אין זה סוד שאני מתקשה להבין את הכוונה במונחים כמו "מיומנויות המאה ה-21". אינני משוכנע שהמיומנויות שבדרך כלל מאוגדות תחת הכותרת הזאת שונות מהמיומנויות שמערכת חינוכית טובה, בכל תקופה, מבקשת להקנות לתלמידיה. לכן, חששתי טיפה כאשר ראיתי שהווארד ריינגולד, הוגה שאני מאד מעריך, פרסם מאמר חדש שמתייחס, לפחות בשם, למיומנויות האלו:
Attention, and Other 21st-Century Social Media Literacies.
האם בדבריו של ריינגולד יש משהו שונה ממה שמופיע במאמרים רבים אחרים שתופסים טרמפ על כל דבר שמזכיר את המאה שכבר איננה כל כך חדשה? לשמחתי, נדמה לי שכן.
ריינגולד מציין חמש "אוריינויות" שבעיניו נחוץ לחנך לקראתן בתפוקה שלנו. (כמובן שאין חפיפה מלאה בין "מיומנויות" לבין "אוריינויות", אבל בדיון החינוכי על המטרות של מערכת החינוך, בדרך כלל אין הבחנה ברורה בין "מיומנויות", "כישורים" ו-"אוריינויות".) לטעמי, הרשימות של "כישורי המאה ה-21" שאנחנו בדרך כלל פוגשים יכולות, עם תוספת של מס שפתיים לתקשוב שחדר לתוך חיינו, להתאים לכל תקופה. גם הרשימה של ריינגולד כללית, והיא מכילה כמה מאותן מילות מפתח שכל כך פופולארי להזכיר, אבל הוא מתמקד באוריינויות/כישורים שבאמת קשורים לימינו. בראש הרשימה של ריינגולד נמצאת "תשומת לב" (attention). בעיניו, בתקופה שלנו יש צורך אקוטי שנלמד להתמודד עם שפע המידע שמציף אותנו, שנהיה מסוגלים להחליט בתבונה במה לשים לב, ושנכיר את הכלים שמאפשרים לנו לעשות זאת. לפי ריינגולד, יתר ה-"אוריינויות" – השתתפות, שיתוף, תודעה רשתית, ושימוש ביקורתי במידע – מתאפשרות רק אם נדע למקד או לחלק את הקשב שלנו בצורה נבונה. בעבר ציינתי כאן שעבור ריינגולד המטרה הבסיסית של מערכת חינוך צריכה להיות לפתח אצל הלומד מנגנון של "איתור זבל" (crap detection). במאמר הנוכחי הוא מסביר כיצד המטרה הזאת קשורה לנושא של חלוקת הקשב:
Finally, crap detection takes us back, full circle, to the literacy of attention. When I assign my students to set up an RSS reader or a Twitter account, they panic. They ask how they are supposed to keep up with the overwhelming flood of information. I explain that social media is not a queue; it's a flow. An e-mail inbox is a queue, because we have to deal with each message in one way or another, even if we simply delete them. But no one can catch up on all 5,000 or so unread feeds in their RSS reader; no one can go back through all of the hundreds (or thousands) of tweets that were posted overnight. Using Twitter, one has to ask: "Do I pay attention to this? Do I click through? Do I open a tab and check it out later today? Do I bookmark it because I might be interested in the future?" We have to learn to sample the flow, and doing so involves knowing how to focus our attention.
ההבחנה הזאת, בין טור לבין זרם, חשובה מאד. כולם מבינים שאי אפשר להקיף את הכל, אבל אין זה אומר שסיגלנו לעצמנו אמצעים או שיטות לאפשר לזרם להמשיך אך גם לקבוע לעצמנו נקודת תצפית שממנה נוכל לדלות מהזרם את מה שנחוץ לנו.
הדגש שריינגולד שם על תשומת הלב, ועל הצורך שלנו להכיר את הכלים שמסייעים לנו למקד את הקשב שלנו מאד נראה לי. אבל אולי חשוב יותר היא הראייה החינוכית הכללית שהוא מבטא עוד בהתחלת המאמר שלו:
The whole notion of the public sphere is that we have sufficiently well-educated citizens who are free to access information about workings of the state so that they will be able to govern themselves. Implicit in the notion that ordinary people can shape policies of state is the assumption that they know how to communicate their opinions in concert with other citizens in a productive manner—a literacy of participation.
Today's media enable people to inform, persuade, and influence the beliefs of others and, most important, help them to organize action on all scales. In doing so, people move from the literacy of participation to the literacy of collaboration.
תלמידים בכיתות היסוד לומדים, עוד היום, לכתוב מכתב לרשויות. על פי רוב המערכת מסתפקת בפעילות הזאת. היא משוכנעת שכך שהיא לימדה את הדור הצעיר לתפקד כאזרחים ערניים. גם ריינגולד מבין שמטרה מרכזית של החינוך היא גידולו של דור של אזרחים שהם מעורבים בנעשה סביבם. אבל עבורו כתיבת מכתב לרשויות כבר איננה הפעולה שמאפיינת אזרחות טובה. הוא מבקש שנתאים את המטרה לאמצעים שעומדים לרשותנו היום, שנכשיר את התלמידים שלנו להשתמש באותם כלים שהיום מהווים את התשתית למעורבות חיובית. הדגש הזה הוא אולי עוד יותר חשוב מאשר הדגש על חידוד תשומת הלב.
תוויות: כישורי המאה ה-21
