הבלוג של mollybob, סטודנטית לתואר שני בטכנולוגיות בחינוך באוסטרליה, היה די שקט לאחרונה. הצטערתי על כך מפני שבבלוג שלה היא איננה מהססת להעלות שאלות קשות בנוגע לתקשוב בחינוך (לפני שנה
הבאתי כאן התייחסות שלה לנושא multitasking).
השבוע mollybob פרסמה מאמרון חדש, רק השני של החודשיים האחרונים. במאמרון החדש היא מציינת, כפי שהיה אפשר לנחש, שבשלוש השנים האחרונות של לימודיה התובנות שלה כלפי תיאוריות לימודיות שונות התגבשו. ולאור התובנות האלו היא בודקת שלוש גישות חינוכיות רווחות ומנסה לבחון באיזו מידה כל אחת מהן מתאימה לשימוש בכלים של מדיה חברתית:
I found that as I looked upon the whole positivist (think knowledge transfer), interpretive (think knowledge as contextual), and critical (think knowledge and power relationships) paradigms, I did so not as a wet-behind-the-ears student seeking to remember what each was, but as a student trying to see how they all fitted together with what I understand, and my own context.
מפני ש-"סוג הלמידה" שבמיוחד מעניין אותה היא למידה שנובעת מאינטראקציה חברתית, היא מבקשת לבחון באיזו מידה למידה כזאת יכולה להתאים לגישות הראשיות האלו. באופן די צפוי, היא מגלה נסיונות רבים (מדי) לאלץ את הכלים האלה לשרת גישה פוזיטיביסטית של "העברת ידע" ממקור מוסמך:
That’s what all those (horrible) Learner Management Systems are about, it’s the objective of death-by-PowerPoint, and the intention of many static learning objects... and this type of learning is ok in some circumstances. When knowledge transfer and memorisation in a hurry is what you need, the positivist paradigm appears to work.
אבל זאת איננו סוג הלמידה שהיא רוצה לקדם. היא תופסת את הלמידה כתהליך שמתרחשת בסביבה חברתית, ועבורה הלמידה היא הבנייתית. לכן היא רוצה לראות שימוש במדיה חברתית בשירות הלמידה הזאת. עם זאת, היא מודעת לכך שבתי ספר אינם פועלים לפי התפיסה הזאת, והיא מבינה ששינוי גורף בתפקודם של מוסדות חינוך איננו נראה באופק. בגלל זה היא מוכנה "להתפשר": היא רואה בכלים של מדיה חברתית אמצעי שיכול קצת לדחוף הוראה של "העברת ידע" בכיוון הרצוי. אם אני מבין אותה נכון, מצד אחד מדובר בצעד בכיוון הנכון, אך מצד שני זה עדיין רחוק ממה שהיא רוצה. כאשר קראתי את המאמרון של mollybob חשתי שבמידה מסויימת היא נכנעת, שהיא מיישרת קו עם המציאות.
משום מה, נזכרתי במאמרון של mollybob כאשר קראתי מאמרון שונה לחלוטין. מיכאל גורשטיין כותב על:
Open Data: Empowering the Empowered or Effective Data Use for Everyone?. במאמרון שלו גורשטיין בוחן אחת מהנחות היסוד המקודשות של עידן האינטרנט – שהגישה החופשית למידע שהאינטרנט מאפשר פועלת לקידום שוויון הזדמנויות וגם מעצימה את יכולתם של כל בני האדם באשר הם להשפיע על הסביבה שלהם. גם גורשטיין רוצה להאמין – אבל הוא איננו משוכנע שהדברים כל כך פשוטים. הוא מדגיש שכל מי שמשתמש ברשת איננו מתחיל מאותו קו זינוק, ולכן אין סיכוי שכל אחד יגיע יחד לקו הגמר:
The suggestion implicit in most of the discussions on “open data” ... is that “everyone” has the potential to make use of the data. However, as we know from experience elsewhere, not “everyone” has access to the digital infrastructure, to the hardware or software, or to the financial or educational resources/skills which would allow for the effective use of data or any other digital resource. Thus rather than the entire range of potential users being able to translate their access into meaningful applications and uses, the lack of these foundational requirements means that the exciting new outcomes available from open data are available only to those who are already reasonably well provided for technologically and with other resources.
במאמרון המאלף שלו גורשטיין מביא מספר דוגמאות שממחישות את אי-השוויון הזה. הוא גם מצביע על דרכים להתגבר על הבעיה הזאת, אבל קשה להרגיש שהוא אופטימי מדי.
מרשל קירקפטריק, בבלוג ReadWriteWeb, כותב על המאמר של גורשטין. הוא מעיר שחלק חשוב מהאתוס האינטרנטי הוא האמונה שכל אחד יכול. הוא מדגיש שהתפיסה הזאת מקשה עלינו לזהות את המכשולים שעליהם גורשטיין כותב:
In a sector of the economy as dominated by political Libertarianism as web technology is, the idea that opening up platforms of data for innovation needs to include consideration of the unequal circumstances of potential consumers of that data is unlikely to be a popular argument. We tend to believe that the web and data are meritocracies, where anyone with enough motivation can create value and the tide will rise, raising all ships.
נדמה לי שאם נתרגם את ההערה הזאת לתחום החינוך, נצטרך להכיר בכך שאנחנו נוטים לחשוב שדי בהכנסת כלים תקשוביים (ובמיוחד כלים של מדיה חברתית) לתוך מערכת החינוך כדי לחולל שינוי חינוכי משמעותי. אבל הרהוריה של mollybob מזכירים לנו שגם אם נהיה משוכנעים שההתאמה "הטבעית" של כלים של מדיה חברתית לחינוך היא לחיזוק גישה חינוכית מסויימת, בשטח השימוש בהם איננו בהכרח בדרך הטבעית הזאת. עלינו להכיר בכך שיש כוחות חזקים אחרים שהם בעלי השפעה מכרעת. תמיד כדאי לנו לזכור את זה.
תוויות: כלים חברתיים, שימוש בבתי ספר
