« לדף הראשי | כדי לחדש – תזלזל בעבר » | בשבח (אבל לא יותר מדי) הבלוג » | ללמוד מחנות הצעצועים » | כתיבה מעבר לקורס » | אם הזמן ירשה » | טכנולוגיה, חינוך, ו ... קהלת? » | אם בטכנולוגיה מדובר ... » | אין מוקדם או מאוחר בבלוגוספירה » | שימו לב לתשומת הלב » | צילום אחד מספר יותר מסיפור אחד » 

יום רביעי, 1 בדצמבר 2010 

אוי, הנוער של היום!

מאד אופנתי להיות מודאגים מהשפעות האינטרנט על דרכי החשיבה, ובמיוחד על כושר הריכוז, שלנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבני הנוער. כמעט מידי שבוע אנחנו קוראים שהנוער של היום כבר איננו מסוגל לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף. מסבירים לנו שמה שאיננו מוגש במנות קטנטנות איננו נקלט אצלם. במידה לא קטנה נוצר הרושם שהיוזמות לתקשוב מערכת החינוך נובעות פחות מאמונה עמוקה ביכולת של התקשוב לסייע בלמידה, ויותר מתוך כניעה לכושר הריכוז המוגבל של הנוער של היום.

לפני כעשרה ימים ה-New York Times פרסמה כתבה ארוכה שעסקה בבעיה הזאת, וכצפוי, כבר בכותרת מצביעים על הסח הדעת כחשוד המרכזי:
לא רק השימוש במונח "הסח הדעת" משמעותי כאן. גם המילה "wired" מאד טעונה. היא רומזת על שינוי מבני במוח, שינוי שמבשר רעות. בדרך הזאת, כבר מפתיחת הכתבה מכינים אותנו למסר האימתני שהילדים שלנו אינם כמונו, שהעולם הדיגיטאלי שלתוכו הם גדלים פוגע בכושר הריכוז שלהם, ושההשלכות של הפגיעה הזאת בלתי-הפיכות.

כמובן שההמשך הוא אוסף של סיפורים שאמורים לאושש את הטענה הבסיסית הזאת. הבעיה היא שהסיפורים האלה בכלל אינם משכנעים. אנחנו קוראים, למשל, על נער בן 17 בשם וישאל שאיננו מצליח לסיים לקרוא ספר שהוא אמור לקרוא לבית הספר. וישאל עסוק מדי ב-Facebook וב-YouTube, ולכן הוא זונח את הלימודים שלו. אבל מתברר שיותר מאשר הוא עסוק ב-Facebook וב-YouTube, הוא עסוק בתחביב שלו – צילום ועריכה של סרטי וידיאו. לקראת סיום הכתבה וישאל מכריז:
I’m spending two hours to get a few seconds just right.
משפט כזה איננו הכרזה של אדם שאיננו מסוגל להתרכז, אלא ההפך. זאת עדות לכושר ריכוז כמעט עילאי. באופן כללי, אני מתרשם שה-"בעיה" של התלמידים בכתבה (ולא רק של וישאל) איננה שהם אינם מסוגלים להתרכז, אלא שקורצים להם דברים הרבה יותר מעניינים מאשר בית הספר ושיעורי בית.

אין כאן כל חדש. סינדי גאוטייה, היום המנהלת של בית ספר אקסטרני בוונקובר שבקנדה, ממחישה את זה בבלוג שלה. היא משכתבת את התחלת הכתבה של הטיימס, אבל בגירסה שלה, התלמיד בסיפור היא סינדי עצמה, לפני יותר משלושים שנה. בתקופה ההיא לא היה לה מחשב, אבל לא חסרו לה גירויים שמשכו את תשומת ליבה יותר מאשר שיעורי בית. אחרי שהיא מתארת חלק מהגירויים האלה (בגוף שלישי) היא מוסיפה:
She grew up analog, became immersed in digital, but irrespective of the technology of the day, has always been wired for distraction. She considers this to be an asset for her as an educational leader in the very disruptive field of online learning.
קתי דייווידסון כותבת משהו דומה, אם כי ממבט פחות אישי:
The point is we measure our kids' deficits by our glowing and often inflated idea of how much better "we" (our entire generation, of course) were. This is not really a discussion about the biology of attention; it is about the sociology of change.
דייווידסון מדגישה שאין מדד נכון של כושר ריכוז או של קשב שלפיו ניתן לקבוע שכושר הריכוז של בני הנוער של היום ירוד לעומת זה של דורות קודמים:
Our attention is shaped by all we do, and reshaped by all we do. That is what learning is.
הכתבה בטיימס עוררה תגובות רבות בבלוגוספירה החינוכית. ג'ונתן מרטין מגיב בבלוג הקבוצתי Connected Principals. הוא מתקשה למצוא משהו חדש בהתנהגות המתוארת בכתבה:
Do we think that before technology, most students avoided distraction? Do we think they spent school-days sitting in lecture consumed with fascination for listening to a teacher talk about the Smoot Hawley tariff? Have you seen Ferris Buller’s Day Off, a film made before cell phones and laptops?
מגן גרבר, באתר של ה-Nieman Journalism Lab של אוניברסיטה הרווארד, איננה משוכנעת שהסח הדעת היא ה-"בעיה" האמיתית. היא מכירה בכך ש-Facebook יכול להסיח את הדעת, אבל אין זה ברור שמדובר בבעיה:
The question, though, is: distraction from what? And also: What’s inherently wrong with distraction? It seems to me that the real dichotomy here — to the extent, of course, that it’s fair to break any complex problem into reductive dualities — is less a matter of focus vs. distraction, and more a matter of the digital age’s spin-off opposition: interest vs. non-interest. Caring vs ... lack of.
גרבר טוענת שהנגישות הדיגיטאלית פותחת עבורנו אפשרויות שעליהן לא יכולנו לפעול לפני-כן. במציאות הדיגיטאלית של היום איננו צריכים "להתעניין" במה שמגישים לנו. היום, כל נקודה שמהווה עבורנו ניצוץ של עניין יכולה להיות קרש קפיצה למבול של מידע:
And the digital era is bringing a new kind of empowerment not just to interest, but to aversion. The web is a space whose very abundance of information — and whose very informational infrastructure — trains our attention to follow our interests. And vice versa. In that, it’s empowering information as a function of interest.
לא חסרות בעיות חינוכיות שדורשות התייחסות והתמודדות של אנשי חינוך. היו כאלה לפני הדיגיטאליות (וגם לפני הרדיו, ולפני הטלוויזיה) והן בוודאי עוד יהיו איתנו הרבה אחרי שנפסיק להתרגש מהתקשוב. בין הבעיות האלו, בעיית העדר האכפתיות של תלמידים כלפי הנלמד בבית הספר, בעיית ההתגברות של גירויים חוץ-בית-ספריים על השיעורים עצמם, היתה, ותישאר, אחת הגדולות. אבל התייחסות אל התלמידים של היום כאל יצורים מוזרים שנפגעו מחיידק דיגיטאלי וזקוקים לטיפול של דיאטה דלת-תקשוב כדי לרפא אותם איננה הדרך לפתור אותה.

תוויות: , ,

תודה על פוסט חשוב ומרתק


עמי סלנט

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates