מצאתי כבר הזדמנויות רבות להביא כאן מדבריו של גרי סטייגר. כבר משנות ה-70 סטייגר עובד ומלמד עם מחשבים והוא צבר נסיון רב. עבורו המחשב משמש בעיקר כלי שבאמצעותו תלמידים יכולים לחקור ולבנות, והוא מבקר בחריפות את הדרכים שבהן בתי ספר משתמשים במחשבים היום. יש לו גם מילים חריפות כלפי התנהלותם של בתי ספר באופן כללי. כתלמיד של סימור פאפרט, הבנייה ב-Logo ובכלים דומים לו מהווה עבורו השיא של השימוש במחשב. לא פעם מתקבל הרושם שסטייגר משוכנע שהתקשוב החינוכי של היום נחות לעומת השימוש בימים שבהם פאפרט פיתח את ה-Logo ואת העולמונים כי היום המחשב נתפס כמעט באופן בלעדי ככלי שמאפשר גישה למידע.
השבוע
סטייגר פרסם מאמרון חדש בבלוג שלו, בו הוא מתייחס לשינויים שהתרחשו בשימוש במחשבים בחינוך מאז אותם ימים. כצפוי, על אף העובדה שמספר המחשבים בכיתות גדל, הוא רואה נסיגה בשימוש:
As the number of computers increased the goals for what children did with them seemed [to] be lowered. No longer did “computer literacy” mean that every child should have the expertise required to program the computer, but that they would be able to bookmark a web page or identify the mouse in a standardized “tech literacy” test.
הוא מתאר את בנייתן של מעבדות מחשבים בבתי הספר כטעות היסטורית שנבעה לא רק מתקציבים מצומצמים אלא גם מכך שפחות מדי מורים היו מסוגלים לחשוב באופן יצירתי על מה שאפשר לעשות עם המחשב בכיתה:
The moral of that tale is that the computer lab is a historical accident that need not be preserved in amber.
נראה לי קצת מוזר שדווקא היום, כאשר בבתי ספר רבים מעבדות מחשבים נעשות לנחלת העבר ובמקומם תלמידים מגיעים לבתי הספר עם מכשירים אישיים, סטייגר חש צורך לבקר את קיומם. ובכל זאת, יש לא מעט צדק בביקורת שלו. רוב מערכות החינוך הצליחו לשכוח את ה-Logo ואת הלמידה תוך כדי עשייה וגילוי שהוא איפשר. על אף העובדה שאני מצטער שכבר לא מלמדים Logo, לדעתי הערך המרכזי של התקשוב בחינוך היום נמצא במקום אחר. סטייגר נוטה להמעיט בחשיבות של הגישה למידע ושל הארגון האישי של המידע שהתקשוב מאפשר. ובכל זאת, הביקורת שלו חודרת לשורש הבעיה של התקשוב בחינוך – בשימוש במחשב בבתי הספר אין מעוף, אין תעוזה, ואין נסיון לאתגר את התלמיד. אי-לכך, יש טעם להתייחס ברצינות ל-"הצעות הצנועות" שסטייגר מביא במאמרון שלו ל-"שיפור" המעבדות. במידה לא קטנה הן תקפות גם לשימוש בתקשוב בחינוך באופן כללי.
בין ההצעות שלו אנחנו מוצאים הצעה לפעול לפי ההנחה שתלמידים מסוגלים לעשות משהו טוב עם המחשב:
Don’t be surprised when kids do extraordinary things. Be surprised when adults are surprised. I expect that children can use computers in deeper more thoughtful ways than school traditionally asks of them. Cute may be a subset of “good,” but is a poor substitute.
האמונה הזאת ביכולת של התלמיד איננה אומרת שכל מה שעושים עם המחשב הוא בעל ערך. סטייגר מדגיש שכדי להפיק תוצר איכותי דרושים זמן ומאמץ:
If students can come use a computer whenever they need to for as long as necessary, they’ll learn more, the computers will be used to greater benefit and the school will take an important step towards learner-centered school reform.
If a kid is breathing, she has probably surpassed the NETs
The ISTE NETs standards are unimaginative and technocentric. Declare that every child has satisfied them and move on.
כזכור, עם כל הכבוד לשימוש במחשב בבית הספר לצורכי יצירה, נראה לי שסטייגר איננו מייחס חשיבות מספקת לשימוש בתקשוב לצרכי מידע. לטוב או לרע, משהו השתנה בעשורים האחרונים, ובית הספר צריך להשקיע בפיתוח המיומנויות שיאפשרו לתלמידים ללמוד בסביבה הדיגיטאלית הרווחת של היום. אך עם זאת, אין ספק שיש הרבה שאפשר, וצריך, לקחת מהביקורת של סטייגר.
תוויות: מבחנים, סטנדרטים, פני החינוך
