שתפו פעולה – אם תרצו או לא!
תוויות: דיגיטאליות, כלים חברתיים, שיתוף פעולה
סטייגר מתאר את האהבה, אולי הסגידה, של אנשי חינוך כלפי גוגל, וברור לו שהוא מעורר התנגדות כאשר הוא מכריז:
סטייגר כותב:
תוויות: דיגיטאליות, כלים חברתיים, שיתוף פעולה
סטייגר מתאר את האהבה, אולי הסגידה, של אנשי חינוך כלפי גוגל, וברור לו שהוא מעורר התנגדות כאשר הוא מכריז:
סטייגר כותב:
תוויות: טכנולוגיה, כלים חברתיים
גם פיל ווגנר מתעניין ביכולת לקבוע רמות של שיתוף, ולמען האמת, לרוב המאמרון שלו על גוגל פלוס די ענייני. לקריאת המאמרון מתקבל הרושם שווגנר עדיין לא התנסה בכלי אלא רק קרא עליו. אבל גם אצלו ההתלהבות משתלטת. השם (המשולהב) של המאמרון?:
מתוך כל זה דייב קורמיאה מציג עמדה שונה. קורמיאה עובד באוניברסיטה קטנה בקנדה, שם הוא אחראי לתקשוב החינוכי. במשך יותר מעשור הוא נחשף "לדבר הגדול הבא", ומהנסיון שהוא צבר ברור לו שהנקודה החשובה איננה מה הכלי יכול לעשות, אלא האם הוא עונה על צורך אמיתי של מי שאמור להשתמש בו. קורמיאה קבע לעצמו שלוש שאלות שהוא שואל בנוגע למשתמשים העתידים של כל כלי תקשובי חדש:
עדיין לא הספקתי לבדוק את גוגל פלוס. אשמח לעשות זאת, ויכול להיות שאני אגלה שאני מאד אוהב את הכלי. אבל נכון לעכשיו נדמה לי שקורמיאה מסכם את הנושא בצורה מאד משכנעת:
תוויות: כלים חברתיים, PLE
2. How does following someone on Twitter change how you interpret their academic publications?
תוויות: כלי ווב 2.0, כלים חברתיים
במהלך סוף השבוע הופיעו ברשת דיווחים רבים על הכוונות של Yahoo! לסגור את Delicious, האתר לסימניות "חברתיות" שהחברה רכשה לפני חמש שנים. עד לכתיבת המאמרון הזה Yahoo! כבר הספיקה להבהיר שהיא איננה מתכוונת לחסל את Delicious, אלא שהיא מקווה למצוא לו בית חדש (במילים אחרות, כנראה למכור אותו). ובכל זאת, רבים היו מדוכדכים בעקבות ההודעה הראשונה. כתבות רבות הזדרזו להציע תחליפים, ואחרות אפילו הסבירו כיצד להעביר סימניות שנמצאות ב-Delicious לשירותים אחרים. היו גם שהציעו שצעד ההגיוני ביותר הוא להפסיק לסמוך על אחרים ושהמקום העדיף לשמירת סימניות על הרשת הוא על גבי בלוג אישי. דווקא מפני שיש לי נסיון עם "פתרון" כזה (אל קצה ה...) אני יכול לקבוע שעל אף היתרונות שבו, הוא לוקה בחסר בעניין מאפיין מרכזי וחשוב ביותר של Delicious, ואפילו מצביע על אי-הבנה בסיסית לגבי המאפיין הזה – המאגר האדיר שנבנה כתוצאה משיתוף ציבורי. כלי אישי פשוט איננו אותו הדבר.
חלק ממה שקסם ב-Delicious (ואני מבקש סליחה שאני מתייחס אליו כאן בלשון עבר, למרות שאני די משוכנע שיימצא פתרון והכלי ימשיך להתקיים) הוא הפשטות שבו. בגלל זה הופתעתי לקרוא באתר Webmonkey ש:
Tell them they can then see other bookmarks that other people have tagged with the same categories - and they begin to see another world, a world where the Web is social and interconnected, where we all benefit from the trails of data created by one another's everyday use of the Web.
עם יתרונות כל כך פשוטים וברורים כאלה, ראוי מאד שיימצא דרך שהכלי ימשיך לשרת אותנו.
תוויות: כלים חברתיים, שימוש בבתי ספר
משום מה, נזכרתי במאמרון של mollybob כאשר קראתי מאמרון שונה לחלוטין. מיכאל גורשטיין כותב על: Open Data: Empowering the Empowered or Effective Data Use for Everyone?. במאמרון שלו גורשטיין בוחן אחת מהנחות היסוד המקודשות של עידן האינטרנט – שהגישה החופשית למידע שהאינטרנט מאפשר פועלת לקידום שוויון הזדמנויות וגם מעצימה את יכולתם של כל בני האדם באשר הם להשפיע על הסביבה שלהם. גם גורשטיין רוצה להאמין – אבל הוא איננו משוכנע שהדברים כל כך פשוטים. הוא מדגיש שכל מי שמשתמש ברשת איננו מתחיל מאותו קו זינוק, ולכן אין סיכוי שכל אחד יגיע יחד לקו הגמר:
מרשל קירקפטריק, בבלוג ReadWriteWeb, כותב על המאמר של גורשטין. הוא מעיר שחלק חשוב מהאתוס האינטרנטי הוא האמונה שכל אחד יכול. הוא מדגיש שהתפיסה הזאת מקשה עלינו לזהות את המכשולים שעליהם גורשטיין כותב:
תוויות: כלי ווב 2.0, כלים חברתיים
לא מדובר בהמצאה חדשה. מעבר העשור האחרון בדקתי לפחות חמישה כלים מהסוג הזה. אני משוכנע שגולשים זקוקים לכלים שמאפשר להעיר הערות בשוליים של דפי אינטרנט כמו שאנחנו עושים בשוליים של ספרים. נכון להיום, אני אוהב להשתמש ב-Diigo שמאפשר למשתמש למרקר קטעים בתוך דפים ולהוסיף עליהם הערות, אבל הוא לא הכלי היחיד שעושה משהו כזה. בעבר קמו, ונפלו, מספר כלים עם יכולות דומות. אחד הטובים מאלה, ממש לפני עשור, היה uTOK הישראלי שכנראה הקדים את זמנו, ולא הצליח לשרוד כלכלית.
אפשר לראות את הופעת Sidewiki כסיבה לחגיגה. אני משוכנע שיש ערך חינוכי רב בכלי מהסוג הזה, והפעם לא מדובר בכלי של חברה שלא בטוח אם תצליח לשרוד, אלא בכלי של גוגל. מהסיבה הזאת בלבד מובטח לה חשיפה רחבה ומשתמשים רבים. אבל דווקא מפני שאני רואה ערך חינוכי רב בכלי מהסוג הזה, חשוב לי לציין שבקרה הזה נדמה לי שהביצוע הנוכחי של הכלי איננו מוצלח, ושאולי היה עדיף אם גוגל בכלל לא היתה מפתחת כלי כזה.
לפני עשור, כאשר התעניינתי לראשונה בכלי כזה, הנוף האינטרנטי היה מאד שונה משל היום. למרות שלא היה מסובך לפתוח אתר אינטרנט, זה לא היה כל כך פשוט. וברבים מאד מהאתרים שבהם ביקרנו לא היתה אפשרות להעיר או להגיב. היום המצב שונה מאד. קל מאד לפתוח בלוג, וכמעט בכל בלוג יש מערכת תגובות. כלי כמו Sidewiki איננו נחוץ כדי לאפשר למבקרים להביע דעה או להעיר הערה. לעומת זאת, כלי מהסוג הזה כן יכול למלא תפקיד מאד חשוב עבור לומדים שקוראים מאמר על הרשת ומבקשים למרקר אותו, או לעיר הערות לעצמם, או לקבוצה מוגדרת של לומדים. אבל לצערי, כפי שהוא עובד היום, ההערות ב-Sidewiki פתוחות לכל העולם, וסביר להניח שבמקום דיון מעמיק, מה שיתפתח באותו חלון צדדי של הכלי יהיה בליל של קולות וויכוחים חסרי טעם. ערך חינוכי לא בא לביטוי סתם כאשר מאפשרים לכל אחד להשמיע את דעתו, אלא כאשר אנחנו מכוונים את ההערות שלנו אל אנשים שעשויים להקשיב, ולפעול יחד איתנו לגבש דעה ותובנה.
כבר עם ימיו הראשונים של הכלי ג'ף ג'רוויס, מעריץ מושבע של גוגל, כותב על Sidewiki, וגם בעיניו הכלי לא מוצא חן. ג'רוויס כתב ספר מאד אוהד על גוגל, ובבלוג שלו הוא מרבה להלל את החברה. אבל הפעם הוא מביע את החשש שבמקום שקוראיו יגיבו בתגובות של הבלוג עצמו, הם יעשו זאת ב-Sidewiki, וכך הוא יאבד את הקהילה שהתפתחה סביב הבלוג. נוצר כאן מתח מעניין של ריכוזיות מול ביזור. על פניו, כלי כמו Sidewiki, מפני שהוא מאפשר לקוראים רבים להשמיע דעה, מוסיף לביזור שנחשב, גם אצל ג'רוויס, כיתרון. אבל עצם קיומם של בלוגים שבהם כל אחד יכול להביע דעה כבר מהווה ביזור, ואילו באמצעות Sidewiki גוגל לוקחת בעלות על הקולות השונים שנשמעים, ויוצרת ריכוזיות – עם גוגל, כמובן, במרכז. העובדה שלג'רוויס, ולבלוגרים אחרים, יש בעלות על הדיון שמתפתח בבלוגים שלהם איננה מעידה על ריכוזיות, אלא על ביזור שמאפשר לקוראים להצטרף לדיונים לפי בחירתם. ה-Sidewiki של גוגל מבטל את הדיונים האלה ומחליף אותו בבמת דיון אחידה. זאת ועוד: גוגל קובעת את הסדר שבו התגובות וההערות יופיעו בחלון של Sidewiki לפי אלגוריתם משלה. בשם פתיחת דיון והרחבתו, גוגל משתלט עליו.
היכולת למרקר ולהעיר על טקסט ב-WWW עצמו היא בעיני תכונה חשובה ביותר בהפיכת האינטרנט למרחב ללמידה. התרגלנו למצוא מידע באינטרנט, אבל רבים משוכנעים שהם צריכים להוציא משם את המידע שהם מוצאים ולהעביר אותו למקום יציב יותר – לקובץ וורד, או לדף מודפס. אם וכאשר Sidewiki יתמוך במרקור ובהערות השוליים הוא יתרום רבות לבניית הסביבה הלימודית שאליו אני מייחל. נכון להיום, בצורתו הנוכחית Sidewiki מאפשר למשתמש להעיר הערות, אבל לא מצאתי שהמשתמש יכול לארגן את ההערות שלו, או לחזור אליהן בצורה מסודרת. במקרה הטוב מדובר בדיון בלבד, ולא בדיון ממוקד, אלא במשהו שהוא דומה יותר לצעקה לעולם, בלי התייחסות לזה שמישהו מקשיב או לא. מבחינה חינוכית מדובר בכלי שהוא עדיין רחוק מלהיות שימושי או יעיל – וחבל. אבל במקרה הזה, במקום להצטער על כך שגוגל לא הפיקה כלי שעושה את מה שאני הייתי רוצה, נדמה לי שנכון יותר להצטער על כך שהיא בכלל ניסתה לפתח יישום מהסוג הזה.
תוויות: בלוגים, כלים חברתיים
אבל אפילו אם היום קיימת ציפייה לשיתוף ולפומביות, יש רבים שעבורם החשיפה הזאת אינה נוחה. כמעט בעל כורחו, דין שרסקי מתייחס לסוגיה הזאת השבוע בבלוג שלו. שרסקי כותב שבקורס שנפתח עכשיו הוא הנחה את הסטודנטים שלו (פרחי הוראה) לנהל בלוגים, ולהפתעתו הוא נשאל, בפעם הראשונה, אם חובה שהבלוגים האלה יהיו פומביים. הוא כותב:
תוויות: טכנולוגיה, כלים חברתיים, למידה, רשתות חברתיות
ריינרד כותבת שמערכות חינוך חייבות להדגיש את ההיבט החברתי של הלמידה. היא מציינת שאם הסטודנט יבין שידע נבנה במסגרת חברתית הוא יבין שכדאי לו להשתמש בכלים החברתיים שכבר נמצאים ברשותו גם לשם הלמידה:
תוויות: כלים חברתיים, רשתות חברתיות, רשתיות
ג'ביז ראיסדנה מלמד אנגלית כשפה שנייה בבית ספר בקטאר. ראיסדנה כותב על זחל שהוא ובתו, בת השנתיים וחצי, מצאו בגג ביתם. הוא רצה לדעת על איזה סוג זחל מדובר, ונזכר בסיפור של אלן לוין. דרך Twitter ראיסדנה שלח בקשת עזרה ללוין, בה הוא הזכיר את סיפור הפרחים וביקש הנחיות על כיצד אפשר לגייס עזרה ב-Flickr. תוך זמן קצר מאד לוין ענה, וההרפתקה של ראיסדנה יצאה לדרך. הוא העלה צילום של הזחל ל-Flickr עם תג של "בלתי ידוע", וחיכה לתשובות שהתחילו להגיע. ראיסדנה כותב:
במאמרון שקדם לסיפור על הזחל, למשל, הוא כותב על עודף המידע שמציף אותו, ומהרהר עם יש טעם במידע רב כל כך:
תוויות: כלי ווב 2.0, כלים חברתיים
אבל מדובר בסוג של "מזל" שלא תמיד מובן אצל אחרים, ולא פעם גם עולה לי ביוקר. כאשר אני נפגש עם קבוצות, או מדריך בהשתלמויות, אני נוהג להסביר למשתתפי המפגשים האלה שכלים כמו קוראי RSS ודלישס, וגם רשתות חברתיות ייעודיות, מהווים אמצעים מצויינים על מנת להגיע למידע חדש ושימושי בנושאים שבהם הם עוסקים. אך לעתים קרובות נסיונות השכנוע שלי (והסברים על השימוש בכלים האלה) אינם נופלים על אוזניים קשובות. משתלמים רבים מהנהנים בראש, ומביעים התעניינות זהירה, ואז שואלים למה בכלל כדאי להם לטרוח ללמוד להשתמש בכלי חדש כאשר על פי רוב הם מגיעים למידע הנחוץ להם דרך חיפוש פשוט בגוגל
והאמת היא שאני כבר לא יודע מה לענות. עבורי השימוש בכלים אינטרנטיים שיתופיים מוכיח את עצמו. אבל אני חייב להודות שלא כל תחום דעת הוא מהסוג שבו המידע מתחדש באופן דינאמי ותדיר. סביר להניח, למשל, שעבור מורה שמלמד על תהליך הפקת אנגריה מהשמש, מנוע חיפוש שמוצא מספר מאמרים, ואולי כמה הדרכות והמחשות, בהחלט מספיק. לא ברור שהמורה הזה זקוק לרשת שמחברת אותו למורים אחרים, אפילו אם המורים האלה מדווחים על הפרויקטים שהם יוזמים, או מקשרים להמחשות שהם מצאו אי-שם באינטרנט. אין זה אומר, כמובן, שההתחברות לרשת חברתית היא מיותרת – אין ספק שזה יכול להעשיר את המורה ואת ההוראה שלו. אבל זה כן מחייב אותי לשאול אם ההשקעה בלימוד כלים חדשים היא באמת כדאית. והדוגמה של מורה למדעים היא דווקא דוגמה שבה די קל למצוא כדאיות בכלים שיתופיים. ללא ספק יש תחומי דעת אחרים שבהם הכלים האלה עשויים להיות הרבה פחות יעילים.
כך לא רק לגבי מורים, אלא גם עבור תלמידים. לא פעם הסברתי למורים שעבור כיתה שחוקרת נושא מסויים, כלי כמו דלישס יכול להוות מאגר שיתופי ודינאמי מצויין, מאגר של קישורים לאתרים טובים בנושא הנלמד. אבל עלי להודות שיש נושאים לימודיים שבהם חופן אתרים טובים בהחלט מספיק. יש נושאים שאינם דינאמיים, שאינם משתנים מידי יום, וסביר להניח שמספר קישורים שנבחרו בקפידה יספיקו כדי ליצור תשתית טובה ללמידה.
כלים דוגמת קוראי RSS או דלישס הם אמצעים שעוזרים לנו להתמודד עם הצפת המידע. הכלים האלה באים על מנת לתת מענה למצוקה שנוצרת מכמויות המידע העצומות שאנחנו פוגשים. הרבה מהמידע הזה עשוי להיות רלוונטי לנו, ולכן אנחנו זקוקים לכלים שעוזרים לנו לסנן את המידע ולהגיע רק למידע הנחוץ לנו בלי מאמץ רב מדי. עבורי, הכלים האלה הם פתרון מצויין, וקשה לי להסתדר בלעדיהם. אבל המקרה הספציפי שלי איננו בהכרח אופייני. קל לי לשכוח שבשביל אנשים רבים, וביניהם גם מורים, אין צורך ב-"פתרון" כזה מפני שמראש כמויות המידע שהם פוגשים, או שהם מרגישים צורך לפגוש, קטנות בהרבה. לא ברור להם למה להשקיע מאמץ בלימוד כלי שמביא להם מידע דינאמי ומתחדש אם מידע כזה איננו נחוץ להם.
אני אמשיך להסביר על הכלים האלה, ולנסות לשכנע לגבי כדאיותם, ואפילו נחיצותם. אבל כל פעם שאני נתקל שוב בשאלה כמו "למה לי להשתמש בזה?", ההתלהבות שלי טיפה דועכת. לצערי, עבור מורים רבים, מדובר בפתרון מצויין לבעיה שמשום מה לא קיימת.
תוויות: כלים חברתיים, תיוג
על מנת לקבוע את מידת ההצלחה של פרויקט כזה, יש כמובן צורך לבדוק את מטרות הפרויקט. אלה, כנראה, מפורטות בדוח המלא שעדיין לא קראתי. עם זאת, בדוח המקוצר אפשר לזהות בבירור את שתי המטרות המרכזיות של הפרויקט. מטרה אחת היתה, כמובן, הפצה של אוסף הצילומים של הספרייה מעבר לאוכלוסיה שכבר הכירה אותה (דרך אתר ספריית הקונגרס עצמו). השנייה קצת יותר מורכבת - גיוס עזרת הציבור בזיהוי הצילומים והרחבת המידע המופיע אודותם. בלשון ההודעה על הדוחות שפורסמה השבוע:
היה אולי צפוי שעם הפרסום הראשוני של הפרויקט מספר הצפיות בצילומים יקפוץ. אבל אולי פחות צפוי היתה העקביות בהתעניינות – מידי חודש יש בערך חצי מיליון צפיות באוסף הצילומים (תחילה כ-3000, ועכשיו מעל 4000) ב-Flickr. המספר הזה הוא, ללא ספק, גדול בהרבה ממספר הכניסות לאוספים של הספריה באתר הבית שלה – אתר שבפני עצמו מאד פופולארי. אבל יש נתונים נוספים שהם מרשימים ביותר:
בסיכום של הדוח המקוצר כותבי הדוח מציינים שהעלאת האוסף ל-Flickr:
תוויות: כלים חברתיים, רשתות חברתיות, שימוש בבתי ספר
למרות שהמונח מאד ציורי, וקל להבין את כוונתו, הוא יותר מרק טיפה בעייתי. בעצם, הוא מבטא שתי תופעות שהן שונות זו מזו. מצד אחד, התחושה של ה-creepy treehouse מתעוררת אצל סטודנטים כאשר מוסדות חינוכיים מבקשים לשלב כלים של רשתות חברתיות לתוך מערכות לניהול הלמידה שלהם. במקרה הזה, המוסד מעתיק פעילות חברתית שהיא פופולארית אצל סטודנטים, ו-"מנצלת" את הפעילות הזאת לצורכי הוראה. אבל להבדיל מרשתות חברתיות המוכרות לסטודנטים מבחוץ, במקרה הזה הסטודנטים מחויבים להשתתף ברשתות הלימודיות. מצד שני, תחושת ה-creepy treehouse מתעוררת כאשר מרצים מכריזים "הבה נפגש כולנו ב-Facebook", כאשר המרצים מנסים להסיר את המחיצות החברתיות בינם לבין הסטודנטים שלהם. לכאורה בדרך הזאת מרצים פותחים פתח להרחבת הפעילות הלימודית אל מחוץ לכותלי המוסד החינוכי, מהלך שאפשר לראות אותו כדבר חיובי . אבל הגישה הזאת כאילו תופס טרמפ על כלים אהודים, וסטודנטים רבים מציינים שהם מעדיפים לשמור על הפרדה ברורה בין חיי החברה שלהם לבין חייהם הלימודיים.
אבל אם מצד אחד העתקת פעילות של רשת חברתית לתוך מסגרת של קורס היא פסולה, ומצד שני העברת פעילות לימודית לתוך רשת חברתית קיימת איננה מתקבלת בעין יפה אצל סטודנטים, אנחנו ניצבים מול בעיה שלישית: מה כן אפשר לעשות?
אנשי חינוך רבים, המשוכנעים שכלים אינטרנטיים חדישים יכולים לסייע לתהליכי הוראה ולמידה, מבקשים לשלב טכנולוגיות אלו לתוך העבודה החינוכית שלהם. כוונותיהם אינן לעבוד על הסטודנטים ולשבות אותם במסגרות שהן רק לכאורה "חברתיות", אך גם לא "לרכוש ידידות" שאינה אלא מדומה. הם רוצים למצוא דרך ביניים שתאפשר שימוש נבון ומועיל בכלים. אבל הם מגלים שקשה להתמקם בצורה מכובדת בין שני הקצוות הלא רצויים האלה.
לפני מספר ימים הופיעה כתבה קצרה על הנושא הזה במדור Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education. בסך הכל הכתבה מדווחת על כך שמספר אנשי סגל מודעים לתחושות של סטודנטים, ושהם משוכנעים שאפשר למצוא דרך ביניים. בכתבה עצמה יש 200 מילים, אבל היא זכתה ל-3500 מילים מתוך 30 תגובות. אין אחידות בתגובות – יש מגיבים שסבורים שעדיף לא לפלוש לתוך התחום החברתי של סטודנטים, ואילו אחרים חוששים שגישה כזאת תעצור התנסות בטכנולוגיות שעשויות לתרום ללמידה. אם לא שום דבר אחר, שפע התגובות מצביע על כך שמדובר בנושא חם.
אבל חשוב לזכור שבעצם אין חדש כאן. כבר יותר מעשור מציינים שטשטוש הגבולות בין הפרטי לבין הציבורי הוא אחד המאפיינים החשובים של עידן האינטרנט. אולי היום הנושא מוצא ביטוי בשאלה האם מרצה וסטודנט יכולים להיות "חברים" במרחב כמו Facebook. אבל לפני עידן הרשתות החברתיות מרצים רבים דיווחו על כך שהסטודנטים שלהם היו מתקשרים אליהם דרך הדואר, או ב-IM, בשעות לא מקובלות כדי לשאול שאלות בנוגע למטלות, או לקבל עזרה בהכנת עבודות. כבר אז היה קשה לשמור על גבולות ברורים בין שעות העבודה ושעות הפנאי. אינני רואה הבדל מהותי בין הדיון של אז לבין הדיון של היום בנוגע לרשתות חברתיות. ונדמה לי שעוד יעבור זמן רב עד שנמצא פתרונות לסוגיה הזאת. אני מקווה שבאותה סדנא בכנס בעוד כחודשיים יציעו דרכי פעולה, אבל אין לי ציפיות גדולות לפתרונות.
--
הערה: בין ההתייחסויות לנושא הזה בבלוגוספירה החינוכית, נדמה לי שמאמרון של ג'רד שטיין, מאוניברסיטה במדינת יוטה – Defining “Creepy Treehouse” - מחודש אפריל השנה, הוא המקיף והמעניין ביותר.
תוויות: כלי ווב 2.0, כלים חברתיים
כמובן שאין זאת התמונה המלאה. אני משתמש בדלישס, למשל, אם כי ה-"שימוש" הזה, כבר זמן רב, הוא קריאה אצל אחרים, במקום שמירת סימניות משלי. אני משתמש בתמלילן במסמכים של גוגל, אבל מפני שלרוב אינני עוסק בכתיבת מסמכים משותפים, הכלי הזה בסך הכל משמש לי כעורך טקסט פשוט. אני מאד אוהב את המחבת של גוגל, אבל במשך הזמן גיליתי שאני משתמש בדואר שלי (gmail, כמובן), במקום במחברת, כדי לשמור ולאגור קישורים וקטעי דפים.
אני סומך על אחרים שהם ימצאו את הכלים שמשרתים את הצרכים שלהם, ואין לי סיבה להכנס לוויכוח לגבי איזה כלי טוב יותר. כמובן שטיבו של כלי הוא פונקציה של המידה שבה הוא עונה על צורך, וכל אחד צריך לקבוע מהם הצרכים של עצמו. בגלל זה, כאשר אני קורא דיונים על כלים חדשים, אפילו אם הדיונים האלה מעניינים אותי, אינני חש צורך להתייחס אליהם כאן. הפעם זה שונה.
ויל ריצ'רדסון כותב היום שהוא מוצא שהשדרוג של דלישס, שהתרחש לפני כמה שבועות, מאד מוצא חן בעיניו. ריצ'רדסון מציין שבעצם, אין הרבה חדש בשדרוג, אבל היום, לעומת העיצוב הקודם, אפשר להשתמש ב-1000 תווים כדי לתאר את הדף שאנחנו מבקשים לסמן. ובזה, יש שיפור משמעותי:
אבל בדבריו של ריצ'רדסון נדמה לי שאפשר לזהות נקודה עוד יותר מרתקת. ריצ'רדסון הרי נמשך מחדש לדלישס בעקבות ההגדלה במספר התווים שאפשר להשתמש בהם כדי לתאר דף שמסמנים. ניצול האפשרות הזאת דורשת זמן ומחשבה. מדובר לא רק ב-"לסמן ולשכוח", אלא בהתמודדות עם מה שמעניין בדף, ועם למה הוא עשוי לעניין אחרים. במילים אחרות, כאשר אנחנו כותבים סקירה או ביקורת קצרה על דף כלשהו, אנחנו יוצרים תוכן. ותוכן הוא עדיין הסיבה שאנחנו מוצאים עניין ברשת.
תוויות: בלוגים, כלים חברתיים, כלים מיידיים
ג'ף אוטכט, בתחילת המאמרון שלו Moving from Consumer to Producer of Information מציין שהמאמרון נכתב לתלמידים שלו בכיתה י"א, וגם לעצמו. נדמה לי שחשוב לזכור שכוונת המאמרון היא לעודד את התלמידים לראות את עצמם כיוצרי מידע. אוטכט מזכיר סקר יחסית חדש שזיהה מגמה ברורה אצל בני 18-24. מתברר שהם צופים בפחות טלוויזיה ולעומת זאת מבלים יותר באתרים של רשתות חברתיות. אוטכט מוסיף שזה נכון גם לגביו, והוא מסביר:
משום מה אני מוצא קשר בין הנושא הזה שאוטכט מעלה, לבין נושא אחר שמרטין וולר העלה בבלוג שלו. וולר מתייחס ל-Twitter ולהתנהגות החברתית של משתמשיו. אני אמנם ציינתי כאן לא פעם שהכלי הזה איננו מדבר אלי, אבל כתבתי גם שיש בו משהו מרתק שמונע ממני לפסול אותו. נדמה לי שצריכים גם להוסיף שבמידה מסויימת, אפשר לראות בהודעות של Twitter סוג מסויים של פריטי מידע (אני מניח שאוטכט רואה אותן כך). וולר, במאמרון שלו, שואל שאלה שנראית לי די מרכזית בעולם של Twitter:
אני בוחר להגדיר את ההודעות של Twitter באופן קצת שונה. ההודעות האלו הן מידע מהסוג שהערך שלו נמצא בתהליך. במקור, המטרה של Twitter היתה לאפשר לאדם לדווח מה הוא עושה נכון לרגע נתון. לו כך היה, הייתי מסכים שמדובר ברעש. אבל משתמשי Twitter הסבו את הכלי לשימושים נוספים. היום, משתמשים רבים מנצלים את הכלי כדי להצביע אל מידע נוסף. הם אינם מצהירים ובכך מסיימים, אלא פותחים נושא לדיון. ובכך יש ערך. הבעיה היא שכמות ההודעות האדירה שאנחנו קוראים יכולה לשתק אותנו. קיימת סכנה ש-"נעקוב" אחרי רבים כל כך, שבעצם, לא נוכל לפעול. נדמה לי שסטיבן דאונס התכוון למשהו כזה כאשר הוא הגיב לוולר בבלוג שלו. הוא העיר:
תוויות: כלי ווב 2.0, כלים חברתיים
וכל זה כהקדמה לכך שהפעם אני מבקש לחרוג מההרגל שלי, ולדווח בקצרה על מפגש עם קבוצה של מדריכים באחד המחוזות לפני שבוע. התבקשתי להציג באותו מפגש את השימוש ב-Google Docs. למרות שאני מתלהב (אולי אפילו יותר מדי) מהאפשרויות שתמלילן שיתופי על הרשת פותחות לפנינו, היססתי להקדיש פגישה שלמה לכלי הזה. חששתי שנעסוק בטכניקה, במקום במהות.
ההתחלה כמעט הצדיקה את החששות. הרי כדי להתחיל לעבוד על מסמך משותף צריכים להכיר את הסביבה, ומדובר במספר שלבים שאינם מסובכים אבל בכל זאת יכולים קצת להרתיע. בנוסף, בשעתיים של השתלמות קל מדי "לשחק" עם הכלי שלומדים, במקום לבחון את השימושים החינוכיים שאולי גלומים בו.
לשמחתי הכיוון של הפעילות שלנו היה חינוכי למדי. כמובן שתחילה בדקנו את הסביבה על עצמנו (זה לא רק הגיוני – זה הכרחי) והמשתלמים פתחו קבצים והזמינו משתתפים אחרים להצטרף לעבודה עליהם. וכמובן שהיה מרתק לראות על צג המחשב את שמו של כל משתתף חדש שהצטרף לעבודה על מסמך. אבל מהר מאד השאלות שנשאלו נעשו חינוכיות. שאלות כמו: באילו תנאים אפשר ו/או רצוי להשתמש באפשרות של תמלילנות שיתופית. המשתלמים העלו אפשרויות רבות – החל משיעורי בית של קבוצה קטנה של תלמידים, דרך הכנת מסמך "אני מאמין" של בית ספר, בו כמה שיותר מורים תורמים חלק. עוד יותר מעודד היתה השאלה מתי פעילות על מסמך משותף עדיפה על דיון שמתנהל בקבוצת דיון, ואילו מתי קבוצת דיון יכול להשיג תוצאה טובה יותר.
לא פעם אנחנו מסתנוורים מהחדש, ובסביבה המתוקשבת, כל יום יש חדש. קל להתלהב מכלי כמו Google Docs, ולראות אותו יותר כמשחק מאשר כלי שיכול, אם נשתמש בו בתבונה, לשרת צרכים חינוכיים אמיתיים. לא תמיד קל לדעת היכן המשחק מסתיים, והשימוש הנבון מתחיל (וללא ספק, בלי לאפשר את המשחק, קשה גם להבחין ביכולות). ההצלחה איננה מובטחת. לא פעם החשיפה לכלי שבעיני מעניין ביותר גורמת רק לפיהוק של שעמום. לכן, תענוג היה לעבוד עם קבוצה של מדריכים שהיו מוכנים לשחק, אבל לא הסתפקו במשחק, אלא גם ניסו לבחון מה באמת אפשר לעשות עם הכלי.
תוויות: אוריינויות, דיווחים, טכנולוגיה, כלים חברתיים
כבר לפני מספר שנים הסוקרים ב-Pew דיווחו שיותר מחצי מבני הנוער בארה"ב העלו מידע מסוג זה או אחר לאינטרנט לפחות פעם אחת. הסקר הנוכחי (התקציר כאן, ודוח המלא כאן) מראה שהאחוז הזה ממשיך לגדול Content creation by teenagers continues to grow, with 64% of online teenagers ages 12 to 17 engaging in at least one type of content creation, up from 57% of online teens in 2004.
(הסך הכל של 64% נגזר מהאחוז שענה בחיוב לפחות לאחד הקטגוריות האלו.)
זאת ועוד: כנראה לא רק מדובר בהעלאת חומרים לאינטרנט, אלא בכך שהסביבה הזאת מהווה מרחב אמיתי לתקשורת. כמעט 90% מאלה שמעלים צילומים לאינטרנט מדווחים שהם מקבלים תגובות או הערות מחברים באותם אתרים שבהם נמצאים הצילומים.
אז מה אנחנו לומדים מכל זה? לא היינו זקוקים לעוד סקר של Pew על מנת להוכיח שהאינטרנט הפך לחלק אינטגראלי של חייהם של בני נוער, ובכל זאת, חשוב לשים לב, כל פעם מחדש, עד כמה זה נכון.
אבל כמובן, רבים מגיבים לנתונים כאלה עם ההערה שבני נוער כל כך עסוקים באינטרנט שאין הם עושים שום דבר אחר. הסקר השני של Pew איננו מוכיח שזה איננו נכון, אבל הוא בהחלט יוצר את הרושם שהם אינם מכורים לאינטרנט, אלא בני אדם מתפקדים. הסקר השני בדק "Information Searches That Solve Problems" (התקציר כאן, ודוח המלא כאן). משתתפי הסקר התבקשו לענות על שאלות קשורות לחיפוש אחר תשובה לבעיה אחת שבה הם נתקלו בשנתיים האחרונות שהיתה יכולה להיות קשורה, בדרך כלשהי, לממשל.
התוצאות לא היו מפתיעות במיוחד. האינטרנט זכה באחוז הגדול ביותר של פניות (58%), אבל הנשאלים פנו יותר לאנשי מקצוע בעניינים הקשורים לבריאות. מה שהוא כן מפתיע, הוא שבני נוער חיפשו עזרה בספריות: The survey results challenge the assumption that libraries are losing relevance in the internet age. Libraries drew visits by more than half of Americans (53%) in the past year for all kinds of purposes, not just the problems mentioned in this survey. And it was the young adults in tech-loving Generation Y (age 18-30) who led the pack. Compared to their elders, Gen Y members were the most likely to use libraries for problem-solving information and in general patronage for any purpose.
Furthermore, it is young adults who are the most likely to say they will use libraries in the future when they encounter problems: 40% of Gen Y said they would do that, compared with 20% of those above age 30 who say they would go to a library.
תוויות: כלים חברתיים, רשתות חברתיות
היום, כמובן, הגיע תורן של הרשתות החברתיות. כמעט לא עובר יום בלי שבעיתונות או בטלוויזיה מזכירים את פייסבוק (אמש, ב-"עובדה", ראינו כתבה צפוייה למדי של רוני קובן), ולכן גם בחינוך שיחת היום היא סביב אותן רשתות, וכיצד אפשר לשלב את פייסבוק לתוך תהליך הלמידה. כזכור, גם אני שותף לחגיגה. כבר כתבתי כאן שלמרות שלא מצאתי (עדיין?) את הערך החינוכי בפייסבוק, אני כן חש שלרשתות ייעודיות כגון אלה של נינג (כן, שוב אני מזכיר את אדורשת) יש פוטנציאל חינוכי אמיתי.
שרון גרינברג, בבלוג שלו, הצטרך אתמול לדיון. שרון מדווח על מורה לכיתות ד' ו-ה' במדינת מישגן שפתחה רשת חברתית עבור הכיתה שלה. המורה, קוני וובר, אינה חוסכת בשבחים כלפי התהליכים הלימודיים שפרחו בעקבות פתיחת הרשת.(אגב, לפני הדיווח על וובר, שרון מציין שהוא מתרשם שפייסבוק הוא לאנשים מבוגרים – רושם שהוא מקבל מרשימת החברים שלו שם. ההערה הזאת מקושרת, באופן הגיוני, לאותה רשימה שלו בפייסבוק. אבל כדי להציץ פנימה צריכים להיות חבר שם. אני תוהה, כמה מאלפי הישראלים שהם רשומים בפייסבוק פתחו בו חשבון רק משום שאחרת הם לא יכלו לראות מה קורה בו?)
הדיווח של וובר בהחלט מרגש (שרון מתרגם חלק ממנו, ולכן נדמה לי שאין טעם להביא כאן קטעים באנגלית המקורית). הרושם הכללי הוא חיובי ביותר – גם המורה וגם התלמידים התלהבו מהסביבה החדשה שהם הכירו. אי-לכך, יש כאן משהו שנראה מאד מבטיח. עם זאת, כפי ששרון מציין:
הדיווח של קוני וובר התפרסם לראשונה במסגרת Classroom 20, רשת חברתית למורים שהיא, פחות או יותר, מקבילה לאדורשת אצלנו. שרון, כמוני, רשום באותה רשת, אם כי, גם כמוני, הוא איננו פעיל בו. את הדיווח שלו הוא מביא לא מ-Classroom 20 עצמו, אלא מבלוג שמתקצר את הנעשה שם. מתברר, לא כל כך להפתעתי, שלא מעט "חברים" באותה רשת (יש מעל 4000) אינם עוקבים אחר המתרחש "מבפנים". במקום זה, רבים מאיתנו מעדיפים ללמוד על מה שקורה שם דרך הבלוג (שהוא, כנראה, מיזם של שני חברים מהפעילים ביותר) .אם דרך הבלוג אנחנו מגלים שמתנהל דיון שאנחנו רוצים ליטול בו חלק, נוכל להכנס לרשת עצמה ולהשתתף.
קשה לא להתרשם שהביקוש עבור בלוג מהסוג הזה נובע מכך שלמרות כל הרצון המוצהר להיות חלק מרשת חברתית, ביסודו של דבר הפעילות באינטרנט של הרוב מאיתנו נשארת אישית, או אפילו "פרטית", והקשרים שאנחנו יוצרים אינם פונקציה של שייכות למסגרת מאורגנת, אלא של הצרכים הספציפיים של כל אחד לחוד. ואם כל זה נכון, בכלל לא ברור שאנחנו כל כך זקוקים לרשתות חברתיות מאורגנות.
תוויות: כלים חברתיים, רשתות חברתיות, שימוש בבתי ספר
עד כאן, הדברים די ידועים. אולי הופתעתי לקרוא שמעריכים שהפעילות ברשתות חברתיות בשעות העבודה עולה לתעשיה הבריטית £130 מידי יום, אבל כבר קראנו שהפעילות הזאת איננה לשביעות רצונם של מנהלי חברות. כמו-כן, לא מפתיע לקרוא ש:E-learning gurus want to exploit their students' passion for the new generation of interactive online communication tools - collectively known as web 2.0 - to deliver academic content. Not content with podcasting mini-lectures to students' mobile phones and i-Pods, they are hijacking the internet telephone system, Skype, and invading FaceBook.
a research exercise carried out by the Joint Information Systems Committee (Jisc), called the Learner Experience Project, has just revealed, amazingly, that students want to be left alone. Their message to the trendy academics is: "Get out of MySpace!"
are confident and competent IT users, but they are too often unaware of how they could apply their skills to enhance their studies.
תוויות: כלים חברתיים, רשתות חברתיות
אולי זה יישמע מוזר לאנשים שמכירים אותי, אבל מספר כלי ה-Web 2.0 שאינני בוחן עולה בהרבה על אלה שאני בודק. קשה, כמובן, שיהיה אחרת. כמעט מידי יום צצים מספר כלים חדשים, ולו הייתי בודק את כולם, הייתי מוצא את עצמי קופץ מכלי לכלי הרבה לפני שאני מספיק להכיר אותם, או להסיק מסקנה כלשהי לגבי כדאיותם. אין לי ברירה אלא לבחור קומץ כלים, אפילו באופן אקראי, ולנסות לצלול לתוך השימוש בהם על מנת לבחון אם הם עונים על צורך אצלי או לא. וכמובן שהשאלה איננה רק אם הכלי עונה על צרכים אישיים, אלא, ואולי בעיקר, האם יש לו מה לתרום לסביבה הלימודית או לתהליך הלמידה.
מבחינתי, יש עוד נתון שדי חשוב. אינני אוהב שמכריחים אותי לפתוח חשבון בכלי מסויים רק על מנת לבחון אותו. נכון, זה לא תמיד אפשרי. אבל למרות שיעילותם האמיתית של דלישס ושל פליקר, למשל, נעשית ברורה רק אחרי שפותחים חשבון, מאפשרים לנו להציץ בהם ולראות מה הכלים האלה מציעים לנו עוד לפני פתיחת החשבון. פייסבוק איננו מאפשר לזאת (להבדיל מרוב הקהילות של נינג שהן פתוחות לבדיקה בלי הרשמה).
בנוסף להזמנות לפייסבוק שהגיעו אלי בזמן האחרון, התפרסמו כמה מאמרים בעיתונות העברית אודות הכלי. לפני כשבועיים התפרסם ב-The Marker מאמר מתורגם מהאקונומיסט הבריטי תחת הכותרת: הבועה החברתית של פייסבוק. (המקור באנגלית נמצא כאן.) במאמר הזה אנחנו קוראים משפט שבעיני חשוב ביותר:The presumption in the design of most networks is that the value of the network increases with the number of nodes in the network....
It is therefore tempting to suggest that a similar sort of thing holds for members of the network, that the value of the network is increased the more connections a person has to the network. This isn't the case.
Each connection produces value to the person. But the relative utility of the connection - that is, its value compared to the value that has already been received elsewhere - decreases after a certain point has been reached.
במאמר ב-The Marker מופיעה תרשים המראה שנכון להיום, עדיין יש ב-MySpace בערך פי שלוש המשתמשים מאשר בפייסבוק. אם כך, אולי יש טעם לשאול למה בארץ מתלהבים כל כך מפייסבוק, ואילו על MySpace בקושי שומעים. לפני חצי שנה דנה בויד כתבה מה שבעיני היה חלק משמעותי מהתשובה לשאלה הזאת. במאמר שנשא את השם Viewing American Class Divisions through Facebook and MySpace בויד ציינה שבני נוער מהמעמד הבינוני ומעלה (כולל אלה שבעבר היו להם חשבונות ב-MySpace) נמשכו לפייסבוק, ואילו בני נוער עניים יותר היו המשתמשים העיקריים של MySpace. השבוע בויד חזרה לנושא הזה וכתבה על מחקר (לא שלה) שהתפרסם לאחרונה שחיזק את הטענה שלה. אין לי נתונים בנוגע לישראל, אבל תחושת הבטן שלי היא שהנהירה לפייסבוק בארץ היא לרוב אצל שכבות מבוססות המבקשות להפגין את שייכותם לאליטה.
אחרי כל זה, אני בכל זאת שב ומדגיש שאין לי שום דבר נגד פייסבוק. אני פשוט בוחר להתמקד בכלים אחרים, ומבקש לפרוס את העבודה הרבה של בדיקת כלים למיניהם על גבי כמה שיותר אנשים. אני מבטיח להמשיך לבחון את הכלים שלדעתי הם בעלי הסיכוי הגדול ביותר לתרום לקידום הלמידה. (בעבר ציינתי שאני מעדיף להתמקד בבלוגים, אבל אני מאד מעוניין ללמוד מאלה שבוחנים את השימוש בוויקיים, למשל.) בנוגע לרשתות חברתיות, אני אמשיך להשקיע באדורשת, וברשתות קטנות וממוקדות כמו אלו שנינג מציע. אבל אשמח מאד ללמוד מהנסיון של אחרים - לא רק בפייסבוק, אלא במסגרות דומות נוספות.
תוויות: בלוגים, הרהורים, כלים חברתיים
לצד החיובי, ראוי מאד להזכיר, כפי שעשה היום קפטן אינטרנט, שהמידע שמגיע אלינו על ההפגנות במיאנמר מגיע לרוב מבלוגים (הבלוגרים בבורמה ממלאים את החלל התקשורתי). אין זה אומר שהבלוגרים מחוללים מהפך. אין להם הכוח הפוליטי לעשות זאת, אבל עד שהגנרלים חסמו את הגישה לאינטרנט, הם הצליחו ליידע את העולם על המתרחש שם. מאמר מעניין מאד על היכולת הפוליטית של בלוגים, וגם על המגבלותיהם, התפרסם באתר WorldChanging, וכדאי מאד לעיין שם.
אבל כבר ציינתי בהתחלה שהמאמרון הזה איננו עוסק רק בחיובי. לאה אהרונוביץ מביאה בבלוג שלה פרסומת דרושים לטוקבקיסטים. כפי שהיא מציינת, ידענו מזמן שזה מקצוע, אבל כאשר רואים את מודעת הדרושים, זה בכל זאת מעורר חלחלה. לפי תפיסתי, לקבל כסף כדי להציג דעה, פעם אחר פעם, בציפיה שזה ישפיע על דעת הקהל, איננו בדיוק ברוח ה-Web 2.0.
אז אולי אין חדש באף אחת מהדוגמאות האלו, ובכל זאת, הסמיכות בין ההבטחה של הבלוג במיאנמר לבין הציניות של הטוקבקיסט המקצועי מזכירה לנו שלא הטכנולוגיה היא שקובעת. היא רק מאפשרת - בני האדם הם אלה שצריכים לקבוע את השימוש.