצירתיות וההכוונה העצמית היו בבסיס השימוש בתקשוב בבתי הספר, היום המרדף אחרי ההישגים והצורך במבחנים שיבדקו את ההישגים האלה נותנים את הטון וקובעים את סדר היום גם של השימוש בתקשוב.

תוויות: ,

יום ראשון, 8 ביוני 2014 

לדעתי, הסטודנטים האלה עוברים את המבחן ... בגדול!

לפני שנה לארי קובן כתב על כך שהסטנדרטים המשותפים החדשים שרוב המדינות בארה"ב נמצאות בתהליך של אימוצם היו מתנה נהדרת לתעשיות החומרה והלומדה. קובן הסביר שעל פי רוב המחקר איננו מצדיק את השימוש המאסיבי בתקשוב בבתי הספר, אבל בזכות הסטנדרטים כבר אין צורך להוכיח כדאיות התקשוב, מפני שהסטנדרטים החדשים, והערכתם, מהווים הצדקה חדשה להכנסת התקשוב לתוך בתי הספר. כתבתי אז על אותו מאמרון של קובן. הדגשתי שעל אף העובדה שאין ספק שסופו של התהליך התקשוב יחדור לחינוך, בכל זאת רחוק מבטוח שהוא ישרת את הלומדים ואת הלמידה. באופן כללי אני יותר אופטימי מאשר קובן בנוגע להשפעה החיובית האפשרית של התקשוב על הלמידה, אבל אני מזדהה עם החשש שלו שיותר מאשר התקשוב יקדם את הלמידה, הוא יקדם את הרווחים של החברות שמכינות חומרי הלמידה, ובמיוחד את אמצעי ההערכה, עבור הסטנדרטים החדשים. השבוע למדתי על קבוצה נוספת שמנסה "להרוויח". אתר האינטרנט של עיתון של עיר קטנה במדינת מסצ'וסטס מסביר:
Two sixth grade math classes lost an entire week’s worth of instruction taking a trial run of a new test and now they want payment for their time.
באופן אקראי שתי כיתות ו' בבית ספר בעיר נבחרו להיות שפני נסיון של מבחן במתמטיקה שיוגש, בצורה מתוקשבת, לתלמידים בשנה הבאה. תלמידי הכיתה שוחחו עם המורה שלהם וציינו שאחרי אימוץ המבחן מחוזות רבים בארה"ב ישלמו כדי שהתלמידים שלהם ייבחנו באמצעותו. כתוצאה, הגוף שמכין את המבחן ירוויח כסף רב. לעומת זאת, הם, שלא בחרו להשתתף בניסוי, לא מקבלים תמורה עבור הזמן שלהם – זמן שאחרת יכול היה להיות מוקדש ללמידה. המורה עודד את התלמידים לכתוב מכתב, וכך הם עשו. המכתב נשלח, בין היתר, לשר החינוך האמריקאי. לפי אחד התלמידים:
"I thought it was unfair that we weren’t paid for anything and we didn’t volunteer for anything," said Beaulieu. "It was as if we said, ‘Oh we can do it for free.’"
התלמידים נעזרו בכישורים המתמטיים שלהם כדי לחשב את התשלום שמגיע להם:
Beaulieu used his math skills in the letter, determining that the two classes would collectively earn $1,628 at minimum wage for their 330 minutes of work. He then went on to figure out how many school supplies that amount could buy: 22 new Big Ideas MATH Common Core Student Edition Green textbooks or 8,689 Dixon Ticonderoga #2 pencils.
הסיפור הזה הוא, כמובן, לא יותר מאשר קוריוז נחמד. אבל ביסודו נמצא עקרון חשוב. כזכור, קובן כותב שהסטנדרטים החדשים, והמבחנים שאמורים להעריך אם תלמידי ארה"ב עומדים בהם, מהווים התירוץ החדש למכירת חומרה ולומדה לבתי הספר. עבור החברות שמפתחות ומוכרות את המבחנים האלה מדובר ברווחים של עשרות מיליוני דולרים. בנוסף, למבחנים האלה השפעה גדולה על יום הלימודים בבית הספר, כאשר שעות למידה יקרות מוקדשות להם, וחלק ניכר ממערך הלימודים מופנה להכנה לקראתם. יש כאן מקרה של הזנב שמכשכש בכלב, כאשר כמעט לכולם ברור שבארה"ב בתי הספר נדרשים להתאים את עצמם למבחנים במקום שהמערכת תפתח שיטות הערכה שבאמת בודקות את הלמידה שאמורה להתרחש בהם. אפשר היה לצפות שהחברות האלו ישלמו לבתי הספר שבהם נערכים מבחני הניסוי – מדובר, בוודאי, בטיפה בים לעומת הרווחים העתידיים שלהם. אבל כדי שזה יקרה יש כנראה צורך במחאה כמו זאת של התלמידים.

התלמידים במסצ'וסטס מהווים נקודת אור קטנה, ואם כבר במבחנים מדובר, יכול להיות שנקודת אור נוספת, גדולה יותר, נדלקת בסין. לפני כחודש וחצי דיווחתי כאן על סידרת מאמרונים של יונג ז'או (Yong Zhao) בנושא הבעייתיות של מבחני פיס"ה – בעייתיות באופן כללי, ועבור מערכת החינוך של סין בפרט. לפני שבוע ז'או כתב שהעיר שאנגחאי שוקלת להפסיק את ההשתתפות בפיס"ה. מתברר שלדעתם של מספר מובילי חינוך שם הדירוג של העיר בראש הסולם של פיס"ה מזיק לחינוך. לפי אדם בעל תפקיד רם במערכת החינוך של שאנגחאי:
Shanghai does not need so-called ‘#1 schools.... What it needs are schools that follow sound educational principles, respect principles of students’ physical and psychological development, and lay a solid foundation for students’ lifelong development.
ז'או מדווח שבשאנגחאי שוקדים על פיתוח של מערכת הערכה שונה ממבחני פיס"ה, מערכת שאיננה מבוססת על מבחנים בלבד:
The new evaluation system deemphasizes the significance of test scores. Instead of being the sole measure of educational quality, test scores become one of 10 indicators Shanghai (and China) will use to evaluate schools. The new evaluation system will measure student motivation and engagement, student-teacher relationship, and physical fitness.
כנראה שבסין מתחילים להבין שדירוג גבוה בפיס"ה איננו מעיד על מערכת חינוך בריאה, או על מערכת שמכשירה דור להתמודד עם האתגרים שהוא עתיד לפגוש. לטעמי, התלמידים במסצ'וסטס שהשתמשו בידיעותיהם במתמטיקה כדי לחשב את השכר המגיע להם, וגם הפגינו מעורבות אזרחית ראויה לשבח, ממחישים סוג אחר, אמיתי יותר, של הערכה שממנו כולם יכולים ללמוד.

תוויות: , ,

יום ראשון, 25 במאי 2014 

שאלה של השוואה

בסידרה בת שני מאמרונים (חלק ראשון, חלק שני) שהתפרסמו לפני שבוע לארי קובן בוחן אחד מהשינויים המשמעותיים שעברו על מערכות חינוך בעולם המערבי – המעבר מהדגש על החינוך כאמצעי להכשרת האזרח שמסוגל לתרום לחברה אל החינוך כאמצעי לקידום המצב הכלכלי של החברה. קובן טוען שלפני 150 שנה עיקר הדגש בחינוך היה על עיצוב האדם כחלק מחברה בעלת ערכים ברורים ומוגדרים, ואילו היום עיקר הדגש עובר לקידום מטרות חברתיות/כלכליות. כהמחשה לשינוי הזה קובן מסביר שבעבר בית הספר הקדיש משאבים רבים להקניית הכתב הרהוט (cursive writing) ואילו היום הכתב איננו משמעותי (הרי כולם כבר יודעים להקליד) ובמקומו מתמקדים ביכולת התכנות (learning to code). הוא מציין שבסטנדרטים של ה-common core שמרבית המדינות בארה"ב אימצו, לימוד הכתב בכלל איננו מוזכר.

ההתייחסות למעבר מהדגש על כתב רהוט לדגש על תכנות מעניינת מאד, אבל עבורי מעניינת עוד יותר ההשוואה שקובן עורך בין לימוד התכנות היום לבין לימוד שפת ה-Logo בשנות ה-80. קובן כותב:
Computer scientists at that time, however, thought that teaching young children how to write code – I am still referring to the 1980s – would unleash children’s creativity and expression while teaching them to think sequentially and critically. Using constructivist ways of teaching, children would be able to transfer knowledge and skills from learning to program to other subjects in the curriculum. This innovation would transform traditional teaching and learning.
על מנת להראות שהתנופה של היום להוראת התכנות איננה דבר חדש קובן מתאר בקצרה את ההיסטוריה של הוראת ה-Logo. הוא מציין שסביר מאד להניח שבסופו של דבר גם הוראת התכנות, כמו הוראת ה-Logo בבתי הספר, תיכשל. נדמה לי שקובן צודק כשהוא כותב שה-Logo לא הביא לשינוי בחינוך, וזה כנראה גם המצב בנוגע לגלגוליו החדשים כמו ה-Scratch. קובן מסביר שה-Logo עלה על במת החינוך דווקא באותו הזמן שקברניטי החינוך ביקשו לקדם סטנדרטיים קשוחים ויותר מבחנים, וזאת לא היתה קרקע פוריה להצלחה. בנוסף, הוא מציין שהשפה לא השיגה את המטרה שביסודה – פיתוח היכולת של העברת תובנות מתחום אחד לתחום אחר (transfer of learning), או פשוט פיתוח החשיבה:
Failure of transfer-of-learning and school after school changing Logo to meets its institutional imperatives led to the demise of Logo in public schools.
יש דברים בגו. אבל נדמה לי שההסבר הזה מפספס נקודה חשובה. קובן אמנם מציין שמטרות ה-Logo ואלו של התנופה לתכנות היום שונות, אבל נדמה לי שהוא מייחס למטרות האלו חשיבות משנית, ובגלל זה הוא יוצר השוואה לא נכונה בין המניעים של השניים. במקרה של ה-Logo המטרה היתה שינוי גורף של תהליכי הלמידה, ואפילו של מטרות הלמידה, בבית הספר. ברצון ללמד תכנות היום קובן מזהה רצון דומה, הרצון ללמד "חשיבה חישובית":
Instead, these reformers advocate that young children and youth be taught programming languages as tools for computational thinking, a 21st century skill is there ever was one. I used the example of Logo, an innovation introduced into schools in the early 1980s as an earlier instance of school reformers as “true believers” in teaching coding to children. They wanted to alter traditional teaching and learning. That innovation flashed across the sky like a shooting star and within a decade, had nearly vanished.
דווקא כאן קובן מפספס את העיקר. במחנה המצדדים בהוראת התכנות אפשר למצוא אנשים עם מגוון מטרות, אבל בולט במיוחד היום הרצון להכשיר את התלמידים לשוק העבודה של מחר. במילים אחרות, הדגש הוא על קידום מטרות כלכליות. לעומת זאת, מאחורי הוראת ה-Logo הוצבה מטרה דומה יותר למטרה של הוראת הכתב הרהוט – הכשרת אזרח שיוכל להשפיע על החברה שלו. נדמה לי שאחת הסיבות המרכזיות לכך שהגלגולים הנוכחיים של ה-Logo אינם מצליחים לחדור לתוך מערכת החינוך היא שהחינוך נסוג מהמטרות החברתיות שפעם אפיינו אותו. התכנות כפי שמגישים אותה היום בבתי הספר היא כלי לקידום כלכלי וטכנולוגי. גלגוליו הנוכחיים של ה-Logo מבקשים לקדם מטרה חברתית/אנושית שונה מאד. למרבה הצער (אולי אני צריך לשנות את שם הבלוג הזה לשתי מילים אלו) מערכות חינוך כבר אינן רואות בכך אחת המטרות המרכזיות שלהן. היום כבר אין צורך בהוראת כתב רהוט במערכת החינוך, אבל התפיסה החינוכית שראתה בו ערך עוד מוצאת ביטוי בנסיון ללמד Logo. השוואת הוראת ה-Logo לנסיונות של היום ללמד תכנות, במקום לנסיונות העבר ללמד כתב רהוט, מתעלמת מהבדל חשוב ומשמעותי.

תוויות: , ,

יום חמישי, 16 באוגוסט 2012 

נדמה לי שהקואליציה מתפוררת

כאשר אני כותב כאן על למידה התמונה שמצטיירת בראש שלי היא של למידה כתהליך. אני נוטה לראות את הלמידה כהתמודדות של הלומד עם סביבתו, התמודדות שהיא אישית עבור הלומד, כתהליך שגם כאשר הוא מתרחש במשותף עם אחרים, יש לו מאפיינים שהם ייחודיים לכל לומד. לאור זה, תפקידו של איש חינוך הוא לעצב את התנאים הייחודיים האלה כדי להבטיח למידה מיטבית אצל כל לומד. ברור לי שיש משהו מיושן, אפילו מיושן מאד, בגישה הזאת. הרי היום מקובל לדבר על "תעשיית הלמידה", וכמו בכל תעשייה, הדגש הוא על ייצור המוני, לא על האישי.

התפיסה הזאת לכשעצמה איננה מפריעה או פוגעת בעיסוק שלי בתקשוב החינוכי. כפי שציינתי מספר פעמים בעבר, אני רואה את תחום התקשוב בחינוך כקואליציה בין מחנות שונים שאינם בהכרח רואים עין בעין, אבל מסוגלים לפעול יחד כל עוד יש להן מטרה משותפת - העצמת השימוש בתקשוב בבתי הספר. אבל לפעמים אני חש שמטריית המטרה המשותפת הזאת איננה רחבה מספיק כדי להכיל גישות שהן די מנוגדות. לפעמים אני חש שהקואליציה מתפוררת, שהפער בין הראייה התהליכית שלי לבין הגישה התעשייתית גדול מדי כדי שנוכל לעמוד מתחת לאותה מטריה.

לפני כשבועיים, אתר-בת של הניו יורק טיימס המוקדש לחינוך בניו יורק פרסם כתבה על ההזמנות העסקית הגדולה שאימוץ סטנדרטים חינוכיים כלל ארציים (common core standards) מעניקה לחברות שעוסקות בתקשוב בלמידה. הכתבה מציינת שעדיין לא ברור אם הסטנדרטים האלה, והדגש שלהם על "חשיבה ביקורתית" (דבר שטעון בדיקה) באמת יועילו לתלמידים, אבל:
one area that is certain to benefit from more uniform educational standards is the online learning industry.
כותב הכתבה מציין שאימוץ הסטנדרטים החדשים משכו את המדינות השונות בגלל הסטנדרטיזציה של "מטרות הלמידה", אבל היה בה כדאיות נוספת. אימוץ הסטנדרטים החדשים...:
can also turn it into a windfall for e-learning companies.
במילים אחרות, כאשר כל בתי הספר בכל מדינות ארה"ב מלמדים את אותם הדברים (או ליתר דיוק בוחנים את התלמידים שלהם על אותם הדברים) קברניטי תעשיית הלמידה יכולים להרוויח/לחסוך כסף רב. הביקוש לחומרי למידה חדשים מהווה, כמובן, מקור חשוב להכנסות. אבל מעבר לביקוש עצמו, כאשר החומרים שמפתחים מתאימים לכולם, ואין צורך לפתח חומרים שהם ייחודיים לדרישות של כל מדינה, גם החסכון יכול להיות גדול:
And with all the testing associated with Common Core, to gauge students’ progress and weaknesses, more tests will be necessary.

But the learning materials and tests no longer need to be differentiated state by state, saving the companies money, industry members said.
ולא מדובר בכסף קטן:
According to NextUp Research, the research arm of Global Silicon Valley Corp., the e-learning market in the United States is expected to grow to $6.8 billion by 2015, up from $2.9 billion in 2010.
לשם ההגינות עלי להודות שהציטוטים שלי מתוך הכתבה היו מאד מגמתיים. הדגשתי את הצדדים העסקיים (הרבים!), ודילגתי על ההתייחסויות ללמידה. כתוב, למשל, שהסטנדרטים החדשים מהווים הזדמנות להרחיב את ההוראה היצירתית, וגם שחומרי למידה חדשים המותאמים לסטנדרטים החדשים עשויים לשחרר את המורים להתמקד בחשיבה מעמיקה יותר (דבר שהסטנדרטים לכאורה מחייבים). אבל קשה לא להתייחס לקריצות האלו בציניות. כאשר יותר ויותר שעות כיתה מוקדשות להכנה למבחנים ולמבחנים עצמם, וכאשר יותר ויותר מההערכה מתבצעת באמצעות יישומי מחשב, קשה מאד להשתכנע שהלמידה היא באמת מטרה משמעותית. גם אם בין חומרי הלמידה החדשים יש כשאלה שמעודדים את החשיבה הביקורתית או מעניקים מרחב ליצירתיות (גם אצל התלמיד וגם אצל המורה), ברור שהכסף הגדול נמצא באחידות ובאמצעי הערכה כמו מבחנים.

דבריהם של שני מבקרים של ה-Common Core Standards ושל המרדף של תעשיית הלמידה אחר ההזדמנויות שהסטנדרטים האלה יוצרים מובאים בכתבה. ליאוני היימסון, המנהלת של גוף שעוסק בעיקר בהקטנת גודל הכיתות, אומרת על החברות שמפתחות את חומרי הלמידה:
They’re literally salivating at the prospect of enhanced profit potential.
וכלפי הסטנדרטים החדשים רולנד לגיארדי-לאורה, המייסד של פרויקט לאוריינות, פוסק שהם:
[a] test factory wrapped up in a Tootsie Roll outer shell.
ההערות האלו מעלות חיוך על הפנים, וגורמות לנו להנהן בראש בהסכמה. אבל אחרי החיוך וההנהון, נזכרים שמדובר בחברות שמשקיעות הון בפיתוח חומרי למידה (שרבים מהם נעזרים בצורה זו או אחרת בתקשוב), ושהם עשויים לגרוף מיליארדים מההשקעה הזאת. למרבה הצער, הסיכוי של כמה אנשי חינוך שחולמים על למידה אחרת לעמוד מול ההשקעה הזאת, ולנתב את החינוך לכיוון אחר, די מזערי. קשה לעמוד תחת אותה מטריה עם מי שבמקום לראות למידה אחרת רואה הזדמנות עסקית אדירה.

תוויות: ,

יום שני, 13 באוגוסט 2012 

מה שהיה, הוא ש...

כולם מתכוננים לתחילת שנת הלימודים החדשה. וכהרגלם, במספר לא קטן של מחוזות חלק חשוב של ההכנות האלו הוא מפגשי מוטיבציה. לפני שבוע טים סטאמר דיווח על מפגש כזה אליו הוא הוזמן במחוז בו הוא עובד:
The idea is to assemble the system leaders in one place to get inspired for the new school year.
סטאמר מוסיף, אגב, שבמחוז שלו המפגש נערך כמעט ללא השתתפות של מורים – הרי, לפי תפיסת הביורוקרטיה החינוכית מורים אינם "מנהיגים". מעמד המורה איננו הדבר היחיד שאליו הוא מתייחס באירוניה. המפגש במלואו מעורר את הציניות שלו:
I need to create bingo cards or something to keep track of the number of educational clichés presented from the stage. Phrases like “21st century skills”, “the 4 C’s”, “digital natives”, and so many more. I’m pretty sure no one will mention standardized testing, instead using euphemisms like “assessment”, “data”, or “student achievement”.
משפט אחד בהזמנה למפגש זוכה לעיון מיוחד אצל סטאמר. הוא מצטט:
All schools will build professional learning communities that employ best practices to raise the bar and close achievement gaps.
סטאמר מכיר בעובדה שקשה להימלט מניסוחים מלאי מליצות שנקראים כאילו הוכנו על ידי ועדה. ובכל זאת, הוא מנסה לנתח את הכוונה של המשפט הזה. לא קשה לתרגם את "סגירת פער ההישגים" לציונים גבוהים יותר במבחנים סטנדרטיים. זה היה צפוי. אבל מה הכוונה ב-"קהילות לומדים מקצועיות"? סטאמר כותב שכאשר הוא מבקר בבתי ספר הוא איננו מתרשם שנוצרות "קהילות". זאת ועוד: הקבוצות שכן נפגשות אינן עוסקות ב-"למידה". במקום זה, המפגשים האלה מוקדשים לקביעת אמות מידה להערכה של התלמידים ... באמצעות מבחנים, כמובן.

כזכור, המאמרון של סטאמר נכתב לפני שבוע. אתמול הוא פרסם מאמרון חדש, מאמרון שבו הוא מסכם את המפגש שכבר נערך. הוא כותב שכרגיל, לפתיחת המפגש הוזמן מרצה במטרה לעורר השראה לגבי כיוונים חדשים בחינוך, וכלפי חדשנות באופן כללי. סטאמר מדווח:
Once again he told us how our students have changed, how the world is different, and how we need to change our practice.
אפשר לטעון, כמובן, שגם אם אמירות כאלו צפויות, יש להן, בכל זאת, מקום במפגשים לקראת פתיחת שנת הלימודים, מפגשים שמבקשים לגבש צוות סביב מטרות חינוכיות נעלות. אבל סטאמר מזהה בעיה:
The problem with [the] talk, and really with most of the inspirational talk from the other speakers, is that what is said is very much disconnected from what everyone in the audience understands is expected of them once school starts.
ומה מצפים מהמנהיגים האלה, ומהמורים שעליהם הם מופקדים? לפי סטאמר, אחרי תחילת שנת הלימודים המילים היפות האלו יתפזרו והדגש יושם שוב על איסוף נתונים על התקדמות התלמידים וניתוחם על מנת להבטיח שהשנה ההישגים במבחנים הסטנדרטיים יהיו טובים יותר. סטאמר כותב שהמפקח הראשי ציין שהשנה אין צורך להיצמד למדד ה-AYP - התקדמות שנתית סבירה (Adequate Yearly Progress), אבל הוא מוסיף שהקטע הזה לא הופיע בתעתיק הרשמי של דברי המפקח.

אפשר אולי להגיד שהקול קול יעקב, והידיים .... או פשוט צריכים להגיד שקהלת צדק.

תוויות: ,

יום ראשון, 6 בנובמבר 2011 

התרומה האמיתית של התקשוב?

ויל ריצ'רדסון הוא אחד הבלוגרים המוכרים ביותר בתחום התקשוב החינוכי. לפני כארבעה חודשים דיווחתי על ההחלטה שלו לצמצם את הכתיבה שלו, והוא אכן עשה זאת, אבל הוא בכל זאת ממשיך לפרסם מאמרונים בתדירות די גבוהה, ונדמה לי שהוא איננו מצליח לקצר את בכתיבה כפי שהוא חשב שיעשה. כאחד הבלוגרים הוותיקים בתחום, יש לו קוראים רבים (יש כ-1000 דרך קורא ה-RSS של גוגל בלבד), וכמעט כל מאמרון מקבל תגובות רבות. תמיד מעניין לקרוא את ריצ'רדסון, אם כי בעבר הבעתי את התחושה שכמו רבים אחרים שעוסקים בתקשוב בחינוך, חסרה לו ראייה היסטורית – לא פעם הוא כותב כאילו החינוך ההבנייתי הוא המצאה של התקשוב.

אבל לפעמים הוא קולע למטרה – מטרה שאולי רק מי שמכיר את התקשוב, שמקבל אותו בזרועות פתוחות, יכול לזהות. כך נדמה לי שהוא עשה לפני מספר ימים.

על אף העובדה שעיקר העיסוק של ריצ'רדסון קשור לתקשוב, הוא משתדל לראות את התמונה הרחבה. התקשוב אצלו חייב לשרת מטרה חינוכית, ובעיניו הישגים במבחנים סטנדרטיים אינם מטרה חינוכית. במאמרון חדש ריצ'רדסון שואל לשם מה אנחנו מחנכים. הוא מעיד שלאחרונה הוא שומע יותר ויותר אנשים מכובדים שמתבטאים בנוגע לצורך "ללמד" במובן המסורתי של המילה – להעביר מידע ממקור של סמכות לתלמיד שצריך לקלוט אותו. בנוסף, כאדם שמעורה בתקשוב, הוא מודע למיזמים הרבים שצומחים היום (רובם מהשוק הפרטי) שמבטיחים "הוראה" מותאמת לקצב האישי של כל תלמיד. המיזמים האלה אוספים אלפי נתונים על הלומד ומנתחים אותם כדי לקבוע תכנית לימודים אישית לכל תלמיד. המגמות האלו מחדדות אצל ריצ'רדסון את הצורך להגדיר טוב יותר את תפקיד המחנך. הרי:
Technology will soon provide a better “learning” experience to kids needing to pass the test than a classroom teacher with 30 (or 50) kids. Self-paced, formatively assessed, personalized to each student’s needs.
חשוב להדגיש שריצ'רדסון מוסיף מרכאות למילה "למידה". מבחינתו הכנת תלמידים לקראת מבחנים איננה נחשבת למידה. כמו-כן, תפקיד המחנך איננו מסתיים בהקניית דעת. הוא מציין שאם אלה המטרות החינוכיות שלנו, אז לאור ההתקדמות הטכנולוגית המהירה יתכן שבקרוב בכלל לא יהיה צורך במורים. דווקא בגלל זה יש צורך דחוף אחר:
There is an urgency now to redefine our value. We cannot be about passing the test. We cannot be about content to the extent we are today because content is everywhere. We cannot be about a curriculum that’s a mile wide and an inch deep. Something else can do that now, and in some ways, that’s a good thing. We have to be about the thing that technology cannot and will not be able to do, and that’s care deeply for our kids as humans, help them develop passions to learn, solve problems that are uniquely important to them, understand beauty and meaning in the world, help them play and create and apply knowledge in ways that add to the richness of life, and develop empathy and deep contextual understanding of the world. And more.
ריצ'רדסון מקדיש חלק נכבד מהכתיבה שלו להסברים על כיצד השימוש בכלי Web 2.0 מעשיר את חווית הלמידה. הוא מראה כיצד הבלוג והוויקי פותחים הזדמנויות למידה מעבר לכיתה הסגורה. אבל התקשוב איננו מה שמעסיק אותו במאמרון הזה. הפעם מעניין אותו משהו מעבר לתקשוב. אבל על אף העובדה שהוא עוסק כאן ב-"חינוך" במקום בתקשוב, לתקשוב מקום חשוב מאד במאמרון.

ביכולתו של התקשוב להחליף רבים מהתפקידים המסורתיים של ההוראה. ודווקא בגלל זה, הוא גם מסוגל לעזור לנו לזהות טוב יותר מה באמת חשוב. אם נרצה או לא, אני מניח שהעברת מידע יבש ותרגול בלתי-פוסק יהוו חלק נכבד מאד מהשימוש בתקשוב בחינוך. אבל כאשר הוא יעשה זאת, נבין טוב יותר שזה איננו העיקר. אני משוכנע שהתקשוב יכול לתרום המון לתהליכי למידה (והוראה). אבל אם הוא יעזור לנו להבין טוב יותר את תפקידנו כמחנכים, אולי תהיה זאת תרומתו הגדולה ביותר.

תוויות: , , , ,

יום שני, 10 באוקטובר 2011 

אולי יש אור בקצה המנהרה

מי שעוקב אחר העיתונות החינוכית איננו מוצא סיבות רבות לאופטימיות. באופן די ברור בארה"ב, באירופה, וגם אצלנו, המגמה היא לקראת יותר ויותר מבחנים סטנדרטיים ש-"מעריכים" תלמידים לפי ה-"הישגים" שלהם במבחנים האלה, ולאיסוף יותר ויותר נתונים שלכאורה אמורים לתת תמונה מקיפה על המתרחש בכיתה. התופעה איננה נובעת ישירות מהתקשוב, אם כי היכולת העצומה של המחשב לאסוף ולעבד נתונים ממריצה את התהליך. יותר מאשר מורים מתבקשים לחשוף את תלמידיהם לעולם הדעת, הם מצווים להכין אותם למבחן. (פרופ' דוד נבו התייחס לבעיה הזאת במהדורת החדשות של ערוץ 2 לפני כשבוע [בערך מ-1:25 דקות]).

אבל לפעמים אנחנו נתקלים (אני מודה, במפתיע) במגמה הפוכה. וההפתעה גדולה עוד יותר כאשר פוליטיקאים וקובעי המדיניות מבטאים אותה. השבוע מושל קליפורניה, ג'רי בראון, היטל וטו על הצעה לתיקון חוק שהונחה על שולחנו. מטרת החוק, SB 547, היתה להרחיב, ולכאורה לשפר, את המדדים שבאמצעותם מעריכים את תלמידי המדינה. במכתב המסביר את סיבת הווטו, בראון מסביר שעל אף העובדה שהוא מחייב הערכה של למידת התלמידים, המדדים המוצעים בחוק אינם סוג ההערכה הדרוש. (תודה לטים סטאמר שכתב על הווטו של המושל, אם כי משום מה לא קישר אל המכתב עצמו.) בראון כותב:
Finally, while SB 547 attempts to improve the API, it relies on the same quantitative and standardized paradigm at the heart of the current system. The criticism of the API is that it has led schools to focus too narrowly on tested subjects and ignore other subjects and matters that are vital to a well-rounded education. SB 547 certainly would add more things to measure, but it is doubtful that it would actually improve our schools. Adding more speedometers to a broken car won’t turn it into a high-performance machine.
בראון מציין שהיום מתעקשים לאסוף עוד ועוד נתונים על ביצועי התלמידים על מנת לזהות מה טוב ומה רע במערכת החינוך. אבל זה איננו הכיוון הרצוי:
Instead of recognizing that perhaps we have reached testing nirvana, editorialists and academics alike call for ever more measurement “visions and revisions.”

A sign hung in Albert Einstein’s office read “Not everything that counts can be counted, and not everything that can be counted counts.”
מה אוכל להגיד! לא ציפיתי למילים כאלה ממושל של מדינה. (מדובר בגישה שונה מאד מזאת של מושל קליפורניה הקודם שביקש לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים לא מטעמים חינוכיים אלא מטעמים כלכליים בלבד.) אבל בראון לא רק מבקר את הרדיפה אחר עוד ועוד נתונים, הוא גם מצביע על כיוון אחר:
SB 547 nowhere mentions good character or love of learning. It does allude to student excitement and creativity, but does not take these qualities seriously because they can’t be placed in a data stream. Lost in the bill’s turgid mandates is any recognition that quality is fundamentally different from quantity.
במקום לאסוף עוד ועוד נתונים בראון מציע משהו מקורי בפשטותו – להפעיל מתוך קהילות בתי הספר ועדות מקומיות שיבקרו בהם, יצפו במורים, יראיינו תלמידים, יעיינו בעבודות התלמידים, ועוד. הוא מדגיש שאולי פעולה מהסוג הזה תשפר את איכות בתי הספר. לאור ההישגים הלא מעודדים של שיטת המבחנים הסטנדרטיים, בוודאי כדאי לנסות.

תוויות: , ,

יום שישי, 20 במאי 2011 

שוב?

כן, כן, אני יודע. מעייף כבר לקרוא שוב ושוב את התלונות שלי בעניין התייחסות לקוייה כלפי התקשוב בחינוך. אם יש לבלוג הזה קוראים קבועים הם בוודאי יודעים שאני מתקשה להתלהב מהתייחסות לתקשוב כאמצעי לשכלול העברת המידע שנמצא אצל המורה (או בספר הלימוד) אל התלמיד. התייחסות כזאת איננה פסולה, אבל יש בה לפחות שלוש בעיות מרכזיות:
  • מערכות חינוך מגייסות את התקשוב למטרה הזאת כבר מעל עשור (עוד במאה הקודמת), ולא ברור למה עלינו לראות בזה ביטוי של משהו השייך למאה ה-21, ובגלל זה להתלהב ממנו. הגיע זמן שאנחנו פשוט נבין שכל דור מנצל את הטכנולוגיה שעומדת לרשותה
  • השימוש הזה איננו מקדם שינוי בתפיסות ההוראה והלמידה שבעיני רבים נחוצות מאד, תפיסות שאינן חדשות אבל הגשמתן מתאפשרת היום בזכות התקשוב
  • המשאבים שעומדים לרשות התקשוב אינם בלתי-מוגבלים; משאבים המושקעים באמצעי "מסירה" (וכמובן גם באמצעי מעקב) באים על חשבון משאבים לפיתוח אמצעי הוראה ולמידה הבנייתיים
אבל שוב, כבר כתבתי על הדברים האלה פעמים רבות. למה לי לעשות זאת שוב? התשובה יחסית פשוטה – מפני שגורמים בעלי השפעה אדירה (הנובעת על פי רוב מהון אדיר) ממשיכים לקדם את האג'נדה שלהם, וצריכים לא להכנע לזה.

במאמרון חדש טים סטאמר מדווח על דבריו של יואל קליין בכנס של יזמים בתחום החינוך. עד לפני מספר חודשים קליין היה האחראי הראשי לבתי הספר הציבוריים של העיר ניו יורק. בכנס המדובר קליין תיאר כיצד הוא רואה את מצבם הנוכחי של הנסיונות לחדש את החינוך. סטאמר מביא פרפרזה מדבריו של קליין כפי שהופיעו בבלוג של טינה ברסגיאן שנכחה בכנס:
Where we are today is a lot better place in terms of discussion, but not in terms of results compared to 10 years ago. What we’re doing now is building a system empowered by technology with a huge infusion of private capital aimed at bringing a total delivery system. Eventually, we’ll have far fewer teachers who are paid much more. Education would be data-driven, customized, will engage kids, differentiate instruction, and value human capital in a different way. What we’re doing now is trying to reform a broken delivery system rather than create an effective delivery system.
בדבריו של קליין קריצה למספר מילות קוד שלכאורה מזהות אותו עם גישה חיובית – החינוך צריך לעורר את הרצון ללמוד, וצריך לתת מענה לסגנונות למידה שונים, למשל. נדמה לי שאין מי שאיננו נעזר במילים כאלו כדי להראות מחוייבות לחינוך. אבל כדאי לשים לב שפעמיים קליין מתאר את החינוך כמערך מסירה. הוא מציין שנכון להיום עיקר המאמץ של הרפורמה שלו מתמקד בנסיון לתקן מערך מסירה שבור, ואחרי-כן הוא מצהיר שמטרת הרפורמה צריכה להיות יצירת מערך מסירה אפקטיבי – "a total delivery system". לאור זה אין זה צריך להפתיע שאחרי כהונה של שמונה שנים בתפקיד שלו בניו יורק קליין התמנה ליועץ בכיר לענייני חינוך לרופרט מורדוך ב-News Corporation. מורדוך, הרי, מריח סיכוי לרווחים גדולים במכירת חומרי למידה "טוטאליים" למערכת החינוך האמריקאית. (בזמן כהונתו בניו יורק קליין טען שהוא הביא לשיפור בהישגים של תלמידי העיר. יש טעם לציין שההישגים האלה נמדדו לפי מבחנים סטנדטריים, וגם שהתברר שהשיפורים האלה הלכו יד ביד עם מבחנים שנעשו יותר ויותר קלים.)

אין ספק שמצב החינוך הציבורי בארה"ב מדאיג מאד. אחוזים ניכרים של תלמידים אינם מסיימים את לימודיהם, ורמת ההשכלה של אלה שכן מסיימים רחוקה מלהשביע רצון. אבל הרפורמות של קליין ודומיו אינן פותחות עולמות, הן אינן מעוררות תשוקה ללמוד. הן אפילו אינן מתיימרות לעשות זאת. מדובר ברפורמות המכוונות לשיפור בתוצאות במבחנים סטנדרטיים, כאילו הדרך היחידה לקדם תלמידים הוא לשנן, ולשנן ולשנן (ולהתכחש לכך שתלמידים רעבים ועניים אינם מצליחים להתרכז בשיעור). יואל קליין בוודאי לא ישלח את ילדיו לבתי ספר כמו אלה שהוא מקדם. לעומת זאת, רופרט מורדוך כן יוכל להרוויח הון מפיתוח ושיווק של חומרי הוראה סטנדרטיים שנעזרים בתקשוב כדי לייעל את העברת המידע המבוקש. וקריאת הגדרה כל כך בוטה של החינוך כמערך למסירת מידע, יחד עם כוונה ברורה לספק את אמצעי המסירה האלה תוך ניצול לקוי של התקשוב, מצדיקה, שוב, שאחזור על התלונה שלי.

תוויות: ,

יום ראשון, 12 בדצמבר 2010 

מתאימות לא רק למעבדות

מצאתי כבר הזדמנויות רבות להביא כאן מדבריו של גרי סטייגר. כבר משנות ה-70 סטייגר עובד ומלמד עם מחשבים והוא צבר נסיון רב. עבורו המחשב משמש בעיקר כלי שבאמצעותו תלמידים יכולים לחקור ולבנות, והוא מבקר בחריפות את הדרכים שבהן בתי ספר משתמשים במחשבים היום. יש לו גם מילים חריפות כלפי התנהלותם של בתי ספר באופן כללי. כתלמיד של סימור פאפרט, הבנייה ב-Logo ובכלים דומים לו מהווה עבורו השיא של השימוש במחשב. לא פעם מתקבל הרושם שסטייגר משוכנע שהתקשוב החינוכי של היום נחות לעומת השימוש בימים שבהם פאפרט פיתח את ה-Logo ואת העולמונים כי היום המחשב נתפס כמעט באופן בלעדי ככלי שמאפשר גישה למידע.

השבוע סטייגר פרסם מאמרון חדש בבלוג שלו, בו הוא מתייחס לשינויים שהתרחשו בשימוש במחשבים בחינוך מאז אותם ימים. כצפוי, על אף העובדה שמספר המחשבים בכיתות גדל, הוא רואה נסיגה בשימוש:
As the number of computers increased the goals for what children did with them seemed [to] be lowered. No longer did “computer literacy” mean that every child should have the expertise required to program the computer, but that they would be able to bookmark a web page or identify the mouse in a standardized “tech literacy” test.
הוא מתאר את בנייתן של מעבדות מחשבים בבתי הספר כטעות היסטורית שנבעה לא רק מתקציבים מצומצמים אלא גם מכך שפחות מדי מורים היו מסוגלים לחשוב באופן יצירתי על מה שאפשר לעשות עם המחשב בכיתה:
The moral of that tale is that the computer lab is a historical accident that need not be preserved in amber.
נראה לי קצת מוזר שדווקא היום, כאשר בבתי ספר רבים מעבדות מחשבים נעשות לנחלת העבר ובמקומם תלמידים מגיעים לבתי הספר עם מכשירים אישיים, סטייגר חש צורך לבקר את קיומם. ובכל זאת, יש לא מעט צדק בביקורת שלו. רוב מערכות החינוך הצליחו לשכוח את ה-Logo ואת הלמידה תוך כדי עשייה וגילוי שהוא איפשר. על אף העובדה שאני מצטער שכבר לא מלמדים Logo, לדעתי הערך המרכזי של התקשוב בחינוך היום נמצא במקום אחר. סטייגר נוטה להמעיט בחשיבות של הגישה למידע ושל הארגון האישי של המידע שהתקשוב מאפשר. ובכל זאת, הביקורת שלו חודרת לשורש הבעיה של התקשוב בחינוך – בשימוש במחשב בבתי הספר אין מעוף, אין תעוזה, ואין נסיון לאתגר את התלמיד. אי-לכך, יש טעם להתייחס ברצינות ל-"הצעות הצנועות" שסטייגר מביא במאמרון שלו ל-"שיפור" המעבדות. במידה לא קטנה הן תקפות גם לשימוש בתקשוב בחינוך באופן כללי.

בין ההצעות שלו אנחנו מוצאים הצעה לפעול לפי ההנחה שתלמידים מסוגלים לעשות משהו טוב עם המחשב:
Don’t be surprised when kids do extraordinary things. Be surprised when adults are surprised. I expect that children can use computers in deeper more thoughtful ways than school traditionally asks of them. Cute may be a subset of “good,” but is a poor substitute.
האמונה הזאת ביכולת של התלמיד איננה אומרת שכל מה שעושים עם המחשב הוא בעל ערך. סטייגר מדגיש שכדי להפיק תוצר איכותי דרושים זמן ומאמץ:
If students can come use a computer whenever they need to for as long as necessary, they’ll learn more, the computers will be used to greater benefit and the school will take an important step towards learner-centered school reform.
וכצפוי, הוא משוכנע שה-"סטנדרטים" שמולם מערכות החינוך מבקשות למדוד את ההישגים של התלמידים אינם ראויים. כלפי ה-Nets, ה-National Educational Technology Standards שמופצים ברחבי ארה"ב הוא מכריז:
If a kid is breathing, she has probably surpassed the NETs
The ISTE NETs standards are unimaginative and technocentric. Declare that every child has satisfied them and move on.
כזכור, עם כל הכבוד לשימוש במחשב בבית הספר לצורכי יצירה, נראה לי שסטייגר איננו מייחס חשיבות מספקת לשימוש בתקשוב לצרכי מידע. לטוב או לרע, משהו השתנה בעשורים האחרונים, ובית הספר צריך להשקיע בפיתוח המיומנויות שיאפשרו לתלמידים ללמוד בסביבה הדיגיטאלית הרווחת של היום. אך עם זאת, אין ספק שיש הרבה שאפשר, וצריך, לקחת מהביקורת של סטייגר.

תוויות: , ,

יום שבת, 22 במאי 2010 

התקשוב משנה את החינוך?

על אף העובדה שאני רואה משהו כמו 150 בלוגים שבצורה זאת או אחרת בוחנים את השפעת התקשוב על החינוך (כתבתי "רואה" מפני שעם כל הרצון הטוב, אינני מצליח לקרוא את כולם), ושהבלוגים האלה מקשרים לרבים נוספים, הראייה החינוכית שלי מאד מצומצמת. בסופו של דבר עלי להודות שמה שאני קורא משקף רק טיפה קטנה של מה שקורה בבתי הספר היום. הבלוגים האלה אינם אלא בועה תקשובית קטנה שעוסקת בנושאים כמו הנגישות הבלתי אמצעית למידע, או בכלים שמאפשרים לתלמידים לכוון את תהליך הלמידה של עצמם. אבל אלה אינם, כנראה, הנושאים שנמצאים במרכז העולם החינוכי בכללותו.

השבוע משרד החינוך של מדינת טקסס פרסם סטנדרטים חדשים לבתי הספר בתחומי ההיסטוריה ומולדת (של ארה"ב, כמובן). מפני שטקסס וקליפורניה הן מדינות עם אוכלוסיות גדולות במיוחד, ידוע שלסטנדרטים שהמדינות האלו מאמצות השפעה מכרעת על כתיבת הגירסאות החדשות של ספרי הלימוד בארה"ב בכללותה. כתבה ב-Free Press של דטרויט, המבוסס על דיווח של ה-Associated Press, מוסרת לנו שהסטנדרטים החדשים בטקסס:
dictate how political events and figures will be taught to about 4.8 million schoolchildren in Texas and beyond for the next decade.

The standards also will be used by textbook publishers who often develop materials for other states based on those approved in Texas.
הסטנדרטים החדשים משקפים גישה שמרנית מאד כלפי ההתפתחות של ארה"ב – גישה שאינני מזדהה איתה. בכתבה באתר של עיתון מהעיר דאלאס רשימה של רבים מהשינויים שהתקבלו - מה יפסיקו ללמד ומה יוסיפו. הרשימה בהחלט מצביעה על שינוי משמעותי בדגשים שמבקשים ללמד. אבל לא בגלל זה אני מתייחס לנושא כאן.

בתוך הכתבות השונות ברור שלספרי הלימוד הרשמיים תפקיד מרכזי בהוראת הנושאים האלה בכיתה. (הכתבות אינן מבחינות בין ספרי לימוד מודפסים או דיגיטאליים, וזה די הגיוני. הרי בדיונים על הכדאיות של ספרי לימוד דיגיטאליים אין התייחסות לתכנים.) מתברר שבכוחם של מספר פוליטיקאים בטקסס (עם תרומה זעירה של אנשי חינוך, תרומה שלפי הכתבות השונות צומצמה מאד) לקבוע מה יופיע בספרים, והרוב המכריע של המורים יעבדו לפי הספרים האלה. מגיב אחד לכתבה בעיתון מדאלאס כותב:
While my daughter was in school, I always complained that the teachers weren't using the text books enough. Now, given the religiously-biased texts, I hope they continue their independent curricula development.
פיתוח תכנית לימודים עצמאית? למה לא? רצוי שהמורה יפתח כמה שיותר אפשרויות בפני תלמידיו. וכמובן שהתקשוב מאפשר, ואף מעודד, פיתוח כזה. אבל ספק אם יש באמת נהירה בכיוון הזה, או סיכוי גדול שזה יקרה – אפילו אם כך אפשר היה להתרשם מהבלוגים שאני קורא.

תוויות: ,

יום רביעי, 10 במרץ 2010 

קצת פרופורציה לא מזיקה

דיאן רביץ' נחשבת אחת ההיסטוריונים, וגם ההוגים, החשובים של החינוך בארה"ב של היום. היא שירתה כסגן שר החינוך בממשל של ג'ורג' בוש האב, והיא מזוהה עם הגישה החינוכית שבאה לביטוי בחוק ה-No Child Left Behind, כולל הדגש על סטנדרטים נוקשים ועל התמקדות בתי הספר בקריאה ובמתמטיקה עד להזנחת תחומים אחרים כולל מדעים ואמנויות. אבל יכול להיות שמתרחש שינוי בגישה החינוכית שלה. השנה היא פרסמה ספר בו היא מביעה את האכזבה שלה מ-NCLB, ומבתי בספר הפרטיים למחצה (charter schools) שזוכים למימון ציבורי אבל פועלים לפי סדר יום פרטי. כפי שהיא מסבירה במאמר שהיא כותבת השבוע ב-Wall Street Journal:
I no longer believe that either approach will produce the quantum improvement in American education that we all hope for.
שינוי דעה אצל אישיות חינוכית מרכזית כמו רביץ' עשוי ליצור רעידת אדמה בקהילה החינוכית, אלא אם כן אפשר להסביר שבעצם לא מדובר בשינוי כל כך גדול. כך ג'יי מתיוז, כתב החינוך של ה-Washington Post, מנסה לעשות. בביקורת על הספר של רביץ' שהתפרסם שלשלום בבלוג שלו ב-Post מתיוז מסביר:
Her book is being promoted as a big break from the past. That is certainly what her subtitle suggests. But you can't judge books by their titles. When I finished hers, I was delighted to see such an erudite analysis of where the education policy debate is right now. She left some blood on the floor, sure, but she also, in vintage Ravitch style, blessed some good ideas from all sides.
לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול להביע דעה, אם כי הרושם הוא שמתיוז עושה שמיניות באוויר כדי לשכנע את עצמו שרביץ' עדיין נאמנה לרעיונות שהיא היום מבקרת בצורה די ברורה וחריפה. תוך כדי כך הוא גם מגן על NCLB ועל בתי ספר ה-Charter שבעיניו הם התקווה הגדולה של החינוך בארה"ב. הוא כותב:
Many education reforms have gone badly in the last 20 years, but there never has been a golden age of school improvement. No Child Left Behind had many flaws, but it left us better off than than we were before, with more attention to low-income and learning disabled children, and some gains in lower grades, particularly in math. We bumble along, doing our best, hoping that our next idea will produce big gains but knowing that all we can expect is to be a bit better than before.
טים סטאמר מתקשה להבין מה כל כך טוב בתכניות האלה שמתיוז מהלל:
If the best that billions of dollars and the establishment of a test-score-obsessive, standardized education system can produce is “more attention” and “some gains” (as measured by those same tests, of course), that is not “better off”.

Narrowing the curriculum studied by almost all students in public schools to little more than reading and math drills is more than a “flaw”.
אני, כצפוי, מזדהה עם סטאמר. קשה לי להבין כיצד הדגש האובססיבי במבחנים, ו-"הוראה" שמתמקדת באופן בלעדי בהכנות למבחנים האלה, יוצרים למידה, קל וחומר חינוך. אבל נדמה לי שיש כאן גם נקודה תקשובית שחשוב להדגיש. הביקורת שמושמעת שוב ושוב נגד התקשוב בחינוך מציינת את העלות הגבוהה של המכשירים שמזרימים לתוך כיתות בתי הספר, מבלי שהמכשירים האלה יוכיחו את יעילותם או את כדאיותם. ציינתי בעבר שלדעתי יש כאן בעיה אמיתית – הרי כאשר מוציאים כל כך הרבה כסף, הדרישה לראות תוצאות בהחלט מוצדקת. אבל ארה"ב מוציאה מיליארדים על NCLB ועל המבחנים שאמורים לקדם את התלמידים, והנה, מומחה כמו דיאן רביץ' מכריזה לא רק שהמיליארדים האלה אינם משיגים תוצאות, אלא שהיא כבר איננה מאמינה שהם בכלל יכולים לעשות זאת. ועם כל הכבוד, המיליארדים שזורמים לכשלונות חינוכיים כמו NCLB מגמדים את ההשקעה בתקשוב, ויוצרים קצת פרופורציה.

תוויות: , ,

יום שני, 11 בינואר 2010 

איזה רעיון מוזר - לסמוך על המורה!

רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך רואים בתקשוב אמצעי ליצירת חוויה לימודית עשירה יותר מאשר זאת שרווחת ברוב בתי הספר של היום. הגישה למידע, ריבוי צורות הייצוג, האפשרות ליצור קשר עם לומדים אחרים, גם מקרוב וגם מרחוק, ועוד, מהווים תשתית שעליה אפשר ליצור למידה משמעותית שעשויה לחדור גם לראש וגם ללב של התלמיד. למרבה הצער, מספר מחסומים עומדים מול יישום השינוי המקווה הזה בבתי הספר. בין המחסומים האלה בולטת הציפייה שכל תלמיד ייבחן במבחנים סטנדרטיים, ושכל תלמיד יגיע לאותם הישגים. אל הציפייה הזאת מתלווה הרצון למדוד את האפקטיביות של המורה לפי התוצאות של תלמידיו במבחנים האלה. וכמובן הסטנדרטים, והמבחנים, מכתיבים שיטות הוראה שמתבססות על השינון של עובדות יבשות. במקום ליצור חוויית למידה, בתי הספר עסוקים ב-teaching for the test.

כתבה שהתפרסמה השבוע באתר האינטרנט של ה-BBC מדווחת על דוח של ועדת חינוך פרלמנטארית שהתפרסמה לפני שבוע:
The report highlighted the "adverse effects" that often flow from a target-driven school culture and criticised Ofsted (ה-Office for Standards in Education) for taking a narrow, results-based view of learning in schools.
הוועדה כמובן איננה ממליצה לבטל הערכות, וגם לא מבחנים. אבל לשון הכתבה מעניינת ביותר מבחינת מה שמתואר בתור הכיוון הרצוי כדי להגיע להערכה משמעותית:
The report did not argue for an end to all external assessment. But it called for a shift toward more within-school, teacher-led assessment. This, it said, would not only save money but also a lot of the teaching time that is lost to exam preparation and administration.

And this is the key point: it is not about dropping school accountability altogether, but about making sure it does not obstruct teaching and learning.
משום מה, רעיון כל כך פשוט כמו לשאוף להערכה אמיתית, אבל לא לתת להערכה הזאת לפגוע בהוראה ובלמידה, נשמעת בימינו די מהפכנית. זאת ועוד. הכתבה מוסרת לנו שהוועדה ממליצה על עוד יסוד חשוב בהכנת הערכות – לא למסור את מלאכת ההערכה לידיים חיצוניות, אלא לסמוך על המורים – "trust the teachers".

לפני שבוע ג'ון ספנסר (מי שכותב את הבלוג הנהדר Adventures in Pencil Integration) פרסם בבלוג האישי שלו (תודה לסוזן שהכירה לי אותו) דו-שיח בנושא מבחנים שהתנהל בינו (המורה) לבין תלמיד:
"Hey Mr. Spencer, why do we have the Galileo if we already have common assessments and quizzes and projects with rubrics."
"Great question."
"If the purpose of an assessment is to see if I'm learning, isn't assessment happening every day?"
"Uh  huh."
"So, would they rather spend our time on teaching instead of assessing what they already assessed?"
"Yeah, you would think."
אכן, הגיוני לחשוב שבתי הספר היו מעדיפים לעוסק בהוראה ובלמידה במקום לעסוק באופן אובססיבי בהערכת התלמידים באמצעות מבחנים חיצוניים (Galileo הוא מערך מקיף של מבחנים סטנדרטיים). אבל מתברר שמה שהגיוני איננו תמיד מה שעושים. אפשר אולי להתעודד בכך שהדוח הבריטי שהתפרסם עכשיו מצביע על תזוזה בכיוון בריא יותר.

תוויות: , ,

יום שלישי, 20 באוקטובר 2009 

זה חינוך זה?

בתי ספר charter בארה"ב הם בתי ספר שמקבלים כספים ציבוריים אבל מנוהלים באופן פרטי. הנהלות בתי הספר האלה בדרך כלל חופשיים לקבוע תכנית לימודים שונה מזאת של בתי הספר הממלכתיים, וגם להעסיק או לפטר מורים לפי שיקול דעתם. בתי ספר charter רבים טוענים שהם מסוגלים לשפר את רמת ההישגים של תלמידיהם, וכך להיות יותר אפקטיביים מאשר בתי הספר הממלכתיים. וכיצד מודדים אפקטיביות? על ידי אחוזי התלמידים שעוברים בהצלחה את המבחנים הרבים שהממשלה דורשת כחלק מתכנית No Child Left Behind, כמובן. באתר הניו יורק טיימס של אתמול מדווחים על תכנית מיוחדת של אחד מבתי הספר האלה בניו יורק שמוכן לעשות הרבה כדי לקדם את תלמידיו.

רשת של ארבעה בתי ספר מסוג charter, הפועלת בשכונת הרלם, מוציאה את ילדי הגן של בתי הספר לסיור בחווה מחוץ לעיר. נסיעה לחווה על מנת לראות שדות וחיות, אולי ללטף כבשה ולגלות את הקשר בין ביצים לבין תרנגולות, היא ללא ספק בעלת ערך לימודי רב – במיוחד לתלמידים שגדלים בתוך שכונת עוני ואינם נחשפים לדברים שבעיני רבים מאיתנו הם טבעיים ומובנים מאליהם. אבל מתברר שאלה מאיתנו שרואים בליטוף כבשה ערך בפני עצמו לא מבינים את הערך האמיתי שבסיור כזה. לפי הכתבה:
... the 75 Harlem kindergartners were going not only for a glimpse of rural life, but to rack up extra points on standardized tests.
במסגרת NCLB, כזכור, התלמידים נבחנים לעתים קרובות, ואם הם אינם מצליחים במבחנים הם אינם מתקדמים לכיתה הבאה, ובתי הספר אינם מקבלים את כספי הציבור. אך מה לעשות, והמבחנים שבוחנים אם התלמידים רכשו את הידע הדרוש אינם מתחשבים בסביבה שילדי הרלם מכירים. לא מעטות מהשאלות שמופיעות במבחנים האלה מניחות שלתלמיד ידע בסיסי על חיות כמו כבשים ופרות, וילדי הגן של הרשת פשוט לא יודעים על מה מדובר. אין מה לדאוג, יש פתרון. המורים ברשת בתי הספר:
have invented a form of test preparation. The schools haul their students to a farm each year, hoping to expose them to the rural life and lift their scores.
מנהלת רשת בתי הספר מסבירה בכתבה שאפשר גם להעניק לתלמידים חוויה לימודית וגם לעזור להם להצליח במבחנים, ובכך היא בוודאי צודקת. ובכל זאת, קשה לקרוא את הכתבה ולא להתרשם שסדר עדיפויות מאד עקום מנחה את בתי הספר האלה, ואת המערכת כולה. המטרה העיקרית היא, הרי, לעבור את המבחן, ואם, תוך כדי הכנה למבחן גם לומדים משהו ונהנים מהיציאה מהעיר, כולם מרוצים. אבל נדמה לי שהסיפור הזה גם ממחיש את ההבדל העצום, והעצוב, בין ללמד בשביל המבחן, לבין חינוך אמיתי.

תוויות: , ,

יום חמישי, 24 בספטמבר 2009 

יש שינוי ... ויש שינוי

אני מניח שכמו רוב האנשים שעוסקים בצורה אינטנסיבית בתקשוב בחינוך אני משוכנע שמכלול הכלים שמרכיבים את התקשוב מסוגל לחולל שינוי מהותי בתהליכי ההוראה והלמידה של בתי הספר. וכמובן שאנחנו לא רק חושבים כך, אלא גם אומרים וכותבים את זה פעמים רבות. בלוגרים רבים מנסחים אמירות כאלה בבלוגים שלהם ועל פי רוב כאשר אני קורא את הניסוחים האלה אני מהנהן בראש בהסכמה ועובר הלאה. ולפעמים אני פוגש ניסוח קולע ומשכנע שממש ראוי לציטוט. גם אם הדברים נאמרו בעבר, כולנו זקוקים לאישור ולחיזוק של הדעות שלנו, וכאשר אלה מנוסחות היטב בא לנו להעביר את הניסוח הלאה. זה אולי מסביר למה התרגשתי כאשר קראתי את הכותרת שהתנוססה מעל מאמרון חדש של סקוט מקלוד. היה לי ברור שאצטט אותה כאן:
קשה לתרגם את המשפט הזה באופן מדוייק, אבל גם בלי תרגום מדוייק הכוונה די ברורה. בעברית המילה unfold איננה נחוצה, אבל אני מצטער שאינני מוצא תרגום קליט ל-transformative. מדובר במשהו שמסוגל לחולל שינוי מהותי, אבל אין לי מילה שגם מצלצלת יפה בעברית וגם מעבירה את המשמעות הזאת. ובכל זאת, די ברור לי שהכוונה ברורה, ושוב, מדובר באמירה משכנעת שנעים מאד לקרוא אותה.

אבל אחרי קריאת הכותרת קראתי גם את המאמרון עצמו, וכאן גיליתי שההשתמעויות משנות המהות בחינוך (שוב, סליחה על התרגום העילג) אינן בהכרח אותן השתמעויות שעליהן אני חושב. מתברר שכל המאמרון של מקלוד הוא ציטוט מתוך שני עמודים של ספר של טרי מו וג'ון צ'וב - Liberating Learning: Technology, Politics, and the Future of American Education. בעמודים המצוטטים מו וצ'וב מונים מספר נקודות שמבהירות לאלו השתמעויות מרחיקות לכת הם מתכוונים. המשפט הקולע שמצוטט בכותרת מופיע אחרי שבע נקודות שמו וצ'וב מביאים כדי לתאר את השפעת הטכנולוגיה על החינוך.

אפשר לכנות את ארבע הנקודות הראשונות ברשימה די סטנדרטיות, ואפילו צפויות. אנחנו קוראים שבאמצעות הטכנולוגיה:
  • תכנית הלימודים יכולה להיות מותאמת לסגנונות למידה שונים
  • החינוך יכול להשתחרר ממגבלות גיאוגרפיות
  • תלמידים יכולים ליצור קשר עם מורים שנמצאים רחוק מהכיתה
  • ניתן להרחיב את מעורבות המורים וליידע אותם טוב יותר לגבי המתרחש אצל ילדיהם
הנקודות האלו בהחלט יכולות להביא לשינוי בחינוך, אם כי הן גם די נדושות, וסליחה אם אציין שאינני בטוח שמדובר בנקודות שהן "transformative". אבל לעומת הנקודות האלו, שלוש הנקודות הבאות חושפות סדר יום שיותר מאשר הוא סדר יום חינוכי, הוא סדר יום פוליטי:
  • ניתן לשחרר מורים מהתפקידים המסורתיים שלהם ולהעסיק אותם בדרכים מועילות יותר, כולל להציע להם נתיבי קריירה אחרים
  • מערכות מידע מתוחכמות יכולות להתמקד בביצועים, ועל ידי כך ניתן ליצור שקיפות כלפי ההתקדמות הלימודית
  • ההתנהלות של בתי הספר תהיה חסכונית יותר מפני שהטכנולוגיה זולה מהעבודה (חשוב להדגיש כאן שמשתמשים במילה "labor", וכי בכלל לא מגדירים את מה שמורים עושים כ-"הוראה" או "חינוך")
מה עלינו להסיק מכל זה? נדמה לי שהטכנולוגיה כאן מגוייסת לסדר יום שונה לחלוטין מאשר סדר היום החינוכי שאני, ועמיתי, רואים לנגד עינינו כאשר אנחנו מתארים לעצמנו מערכת חינוכית משולבת תקשוב. כמו מו וצ'וב, אני חולם על "שחרור הלמידה", אבל השחרור "שלי" הוא לכיוון של הגברת הביטוי האישי, יצירת שיתוף בין קבוצות של לומדים, שילוב בלתי-אמצעי של התלמיד לתוך עולם הידע, והכשרתו כדי שיוכל לנצל באופן מיטבי את הידע הזה. מו וצ'וב, לעומתי, חולמים על שחרור הלמידה מהמורים, ובמיוחד מאיגודי המורים. בעיניהם האיגודים האלה מגנים על מורים שאינם "אפקטיביים", ומונעים את הצמיחה של פרויקטים פרטיים. הטכנולוגיה שעליה מו וצ'וב כותבים משרתת תעשיית למידה המבוססת על מבחנים סטנדרטיים ועל אחידות לימודית. הטכנולוגיה הזאת בוודאי תוכל להחליף מורים מפני שמו וצ'וב תופסים את תפקידם של המורים בללמד לפי הספר. אין לי ספק שספרם של מו ושל צ'וב מתאר דרכים שבהן הטכנולוגיה תוכל לשנות את המערכת החינוכית, אבל חשוב לזכור שלא כל שינוי הוא בהכרח התקדמות.

תוויות: , , ,

יום ראשון, 19 ביולי 2009 

מאז ... ואולי שוב היום

הלן בארט כותבת שלאחרונה היא ערכה חיפוש עבור מקורות שמזכירים את הפורטפוליו הדיגיטאלית בחינוך היסודי. כאשר היא עשתה זאת היא נתקלה בתקציר שהעלה שאלה מעניינת וחשובה. באותו תקציר נכתב:
Mandating portfolios on a system wide or statewide basis may destroy one of their greatest assets: allowing students to reflect on their learning and feel a sense of hope and control. Once standards are defined by an outside authority, teacher-student collaboration is minimized and the importance of students' own goals and learning assessment diminishes.
מדובר בבעיה חינוכית מוכרת מאד – שימוש הפורטפוליו ככלי להערכה חיצונית, הערכה שמבוססת על אמות מידה שאינם נקבעים על ידי התלמיד עצמו, עשוי לפגוע בכוחו של התלמיד לקחת אחראיות על הלמידה של עצמו ולעקוב אחר הלמידה הזאת. בארט מודאגת מהמצב הזה, אבל היא איננה משלה את עצמה – היא יודעת שעל פי רוב לתלמידיו אין דחף פנימי שמניע אותם ללמוד. ולכן:
... if there is no extrinsic motivator or mandate, where is the intrinsic motivation to reflect on learning, especially when there are so many competing priorities in our students' lives? If only we could capture the motivation behind social networks to facilitate reflection on learning! That is the place where students reflect on life, albeit most often with a more social, less academic focus.
כזכור, אין זאת בעיה חדשה, ובארט, שהיא בין העוסקים החשובים בתחום של הפורטפוליו הדיגיטאלי, בוודאי לא גילתה אותה עכשיו. אבל מעניין לציין שהיא מצטטת תקציר של מאמר שהתפרסם לפני 15 שנה, בשנת 1994.

בארט שואלת שאלה חשובה – אם כבר לפני 15 שנים חוקרים זיהו את הערך הלימודי של הפורטפוליו, למה הוא לא הצליח להתבסס יותר בבתי הספר? והיא כמובן גם מנסה לענות את השאלה. לדעתה הדגש על סטנדרטים חיצוניים של תוכנית No Child Left Behind, והמבחנים שבוחנים עם תלמידים אכן עומדים בסטנדרטים האלה, פגעו בפרויקטים כמו הפורטפוליו הדיגיטאלי שינקו מתפיסה חינוכית אחרת.

בארט מתארת את כלי ההערכה הנפוצות היום כ:
heavy with documentation but light on passion
ומביעה את התקווה שההצהרות של הממשל החדש בארה"ב בעניין הצורך בפיתוח שיטות הערכה אלטרנטיביות יביאו להתעניינות מחודשת בפורטפוליו. נקווה שהיא צודקת.

תוויות: ,

יום רביעי, 11 במרץ 2009 

עם חברים כאלה ...

אני מודע לכך שמפיו של מישהו שעיקר עיסוקו הוא טכנולוגיה בחינוך, ביקורת על מה שמכונים "כישורי המאה ה-21" נשמעת טיפה מוזר. בדרך כלל בכל הדגרה של הכישורים האלה אפשר למצוא דגש על טכנולוגיה, מדיה ומידענות, ובמידה רבה אלה הם התחומים שאני חפץ ביקרם בבתי הספר. ואם אני רוצה לקדם את התחומים האלה, הגיוני היה לחשוב שאצטרף למקהלה ואשיר את שבחי הכישורים האלה, ואת הנסיונות להטמיע אותם, בקול.

אבל זה לא קרה כאן. הסברתי בעבר שאחת הסיבות שאינני מצטרף למקלה היא שבמידה רבה הכישורים האלה מזוהים מאד עם חברות מסחריות שיש להן אג'נדה משלהן. עבור החברות האלו, יש שתי סיבות טובות להחדיר את הקניית הכישורים האלה לתוך בתי הספר. מצד אחד, אימוץ תוכניות לימודים עתירות טכנולוגיה מצריך רכישת ציוד שהחברות רוצות למכור. מצד שני, החברות האלו רוצות שבתי הספר יכשירו את הפועלים שלהן לעתיד. הן אינן חושבות על האדם השלם שהוא תוצר של חינוך הומניסטי, אלא על הבוגר שתואם את הצרכים שלהן. זאת בוודאי איננה התפיסה החינוכית שלי.

אבל אין זה אומר שנוח לי עם הביקורת שמושמעת כלפי הכישורים האלה. לפחות עם חלק מהביקורת הזאת קשה לי להזדהות. דייאן ראביץ, למשל, במאמר באתר של Common Core מכנה את הכישורים האלה האופנה החולפת התורנית. בסקירה היסטורית מאד מעניינת היא מראה שהכישורים שנכון להיום מזוהים עם המאה ה-21 הוכרזו ככישורים הרצויים לתלמיד בתדירות די גבוהה במשך מאה השנים האחרונות. ראביץ היא (בין היתר) היסטוריונית של החינוך, והיא יודעת על מה שהיא כותבת. אבל אפילו מי שיש לו הכרות רופפת עם ההיסטוריה של החינוך (כמוני, למשל) יתקשה להבין למה מתייחסים לכישורים האלה כחדשים, או כייחודיים לתקופה שלנו. כבר כתבתי כאן שבעיני מדובר בכישורים די נצחיים.

אבל גם כאשר ראביץ משכנעת שלא מדובר בגישה חדשה, לא קל להצטרף למחנה שהיא מייצגת כאן. הרי ביסודו של דבר, התפיסה החינוכית של Common Core מבוססת על הקנייה מאד מסורתית של מקצועות יסוד – אותם יסודות שמבחנים סטנדרטיים אמורים למדוד.

כאשר ראביץ כותבת על ההפרזות שבתפיסות הבנייתיות בתקופות שונות אפשר למצוא לא מעט שאיתו אפשר להסכים:
Instead, we have numbed the brains of future teachers with endless blather about process and abstract thinking skills. We have taught them about graphic organizers and Venn diagrams and accountable talk, data-based decision-making, rubrics, and leveled libraries, but we have ignored what matters most. We have neglected to teach them that one cannot think critically unless one has quite a lot of knowledge to think about. One thinks critically by comparing and contrasting and synthesizing what one has learned. One must know a great deal before she or he can begin to reflect on its meaning and look for alternative explanations.
אבל כאשר זוכרים שעל פי רוב האלטרנטיבה הרווחת לגישות היותר "פתוחות" (שבצדק או שלא בצדק מזוהות היום עם "כישורי המאה ה-21") איננה, כפי שראביץ רומזת, לעורר רצון עז לדעת, אלא פשוט שינון מייגע לקראת מבחנים, פתאום "כישורי המאה ה-21", נדושים ולא מקוריים ככל שיהיו, נשמעים די טובים.

תוויות: , ,

יום ראשון, 25 בינואר 2009 

אשרי, מטומטם אני!

תומס הנסון, בבלוג Open Education, מכוון את קוראיו למאמר מאת מיכאל שוורץ, פרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטה של וירג'ינגיה שכותב על The importance of stupidity in scientific research. שוורץ מספר על פגישה עם עמיתה לספסל הלימודים, דוקטורנטית שעזבה את לימודיה ולמדה משפטים במקום, ובהמשך נעשתה לעורכת דין מצליחה. שוורץ כותב שבפגישה המחודשת, אחרי לא מעט שנים, הוא שאל אותה למה היא עזבה את מסלול הדוקטורט:
To my utter astonishment, she said it was because it made her feel stupid. After a couple of years of feeling stupid every day, she was ready to do something else.
שוורץ מהרהר על האמירה הזאת, שתחילה נשמעה לו מוזרה מאד. הרי לדעתו הידידה שלו היתה תלמידה מבריקה. אבל בהמשך הוא מבין שאותו הדבר קרה גם לו – אבל משום מה, הוא חשב שמדובר במצב "טבעי":
Science makes me feel stupid too. It's just that I've gotten used to it. So used to it, in fact, that I actively seek out new opportunities to feel stupid. I wouldn't know what to do without that feeling. I even think it's supposed to be this way.
הוא מסביר שכתלמיד בתיכון הוא תמיד ידע את התשובות לשאלות שנשאלו, ולכן היה לו הגיוני שהוא ימשיך בתחום שבא לו כל כך בטבעיות. אבל הוא גילה שלימודים מתקדמים לא היו עניין של לדעת את התשובות, אלא של לא לדעת. והוא שם לב שלא רק הוא עצמו לא ידע, אלא שגם המנחים שלו לא ידעו. הוא כותב:
The crucial lesson was that the scope of things I didn't know wasn't merely vast; it was, for all practical purposes, infinite. That realization, instead of being discouraging, was liberating. If our ignorance is infinite, the only possible course of action is to muddle through as best we can.
לדעתו של שוורץ, מערכות חינוכיות אינן מפתחות את התכונה החשובה של "productive stupidity", היכולת להיות "ignorant by choice". הוא מסביר שהתכונה הזאת מאפשרת לנו לטעות ולעטות שוב, ולא להרגיש שמשהו לא בסדר כל עוד אנחנו לומדים משהו מהנסיון.

אני מניח שהנמשל די ברור, אבל הנסון, במאמרון שלו, לא משאיר מקום לספק. הוא כותב:
And it is interesting to note how strongly Schwartz contrasts with the proponents of NCLB and the high stakes testing movement that has swept our country in recent years.
אין ספק שחינוך אמיתי צריך לעסוק הרבה יותר בפיתוח התחושה שאנחנו לא יודעים, ובגלל זה שואפים לדעת, והרבה פחות בידיעת התשובות של שאלות במבחן.

תוויות: , ,

יום שני, 28 בינואר 2008 

והם לא ידעו שהם אורייני מידע!

דרך הבלוג של מיכאל לורנזן, The Information Literacy Land of Confusion, הגעתי למאמר מהנה מאד של פול וולצלי, "Librarians' sport of choice: Teaching information literacy through fantasy football" שהתפרסם החודש בביטאון החודשי של ה-Association of College and Research Libraries". במאמר, וולצלי, מרכז ההוראה באוניברסיטה של דובוק, קולג' פרטי וקטן במדינת איאוווה, מתאר את המיומנויות שנמצאות בבסיס של השתתפות מוצלחת בליגה של "fantasy football", ומסביר שאלה אותן המיומנויות המאפיינות סטודנט שהוא אוריין מידע. וולצלי מסביר שסטודנטים שפעילים בליגות כאלה מפעילות מיומנויות מידע חשובות, אבל הם אינם מודעים לכך.

וולצלי מדגיש שמיומנויות מידע רבות באות לביטוי דרך הפעילות בליגות הכדורגל האלה, אבל כאשר סטודנט מגיע למוסד להשכלה גבוהה, המוסדות אינם מנצלים את הידע הזה, אינם נעזרים בו כדי לאפשר לסטודנט לתפקד כאוריין מידע בשיעורים, או בספריה. (הוא מונה שורה של סטנדרטים של אוריינות מידע ומראה כיצד סטודנטים הפעילים במשחקי הכדורגל הדמיוניים האלה מיישמים אותם הלכה למעשה.) במאמר שלו הוא מתאר פרויקט שבו הוא לימד מיומנויות של אוריינות מידע לספורטאים שנרשמו לקולג' שלו באמצעות ליגה ל-fantasy football. הוא כותב:
Through the lesson, students engaged in discussions of creditability, validity, timeliness, and search strategies to find and evaluate fantasy football information. The assessment of these instruction sessions showed incoming students successfully identifying evaluation criteria and reporting positive changes in how they viewed research and libraries.
וולצלי, שבאופן אישי פעיל בליגות כדורגל מהסוג שהוא מתאר, איננו מסתיר את הכוונה שלו להרחיב את השימוש במיומנויות הנרכשות דרך המשחק. הוא כותב:
Librarians have the ability to connect these existing skills to academic content in order to help students become successful information literate students.
מתברר שהסטודנטים אינם מקשרים בין הפעילות שלהם בליגות הכדורגל, לבין הפעילות שלהם כסטודנטים. בתיאור של חלק מהפעילות וולצלי כותב:
The student athletes discussed the sources and argued over their conclusions. These discussions could have taken place in any traditional information literacy class and were the true intent of the session itself. The students seemed surprised at the similarities to academic concepts.
(במשך מספר חודשים עד לפרסום המאמר וולצלי העלה מספר מאמרונים על הנושא לבלוג שלו. עיון באלה מאפשר הצצה מעניינת לתוך התפתחות המחשבה שלו.)

כמובן שאין זה מפתיע שבחיי היום-יום שלנו אנחנו מפעילים מיומנויות מידעניות רבות. הבעיה היא שבדרך כלל כאשר סטודנטים ותלמידים מגיעים לכיתה, או לספריה, הם אינם מצליחים להפעיל את אותן המיומנויות שמלוות אותן ברבים מהעיסוקים ה-"רגילים" שלהם. במאמר הקצר שלו, וולצלי מראה, בצורה מהנה ודי משכנעת, שספרנים ואנשי חינוך יכולים למצוא את הדרך לחדד את המיומנויות האלה, ולעזור לסטודנטים להשתמש בהן בסביבות לימודיות פורמאליות. אין ספק שאפשר, וצריך, לחשוב על דוגמאות רבות נוספות.

תוויות: , ,

יום שני, 14 בינואר 2008 

מעשה בלעם בלוגי

לפני שבועיים, עם פרוס השנה האזרחית החדשה, טום הופמן פרסם בבלוג שלו מה שהוא כינה "ציטטת השנה". הוא ציטט מפקח במערכת החינוך היפאנית שהתייחס לקצב השינוי של תוכנית הלימודים היפאנית:
We change the Course of Study about every ten years. But the truth is that ten years is too short a time to change classroom education. If we greatly changed the Course of Study every ten years, teachers would be turning their heads this way and that so often that their necks would break. So we make major changes in the Course of Study only every twenty years or so, and in between it's just fine tuning.

אכן, צריכים לקרוא את המשפטים האלה פעמיים, ולגרד בראש. לשנות את תוכנית הלימודים פעם בעשור? בתקופה של שינוי טכנולוגי כל כך מהיר? הדבר אכן נשמע די אבסורד. אבל רגע - הוא טוען שאפילו הקצב הזה מהיר מדי ושבעצם עדיף לערוך שינויים כל עשרים שנה. קשה לא להרגיש שיש משהו די מגוחך באמירה כזאת. אבל זה לא הכל. הופמן מוסיף שבעצם, הציטטה איננה מהשנה החולפת, אלא משנת 2000.

היה לי די ברור שארצה להעביר את הקטע הזה הלאה - אם לא משום סיבה אחרת, אז לפחות כדי שאפשר יהיה להעלות חיוך על פני כל מי שקורא אותו. ובכל זאת, חשתי צורך לבדוק את המקור ולהבין את ההקשר. מצאתי שהמקור הוא מאמר של Catherine Lewis, חוקרת חינוכית שצללה לתוך עולם ה-lesson study היפאנית, והביאה את הרעיון הזה (אולי בקיצור, ובוודאי בלי הכבוד הראוי לו - סמינרים של מורים סביב שיעורים לדוגמה) לארה"ב. המאמר עצמו הוא תעתיק של הרצאה על הנושא של lesson study בכנס של חוקרים חינוכיים משנת 2000, והקריאה בו ... מרתקת.

אכן, הציטטה מופיעה במהלך ההרצאה (לקראת הסוף), אם כי קשה להגיד שהיא מהווה בה חלק מרכזי. לואיס מביאה אותה כחלק מטענה שבעצם הקצב היחיסת איטי של שינוי בתוכנית הלימודים היפאנית יוצר יציבות במערכת שמאפשרת למורים להתמקד בשינויים משמעותיים. לא פחות חשוב, ואולי הרבה יותר, היא הפתיחות שבתוכנית הלימודים הזאת. לואיס כותבת שהתוכנית איננה רשימה מפורטת של סטנדרטים שמנחים את המורה בכל שלב של ההוראה, אלא תיאור די אמורפי של מטרות לימודיות כלליות שמשאירות מרחב רב למורים לפרש אותן בשטח לפי ראות עיניהם:
The changes made to these documents (about once a decade) are often brief, abstract descriptions of new goals: "autonomy," "initiative", "desire to learn" "problem-solving capacity". Although I initially found these vague goals - provided without accompanying concrete examples - frustrating, they may reflect an underlying assumption that policymakers cannot define good classroom practice.

לאור זה, במקום שהשינוי האיטי של תוכנית הלימודים מעורר לעג מפני שהוא איננו תואם את השינוי המהיר של הטכנולוגיה, הוא בעצם מהווה תשתית לחשיבה חינוכית מעמיקה.

עלי להודות לטום הופמן שגירה אותי, אם כי כנראה לא בכוונה, לקרוא את המאמר המרתק של לואיס, וכך לאפשר לי להציץ טיפה לתוך המערכת החינוכית היפאנית (שעליה, אני חייב להודות, לא ידעתי דבר). דרך המאמר הזה נחשפתי לנושא המרשים של lesson study שמראה שמורים יכולים ללמוד בהצלחה זה מזה. ולמרות שתחילה באתי לקלל, אחרי קריאת המאמר, יצאתי מברך.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates