יום שישי, 5 במאי 2017 

שתפו פעולה – אם תרצו או לא!

גרי סטייגר איננו שומר מרחק ממחלוקות חינוכיות. הוא איתן בדעתו ושמח להשמיע אותה – אולי במיוחד כאשר מדובר בדעה שאיננה מתיישרת עם הדעה הרווחת. כיאה לתלמיד של סימור פפרט, עבור סטייגר המחשב הוא בעיקר כלי לחשיבה וליצירה. הוא איננו שולל את ה-WWW כמקור למידע זמין ללומדים, אבל בעיניו השימוש הרצוי והכדאי ביותר של כלים דיגיטאליים הוא בתהליך של יצירה. לאור כל זה, אין זה צריך להפתיע שלפני שבועיים בבלוג שלו סטייגר עקץ בחריפות את ההתלהבות המתמשכת בשימוש במסמכים של גוגל לשם ה-"שיתופיות". אבל אפילו אם העקיצה נעשתה בעיקר כדי להרגיז, נדמה לי שצריכים להודות שיש דברים בגו.

סטייגר מתאר את האהבה, אולי הסגידה, של אנשי חינוך כלפי גוגל, וברור לו שהוא מעורר התנגדות כאשר הוא מכריז:
The one Google thingy that schools really love is Google Docs. Boy, do they love Google Docs.
הוא מונה שלוש סיבות לכך. תחילה הוא מציין שבציבור הרחב גוגל נתפסת כמגניבה – הרי כולנו היינו רוצים לעבוד שם. הסיבה השנייה היא החינמיות (או לפחות החינמיות הכספית), ואכן נכון שקשה מאד להתנגד למשהו שמקבלים בחינם. והשלישית? האפשרות של שיתוף פעולה. וכאן סטייגר מרשה לעצמו להכנס להליך כמעט מיזנתרופי, וממש להרגיז. הוא יודע שאנשי חינוך אוהבים שיתוף פעולה. מערכות חינוך היום רואות בפיתוח יכולת שיתוף הפעולה אחת המטרות המרכזיות שלהן (כזכור, ה-collaboration הוא אחד מארבעה ה-Cים שה-Partnership for 21st Century Skills מבקש לקדם). סטייגר מתאר כיצד מורים מחלקים את תלמידי הכיתות שלהם לקבוצות קטנות, הטרוגניות כמובן, כדי שאלה ילמדו לעבוד יחד. אבל הוא מוכן, אפילו שמח, לקרוא תיגר על המגמה הפופולרית, הכל כך חיובית, הזאת. הוא כותב שהנסיון שלו כאדם כותב מאפשר לו להסיק כמה מסקנות אחרות בנוגע לכתיבה משתופת:
You may write different parts of something and smush them together. You may peer-edit. You may create an anthology or periodical containing writing by several people, but writing is a solo sport. Writing is the result of one person’s internal processes.
אולי יותר מאשר הוא טוען שהכתיבה היא פעולה אישית, סטייגר מתרעם על כך שמחייבים תלמידים לשתף פעולה. מקומם אותו שבתי הספר לוקחים משהו שיכול להיות חיובי ביותר כאשר הוא נעשה באופן רצוני, והופכים אותו להכרח. סטייגר הרי מכיר בכך ששיתוף פעולה יכול להניב פרות יפים – במוסיקה, למשל. אבל כאשר הוא נעשה תוך אילוץ התוצאה איננה יכולה להיות טובה. הוא מדגיש שמדובר בתהליך טבעי שצומח מסביבה שבה יחידים בעלי כישורים וידע שונים מפיקים תוצר גדול מסכום חלקיו. לכן במקום לחלק תלמידים לצוותים לפי השיקולים ה-"פדגוגיים" של המורה, שיתוף הפעולה צריך לצמוח בין חברים, ואם התוצאה איננה עונה על הצרכים, אפשר פשוט ליצור קבוצה אחרת. הוא כותב:
That is how you learn to collaborate. You may teach it, but the students will not stay taught.
סטייגר מצטט את תשובתו של סימור פפרט לשאלה שהוצגה לו בראיון לפני שנים די רבות (אם כי לא הצלחתי לאתר את המקור המדויק). כאשר פפרט נשאל מה דעתו על למידה שיתופית (Cooperative Learning), הוא השיב:
I think it is a profoundly bad idea to force children to work together.
גם אם נכון שלהבדיל מאנשי חינוך רבים סטייגר איננו מתלהב מ-Google Docs, נדמה לי שברור שמה שבאמת מפריע לו היא הדרך שבה מערכות חינוך מבקשות למסד את השיתוף. יש, אמנם, קשר די הדוק בין ההתלהבות מ-Google Docs לבין המרדף אחר הכתיבה השיתופית כמטרה בפני עצמה (ולא מפני שהתוצר איכותי יותר מאשר כתיבה אישית – דבר שבאופן די ברור אפשר להראות איננו נכון). במידה מסויימת הקשר הזה די הגיוני – הרי הכלים של גוגל הם אלה שמאפשרים את השיתוף. אבל מעבר לכך, שניהם נובעים מאותה "חשיבה" חינוכית: חלוקת התלמידים לקבוצות תוך הנחיה לעבוד יחד לקראת תוצר סופי איננה שונה מהותית מהגשת תמלילן שמאפשר עריכה משותפת ולצפות שהתלמידים באמת יפיקו משהו "יחד", ושבאופן קסמי, פשוט בזכות זה שהתלמידים יושבים מול מחשבים שעל מסכיהם מופיע אותו מסמך, ה-"משהו" הזה יהיה איכותי.

סטייגר כותב:
Sadly, like many seemingly good ideas, schools seek to mechanize collaboration by turning natural process into a set of measurable skills and [a] multi-year course of study, easily assessed.
אכן, עצוב. ועם זאת, צפוי. כמעט באופן בלתי-נמנע מערכות חינוך חייבות להסדיר תהליכים. קשה לבוא בטענה כלפי תהליך כזה. אבל במקרה של שיתוף פעולה, כאשר לוקחים תהליך "טבעי" ומבקשים למסד אותו, צפוי מאד שהתוצאה תהיה בעייתית. וכמו שקורה במקרים רבים, אנחנו נמשיך ללמד את התלמידים, והם ימשיכו לא ללמוד. וה-Google Docs, על אף יכולותיהם הנהדרים, לא יפתרו את הבעיה.

תוויות: , ,

יום רביעי, 6 ביולי 2011 

ושוב הדבר הגדול הבא?

על אף מס השפתיים לעליונות הפדגוגיה, עולם התקשוב החינוכי כנראה איננו סומך על עצמו. שוב ושוב, עם הופעתו של כמעט כל כלי חדש, הוא מראה שהוא מקווה לגאולה מכיוון הטכנולוגיה. לאור זה היה צפוי שהשבוע, עם השקת Google+ (גוגל פלוס) מאמרונים נוסח "היום ראינו את עתיד החינוך" ימלאו את הבלוגוספירה החינוכית. אודרי ווטרס, בבלוג ReadWriteWeb שאלה, למשל:
מעניין שמעבר לשאלה הזאת בכותרת, יתר המאמרון שלה די מיושב. הנושא המרכזי שאליו ווטרס מתייחסת קשור למעגלים השונים של שיתוף שבגוגל פלוס. היא שואלת עם אפשרות השליטה ברמות של שיתוף תיצור נכונות אצל מערכת החינוך להכניס רשתות חברתיות לתוך הכיתות.

גם פיל ווגנר מתעניין ביכולת לקבוע רמות של שיתוף, ולמען האמת, לרוב המאמרון שלו על גוגל פלוס די ענייני. לקריאת המאמרון מתקבל הרושם שווגנר עדיין לא התנסה בכלי אלא רק קרא עליו. אבל גם אצלו ההתלהבות משתלטת. השם (המשולהב) של המאמרון?:
יש אחרים, אם כי ציפיתי ליותר. ועלי להודות שלשמחתי ההתלהבות במאמרונים האלה יחסית מוצנעת. ובכל זאת ברור שבלוגרים רבים מזדרזים לבדוק את הכלי, ושהם רוצים לאהוב אותו. הרצון הזה איננו נובע מהעדר של כלים תקשוביים טובים. כבר היום הכלים הקיימים עושים הרבה יותר מאשר מה שהרוב המכריע של המורים רוצים לעשות, או בכלל מתארים לעצמם שאפשר לעשות. אך כמובן שללא קשר למה שכבר קיים, אנחנו ממשיכים לקרוץ לכיוון הטכנולוגיה ולדבר החדש הבא.

מתוך כל זה דייב קורמיאה מציג עמדה שונה. קורמיאה עובד באוניברסיטה קטנה בקנדה, שם הוא אחראי לתקשוב החינוכי. במשך יותר מעשור הוא נחשף "לדבר הגדול הבא", ומהנסיון שהוא צבר ברור לו שהנקודה החשובה איננה מה הכלי יכול לעשות, אלא האם הוא עונה על צורך אמיתי של מי שאמור להשתמש בו. קורמיאה קבע לעצמו שלוש שאלות שהוא שואל בנוגע למשתמשים העתידים של כל כלי תקשובי חדש:
  1. Will they carve the time out of their schedule to understand it?
  2. Will they be willing to learn it themselves?
  3. Will they be willing to teach others how to use it?
הוא כותב שגוגל פלוס הוא אכן כלי מרשים, אבל תוהה אם הוא מרשים מספיק כדי שאנשים ישקיעו את הזמן הדרוש כדי ללמוד להשתמש בו כאשר כלים שכבר קיימים עונים די יפה על הצרכים שלהם.

עדיין לא הספקתי לבדוק את גוגל פלוס. אשמח לעשות זאת, ויכול להיות שאני אגלה שאני מאד אוהב את הכלי. אבל נכון לעכשיו נדמה לי שקורמיאה מסכם את הנושא בצורה מאד משכנעת:
It’s not about how cool the technology is... it’s about humans. And I don’t understand why lots of humans would choose to use it.
לא מזיק להקשיב לבעל נסיון.

תוויות: ,

יום רביעי, 20 באפריל 2011 

האם ה-PLE מתבגר?

גראניי קונול (אני מודה, אינני יודע כיצד מבטאים את השם האירי Gráinne) כותבת מאמרון קצר על המקום של מדיה חברתית בהתפתחות המקצועית שלה. מאז 2006 קונול פרופסורית במכון לטכנולוגיה חינוכית של האוניברסיטה הפתוחה של אנגליה. במאמרון היא מציינת שלפני-כן היא עבדה בעוד שלושה מוסדות, ושעם השנים כל מעבר למוסד חדש נעשה קל יותר. קונול מסבירה שבמידה רבה זה הודות לרשת החברתית שלה, רשת שאיננה מוגבלת מבחינה גיאוגרפית:
It has changed the way in which I do and communicate research. I love the mix of banter and professional exchange, the shared sense of passion for our field. I use social media in a range of ways: to keep up with new things, to pass on good ideas and references to others, to post new ideas and research work, to disseminate the work of others, to exchange ideas and to ask and respond to key questions of the moment.
קונול כותבת שההרהורים שלה הם במידה מסויימת תגובה למאמרון של פפס מקראיי, מרצה לחינוך באוניברסיטה של ברייטון. מקראיי שואל שתי שאלות הקשורות לכיצד הקשרים שאנחנו יוצרים דרך מדיה חברתית משפיעים על העבודה המקצועית שלנו:
1. If the people you read about and quoted took an interest in and commented on your writing, would that change your view of collaborative research?

2. How does following someone on Twitter change how you interpret their academic publications?
מקראי מביא מספר דוגמאות להשפעה האפשרית הזאת. הוא מסביר שאיש אקדמיה שעליו הוא כתב הגיב בבלוג שלו, והוא מהרהר שאולי הוא היה כותב עליו אחרת אם ידע שהוא יגיב. הוא כותב שבעקבות קריאת כמה מאמרים של קונול הוא החליט לעקוב אחריה ב-Twitter, דבר שגרם לו להעריך קצת אחרת את הכתיבה האקדמית שלה. בשלב הזה מקראי איננו מסיק מסקנות, אבל ברור לו שמתרחש שינוי שעתיד להשפיע על האקדמיה:
I am no longer limited to the papers academics (who tweet) write – I get a complimentary backstage pass to their professional (and sometimes personal) lives, and even discuss my interpretations of their work. This emerging culture may be subtle, but it exists.
הקביעה הזאת נראית לי נכונה – מתרחש שינוי עדין, אבל ממשי. ואולי אנחנו עדים כאן לשינוי נוסף. הקשרים הרשתיים של קונול הקלו על המעבר שלה ממשרה למשרה. בעזרת כלים חברתיים מקראי הרחיב את הראייה שלו על עמיתיו המקצועיים. נהוג לכנות את המרחב שעליו קונול ומקראי כותבים סביבת הלמידה האישית, PLE. אבל לא קונול ולא מקראי משתמשים בביטוי הזה. לעתים קרובות אנחנו קוראים עדויות של אנשים שמהללים את ה-PLE שלהם, כאשר הם בסך הכל מתארים כלים שמאפשרים להם גישה לעוד ועוד מידע. הרהוריהם של קונול ושל מקראי רומזים על כך שאולי אנחנו מתחילים להעמיק ולהרחיב את הדרך שבה אנחנו מבינים את השפעת הכלים האלה על העבודה המקצועית שלנו. וטוב שכך.

תוויות: ,

יום ראשון, 19 בדצמבר 2010 

אל נא תאמר לנו שלום

האינטרנט מעמיד אותנו מול מתח מתמיד בין הנצחי לבין החולף. מצד אחד, אנחנו לומדים שעלינו להיזהר בהעלאת מידע אישי לרשת מפני שהאינטרנט איננו שוכח דבר, ואילו מצד שני אנחנו מגלים שכלים תקשוביים שעליהם אנחנו התרגלנו ועליהם סמכנו נוטים להעלם, ואיתם המידע ששמנו בהם. גם אם תחושת הבטן אומרת שאי אפשר לצפות שכלי זה או אחר יישאר איתנו לעד, קל מדי להתנהג כאילו כך המצב. וכאשר אנחנו פתאום מגלים (משום מה, זה תמיד "פתאום") שכלי כזה הוא בן חלוף, אנחנו לא רק מופתעים, אלא גם נחרדים – כיצד נסתדר בלעדיו. בסוף השבוע הזה התבשרנו שאחד הכלים שעליהם ממש למדנו לסמוך עתיד להעלם.

במהלך סוף השבוע הופיעו ברשת דיווחים רבים על הכוונות של Yahoo! לסגור את Delicious, האתר לסימניות "חברתיות" שהחברה רכשה לפני חמש שנים. עד לכתיבת המאמרון הזה Yahoo! כבר הספיקה להבהיר שהיא איננה מתכוונת לחסל את Delicious, אלא שהיא מקווה למצוא לו בית חדש (במילים אחרות, כנראה למכור אותו). ובכל זאת, רבים היו מדוכדכים בעקבות ההודעה הראשונה. כתבות רבות הזדרזו להציע תחליפים, ואחרות אפילו הסבירו כיצד להעביר סימניות שנמצאות ב-Delicious לשירותים אחרים. היו גם שהציעו שצעד ההגיוני ביותר הוא להפסיק לסמוך על אחרים ושהמקום העדיף לשמירת סימניות על הרשת הוא על גבי בלוג אישי. דווקא מפני שיש לי נסיון עם "פתרון" כזה (אל קצה ה...) אני יכול לקבוע שעל אף היתרונות שבו, הוא לוקה בחסר בעניין מאפיין מרכזי וחשוב ביותר של Delicious, ואפילו מצביע על אי-הבנה בסיסית לגבי המאפיין הזה – המאגר האדיר שנבנה כתוצאה משיתוף ציבורי. כלי אישי פשוט איננו אותו הדבר.

חלק ממה שקסם ב-Delicious (ואני מבקש סליחה שאני מתייחס אליו כאן בלשון עבר, למרות שאני די משוכנע שיימצא פתרון והכלי ימשיך להתקיים) הוא הפשטות שבו. בגלל זה הופתעתי לקרוא באתר Webmonkey ש:
Under Yahoo’s leadership Delicious ceased to be innovative. Delicious remains a useful service, but it hasn’t really improved on its original features in almost half a decade.
לא תמיד חובה לחדש, ולא ברור שהיה צורך להוסיף מרכיבים נוספים לכלי הזה. אין זה אומר ש-Delicious היה מושלם, אבל לא פעם "כל המוסיף גורע", ונדמה לי שכך המצב עבור Delicious. הכלי לא התיימר להיות אולר שוויצרי, אלא למלא צורך מאד בסיסי, אם כי גם צורך שרבים בכלל לא ידעו שיש להם. על זה כתב מרשל קירקפטריק בבלוג ReadWriteWeb. הוא ציין שחמש שנים אחרי הרכישה של Yahoo!, יש אנשים שרק עכשיו מתחילים לתפוס את הערך של מידע של משתמשים שבאופן פאסיבי מתפרסם ברשת, מידע שנעשה זמין לכל פרט שיכול להתאים אותו לצרכים האישיים שלו:
Tell an everyday person they can put their bookmarks online, making them accessible from any computer via a service like Delicious, and they are often amazed.

Tell them they can then see other bookmarks that other people have tagged with the same categories - and they begin to see another world, a world where the Web is social and interconnected, where we all benefit from the trails of data created by one another's everyday use of the Web.
דבריו של קירקפטריק מחדדים את מה שהיה מיוחד כל כך ב-Delicious. הוא לא היה "רשת חברתית". הוא לא דרש מהמשתמש להיות "חבר" של מישהו אחר כדי להרוויח ממה שהמישהו האחר הזה עשה. בעידן של שייכות וחברות והגדרות שונות של רמות שיתוף, Delicious הזמין אותנו, המשתמשים, לעשות משהו בסיסי ביותר – לסמן דפים בסימניות/מועדפים שלנו, ובסך הכל להוסיף תוספת זעירה – תגים שמאפיינים את הדפים האלה (ואולי גם להוסיף תיאור כללי אודות הדף). את כל היתר הכלי עשה בשבילנו. והוא העניק לנו בחזרה גישה לסימניות של מאות אלפי אנשים אחרים, כאשר הניווט בתוך הסימניות האלה היה לא רק קל מאד, אלא גם מותאם לצרכים. לא נדרשנו להשקיע מאמצים מיוחדים כדי לעזור לאחרים – עשינו זאת תוך כדי עזרה לעצמנו. לא נדרשנו לחשוף מידע על עצמנו - הכרנו אחרים לפי איכות וכדאיות הסימניות שהם שמרו, וידענו את שמם רק אם הם רצו בכך. שיתוף הפעולה היה תועלתי, ובכל זאת חשנו קירבה אל אנשים שהיה ברור שלעולם לא נפגוש. במידה לא קטנה, מדובר בכלי שבמיוחד התאים לחינוך.

עם יתרונות כל כך פשוטים וברורים כאלה, ראוי מאד שיימצא דרך שהכלי ימשיך לשרת אותנו.

תוויות: ,

יום שלישי, 7 בספטמבר 2010 

נסיון (קצת צולע) לחבר בין שני מאמרים שלא בהכרח קשורים

הבלוג של mollybob, סטודנטית לתואר שני בטכנולוגיות בחינוך באוסטרליה, היה די שקט לאחרונה. הצטערתי על כך מפני שבבלוג שלה היא איננה מהססת להעלות שאלות קשות בנוגע לתקשוב בחינוך (לפני שנה הבאתי כאן התייחסות שלה לנושא multitasking). השבוע mollybob פרסמה מאמרון חדש, רק השני של החודשיים האחרונים. במאמרון החדש היא מציינת, כפי שהיה אפשר לנחש, שבשלוש השנים האחרונות של לימודיה התובנות שלה כלפי תיאוריות לימודיות שונות התגבשו. ולאור התובנות האלו היא בודקת שלוש גישות חינוכיות רווחות ומנסה לבחון באיזו מידה כל אחת מהן מתאימה לשימוש בכלים של מדיה חברתית:
I found that as I looked upon the whole positivist (think knowledge transfer), interpretive (think knowledge as contextual), and critical (think knowledge and power relationships) paradigms, I did so not as a wet-behind-the-ears student seeking to remember what each was, but as a student trying to see how they all fitted together with what I understand, and my own context.
מפני ש-"סוג הלמידה" שבמיוחד מעניין אותה היא למידה שנובעת מאינטראקציה חברתית, היא מבקשת לבחון באיזו מידה למידה כזאת יכולה להתאים לגישות הראשיות האלו. באופן די צפוי, היא מגלה נסיונות רבים (מדי) לאלץ את הכלים האלה לשרת גישה פוזיטיביסטית של "העברת ידע" ממקור מוסמך:
That’s what all those (horrible) Learner Management Systems are about, it’s the objective of death-by-PowerPoint, and the intention of many static learning objects... and this type of learning is ok in some circumstances. When knowledge transfer and memorisation in a hurry is what you need, the positivist paradigm appears to work.
אבל זאת איננו סוג הלמידה שהיא רוצה לקדם. היא תופסת את הלמידה כתהליך שמתרחשת בסביבה חברתית, ועבורה הלמידה היא הבנייתית. לכן היא רוצה לראות שימוש במדיה חברתית בשירות הלמידה הזאת. עם זאת, היא מודעת לכך שבתי ספר אינם פועלים לפי התפיסה הזאת, והיא מבינה ששינוי גורף בתפקודם של מוסדות חינוך איננו נראה באופק. בגלל זה היא מוכנה "להתפשר": היא רואה בכלים של מדיה חברתית אמצעי שיכול קצת לדחוף הוראה של "העברת ידע" בכיוון הרצוי. אם אני מבין אותה נכון, מצד אחד מדובר בצעד בכיוון הנכון, אך מצד שני זה עדיין רחוק ממה שהיא רוצה. כאשר קראתי את המאמרון של mollybob חשתי שבמידה מסויימת היא נכנעת, שהיא מיישרת קו עם המציאות.

משום מה, נזכרתי במאמרון של mollybob כאשר קראתי מאמרון שונה לחלוטין. מיכאל גורשטיין כותב על: Open Data: Empowering the Empowered or Effective Data Use for Everyone?. במאמרון שלו גורשטיין בוחן אחת מהנחות היסוד המקודשות של עידן האינטרנט – שהגישה החופשית למידע שהאינטרנט מאפשר פועלת לקידום שוויון הזדמנויות וגם מעצימה את יכולתם של כל בני האדם באשר הם להשפיע על הסביבה שלהם. גם גורשטיין רוצה להאמין – אבל הוא איננו משוכנע שהדברים כל כך פשוטים. הוא מדגיש שכל מי שמשתמש ברשת איננו מתחיל מאותו קו זינוק, ולכן אין סיכוי שכל אחד יגיע יחד לקו הגמר:
The suggestion implicit in most of the discussions on “open data” ... is that “everyone” has the potential to make use of the data. However, as we know from experience elsewhere, not “everyone” has access to the digital infrastructure, to the hardware or software, or to the financial or educational resources/skills which would allow for the effective use of data or any other digital resource. Thus rather than the entire range of potential users being able to translate their access into meaningful applications and uses, the lack of these foundational requirements means that the exciting new outcomes available from open data are available only to those who are already reasonably well provided for technologically and with other resources.
במאמרון המאלף שלו גורשטיין מביא מספר דוגמאות שממחישות את אי-השוויון הזה. הוא גם מצביע על דרכים להתגבר על הבעיה הזאת, אבל קשה להרגיש שהוא אופטימי מדי.

מרשל קירקפטריק, בבלוג ReadWriteWeb, כותב על המאמר של גורשטין. הוא מעיר שחלק חשוב מהאתוס האינטרנטי הוא האמונה שכל אחד יכול. הוא מדגיש שהתפיסה הזאת מקשה עלינו לזהות את המכשולים שעליהם גורשטיין כותב:
In a sector of the economy as dominated by political Libertarianism as web technology is, the idea that opening up platforms of data for innovation needs to include consideration of the unequal circumstances of potential consumers of that data is unlikely to be a popular argument. We tend to believe that the web and data are meritocracies, where anyone with enough motivation can create value and the tide will rise, raising all ships.
נדמה לי שאם נתרגם את ההערה הזאת לתחום החינוך, נצטרך להכיר בכך שאנחנו נוטים לחשוב שדי בהכנסת כלים תקשוביים (ובמיוחד כלים של מדיה חברתית) לתוך מערכת החינוך כדי לחולל שינוי חינוכי משמעותי. אבל הרהוריה של mollybob מזכירים לנו שגם אם נהיה משוכנעים שההתאמה "הטבעית" של כלים של מדיה חברתית לחינוך היא לחיזוק גישה חינוכית מסויימת, בשטח השימוש בהם איננו בהכרח בדרך הטבעית הזאת. עלינו להכיר בכך שיש כוחות חזקים אחרים שהם בעלי השפעה מכרעת. תמיד כדאי לנו לזכור את זה.

תוויות: ,

יום שבת, 26 בספטמבר 2009 

לכאורה הייתי צריך לשמוח

השבוע גוגל חשפה כלי חדש – Sidewiki. מדובר בכלי שמאפשר לכל גולש (אם מותקן אצלו סרגל הכלים של גוגל, ואם הוא נכנס לתוך החשבון שלו) להעיר או להגיב על כל דף שאליו הוא גולש. כאשר משתמש מעיר על דף כלשהו באמצעות Sidewiki הוא איננו מתערב בתוכן של הדף עצמו, אלא מוסיף את הערותיו שמופיעות בחלון צדדי שגלוי שרק משתמשים אחרים של הכלי.

לא מדובר בהמצאה חדשה. מעבר העשור האחרון בדקתי לפחות חמישה כלים מהסוג הזה. אני משוכנע שגולשים זקוקים לכלים שמאפשר להעיר הערות בשוליים של דפי אינטרנט כמו שאנחנו עושים בשוליים של ספרים. נכון להיום, אני אוהב להשתמש ב-Diigo שמאפשר למשתמש למרקר קטעים בתוך דפים ולהוסיף עליהם הערות, אבל הוא לא הכלי היחיד שעושה משהו כזה. בעבר קמו, ונפלו, מספר כלים עם יכולות דומות. אחד הטובים מאלה, ממש לפני עשור, היה uTOK הישראלי שכנראה הקדים את זמנו, ולא הצליח לשרוד כלכלית.

אפשר לראות את הופעת Sidewiki כסיבה לחגיגה. אני משוכנע שיש ערך חינוכי רב בכלי מהסוג הזה, והפעם לא מדובר בכלי של חברה שלא בטוח אם תצליח לשרוד, אלא בכלי של גוגל. מהסיבה הזאת בלבד מובטח לה חשיפה רחבה ומשתמשים רבים. אבל דווקא מפני שאני רואה ערך חינוכי רב בכלי מהסוג הזה, חשוב לי לציין שבקרה הזה נדמה לי שהביצוע הנוכחי של הכלי איננו מוצלח, ושאולי היה עדיף אם גוגל בכלל לא היתה מפתחת כלי כזה.

לפני עשור, כאשר התעניינתי לראשונה בכלי כזה, הנוף האינטרנטי היה מאד שונה משל היום. למרות שלא היה מסובך לפתוח אתר אינטרנט, זה לא היה כל כך פשוט. וברבים מאד מהאתרים שבהם ביקרנו לא היתה אפשרות להעיר או להגיב. היום המצב שונה מאד. קל מאד לפתוח בלוג, וכמעט בכל בלוג יש מערכת תגובות. כלי כמו Sidewiki איננו נחוץ כדי לאפשר למבקרים להביע דעה או להעיר הערה. לעומת זאת, כלי מהסוג הזה כן יכול למלא תפקיד מאד חשוב עבור לומדים שקוראים מאמר על הרשת ומבקשים למרקר אותו, או לעיר הערות לעצמם, או לקבוצה מוגדרת של לומדים. אבל לצערי, כפי שהוא עובד היום, ההערות ב-Sidewiki פתוחות לכל העולם, וסביר להניח שבמקום דיון מעמיק, מה שיתפתח באותו חלון צדדי של הכלי יהיה בליל של קולות וויכוחים חסרי טעם. ערך חינוכי לא בא לביטוי סתם כאשר מאפשרים לכל אחד להשמיע את דעתו, אלא כאשר אנחנו מכוונים את ההערות שלנו אל אנשים שעשויים להקשיב, ולפעול יחד איתנו לגבש דעה ותובנה.

כבר עם ימיו הראשונים של הכלי ג'ף ג'רוויס, מעריץ מושבע של גוגל, כותב על Sidewiki, וגם בעיניו הכלי לא מוצא חן. ג'רוויס כתב ספר מאד אוהד על גוגל, ובבלוג שלו הוא מרבה להלל את החברה. אבל הפעם הוא מביע את החשש שבמקום שקוראיו יגיבו בתגובות של הבלוג עצמו, הם יעשו זאת ב-Sidewiki, וכך הוא יאבד את הקהילה שהתפתחה סביב הבלוג. נוצר כאן מתח מעניין של ריכוזיות מול ביזור. על פניו, כלי כמו Sidewiki, מפני שהוא מאפשר לקוראים רבים להשמיע דעה, מוסיף לביזור שנחשב, גם אצל ג'רוויס, כיתרון. אבל עצם קיומם של בלוגים שבהם כל אחד יכול להביע דעה כבר מהווה ביזור, ואילו באמצעות Sidewiki גוגל לוקחת בעלות על הקולות השונים שנשמעים, ויוצרת ריכוזיות – עם גוגל, כמובן, במרכז. העובדה שלג'רוויס, ולבלוגרים אחרים, יש בעלות על הדיון שמתפתח בבלוגים שלהם איננה מעידה על ריכוזיות, אלא על ביזור שמאפשר לקוראים להצטרף לדיונים לפי בחירתם. ה-Sidewiki של גוגל מבטל את הדיונים האלה ומחליף אותו בבמת דיון אחידה. זאת ועוד: גוגל קובעת את הסדר שבו התגובות וההערות יופיעו בחלון של Sidewiki לפי אלגוריתם משלה. בשם פתיחת דיון והרחבתו, גוגל משתלט עליו.

היכולת למרקר ולהעיר על טקסט ב-WWW עצמו היא בעיני תכונה חשובה ביותר בהפיכת האינטרנט למרחב ללמידה. התרגלנו למצוא מידע באינטרנט, אבל רבים משוכנעים שהם צריכים להוציא משם את המידע שהם מוצאים ולהעביר אותו למקום יציב יותר – לקובץ וורד, או לדף מודפס. אם וכאשר Sidewiki יתמוך במרקור ובהערות השוליים הוא יתרום רבות לבניית הסביבה הלימודית שאליו אני מייחל. נכון להיום, בצורתו הנוכחית Sidewiki מאפשר למשתמש להעיר הערות, אבל לא מצאתי שהמשתמש יכול לארגן את ההערות שלו, או לחזור אליהן בצורה מסודרת. במקרה הטוב מדובר בדיון בלבד, ולא בדיון ממוקד, אלא במשהו שהוא דומה יותר לצעקה לעולם, בלי התייחסות לזה שמישהו מקשיב או לא. מבחינה חינוכית מדובר בכלי שהוא עדיין רחוק מלהיות שימושי או יעיל – וחבל. אבל במקרה הזה, במקום להצטער על כך שגוגל לא הפיקה כלי שעושה את מה שאני הייתי רוצה, נדמה לי שנכון יותר להצטער על כך שהיא בכלל ניסתה לפתח יישום מהסוג הזה.

תוויות: ,

יום ראשון, 10 במאי 2009 

השוואה לא הוגנת

פריחתם של בלוגים ושל רשתות חברתיות, בהם הכותב חשוף לעיני כל, משפיעה גם על החינוך. אם בעבר הלמידה של התלמיד נחשפה במבחנים או בעבודות לעיני המורה בלד, היום רבים בדעה שיש ערך רב בחשיפה רחבה. כאשר לכותב (אם מדובר בתלמיד, בפרח הוראה, או במורה) יש קוראים רבים, אלה מהווים תיבת תהודה שבאמצעותה הכותב מצליח לחדד את מחשבותיו, איתם הוא מלבן מגוון נושאים, ובעזרתם הוא מעמיק את הלמידה שלו.

אבל אפילו אם היום קיימת ציפייה לשיתוף ולפומביות, יש רבים שעבורם החשיפה הזאת אינה נוחה. כמעט בעל כורחו, דין שרסקי מתייחס לסוגיה הזאת השבוע בבלוג שלו. שרסקי כותב שבקורס שנפתח עכשיו הוא הנחה את הסטודנטים שלו (פרחי הוראה) לנהל בלוגים, ולהפתעתו הוא נשאל, בפעם הראשונה, אם חובה שהבלוגים האלה יהיו פומביים. הוא כותב:
To be honest, I never really thought much about doing it any other way. In my zeal to have my students experience the joys of networked learning and prepare for a world where ideas and sharing should be and hopefully will be more transparent, it seems logical.
נדמה לי שעבור כל אחד שאיננו מנהל בלוג או איננו משתתף באופן פעיל ברשת חברתית, השאלה של הסטודנטים מאד הגיונית, ואפילו צפויה. אבל גם בתגובה של שרסקי יש הגיון. עבור אלה מאיתנו שמנהלים בלוגים, החשיפה נעשית למובנת מאליה, ואנחנו מתקשים להבין את אי הנוחות שמי שחדש לנושא הזה מרגיש. זאת ועוד: סביר להניח שמלכתחילה מי שכותב בלוג פחות מוטרד מהשאלות האלו, כך שאפילו קשה לו לתפוס שלא כך עבור כולם. שרסקי מבטא את הקושי הזה כאשר הוא כותב:
Ever since the day I wrote my first blog post and received a comment, I knew that learning in public had huge potential.
משום מה, הוא כנראה חושב שמה שברור לו ברור לכולם – יש ערך רב ב-"למידה בפרהסיה". אבל אפילו אם הציפייה הזאת מוטעית, הוא בכל זאת עורך השוואה מעניינת.
... we have no qualms about student athletes or musicians or actors perform(ing) in public. No athlete ever joins a team and suggests they just want to practice but don’t want to play in front of a crowd.
כאחד שמזדהה עם שרסקי, ורואה ערך רב ב-"למידה בפרהסיה", עלי להודות שלא נוח לי עם ההשוואה הזאת. עוד לפני שהם "מופיעים" לראשונה, ספורטאים ומוסיקאים יודעים שהפומביות היא מרכיב אינטגראלי של מה שהם בחרו לעשות. לא כך עבור לומדים. לא נראה לי מוצדק להגיד לתלמידים (או למורים, או לפרחי הוראה) הרגילים למידה גדולה של פרטיות בלמידה שלהם, שפתאום עליהם לחשוף את ההגיגים שלהם לעיני כולם. שרסקי כותב שלדעתו היתרונות של הפומביות עולים על המבוכה שחשים כאשר מתחילים לכתוב לבלוג. האמת היא שאני מסכים איתו. אבל נדמה לי שכאשר אנחנו מחייבים את החשיפה אנחנו חוטאים לרוח החינוכית שהבלוג מבקש לבטא.

תוויות: ,

יום שלישי, 10 בפברואר 2009 

הרבה מעבר לטכנולוגיה

דרך ידיעה בפורטל מס"ע הגעתי למאמר קצר של רות ריינרד שדן בקהילות לומדים ובהתאמה אישית של סביבת הלמידה של הסטודנט. הסקירה הקצרה במס"ע מסבירה שעיקר הטענה של ריינרד הוא ש-"הטכנולוגיה משנה את התפיסה של קהילה לומדת". במידה מסויימת זה נכון, אבל נדמה לי שריינרד עצמה מתמקדת במשהו אחר, ומשמעותי יותר. ריינרד אכן פותחת עם התייחסות ל-"רשתות לומדים מתואמות". היא מסבירה שמדובר ב:
networks that are both socially constructed and individually driven
ריינרד ערה לכך שיש בעייתיות בהתאמה הזאת. היא מזהירה שהמיידיות של הטכנולוגיה יוצרת ציפייה גדולה אצל הלומד שבאמצעות הדיגיטאליות המידע הרלוונטי לצרכיו יגיע אליו בקלות ובמהירות. (נדמה לי שהכוונה היא לכך שהסטודנט מצפה יקבל תשובות ל-"שאלות" שלו.) היא מציינת שהציפייה הזאת קרובה להיות ציפייה שיאכילו אותו בכפית. ריינרד מדגישה שזאת איננה הכוונה שלה. היא דווקא רוצה לקדם למידה שמעוררת את התשוקה להכיר ולהבין את העולם.

ריינרד כותבת שמערכות חינוך חייבות להדגיש את ההיבט החברתי של הלמידה. היא מציינת שאם הסטודנט יבין שידע נבנה במסגרת חברתית הוא יבין שכדאי לו להשתמש בכלים החברתיים שכבר נמצאים ברשותו גם לשם הלמידה:
Students who understand that their knowledge is socially constructed can benefit immensely from the integration of social networking into their learning process. It cannot be understated that the sooner students understand that their knowledge is not an isolated construct the sooner they will develop skills of negotiation, debate (an almost forgotten academic skill), critical inquiry, and cognitive positioning--all of which are essential in becoming successful lifelong learners as well as developing expertise in their discipline.
כצפוי, אפשר למצוא במאמר את הקריצות הרגילות כלפי הבלוג והוויקי וכלים תקשוביים חברתיים אחרים. אבל בעיני מה שמעניין במאמר איננו קשור ישירות לטכנולוגיה. ריינרד אמנם מתארת כיצד כלים תקשוביים משפיעים על הלמידה, אבל תהליכי הלמידה שהיא מתארת ממש מערערים הנחות יסוד של הלמידה המסורתית. היא כותבת:
In the digital world, these kinds of groups, if they are truly based in learning, need not be confined to a class or a course but can continue long after the course has ended.
ובהמשך:
... if students begin a class with existing communities of learners, why silence those and start new ones? Similarly, if students initiate new communities of learners during a class, why attempt to end those simply to apply a grade?
אינני בטוח שריינרד מודעת למידה שבה האמירות האלה מערערות על תהליכי הלמידה המקובלים של היום. הרי משתמע מדבריה שקורס הוא מבנה מלאכותי ואיננו משקף את הדרכים שבהן סטודנט באמת לומד. בנוסף, היא שואלת אם בכלל כדאי או רצוי לאגד סטודנטים בכיתות סביב הנושא הנלמד בקורס, אם לאותו סטודנט יש כבר "קהילה לומדת" משלו שבאמצעותו הוא נמצא בתהליך מתמיד של למידה. ההערות האלו מאד מרחיקות לכת. אם מערכות חינוכיות היו מאמצות אותן היינו עדים לשינוי מהותי וגורף בתהליכי הלמידה המוכרות – הרבה מעבר לשינוי שהטכנולוגיה בעצמה מבשרת.

תוויות: , , ,

יום שבת, 27 בדצמבר 2008 

עזרה דרך הרשת בזיהוי הלא ידוע

אלן לוין, במאמרון שהתפרסם לפני שנה, מספר על כיצד הוא משתמש ב-Flickr כדי לגייס עזרה בזיהוי פרחים שהוא מצלם ששמותיהם אינם ידועים לו. במספר מסגרות שונות אני מתייחס לסיפור הזה, אם כי עד עכשיו לא עשיתי זאת בבלוג הזה. הסיפור מרשים, ומהנה, מאד. הוא ממחיש על היכולת של הרשת לקשר בין אנשים שאינם מכירים זה את זה ומאפשרת להם למצוא תשובות לשאלות שונות. השבוע, לוין חוזר לסיפור הזה ומוסיף לו מרכיב נוסף - דיווח על כיצד הסיפור שלו דרבן מישהו אחר לעשות משהו דומה.

ג'ביז ראיסדנה מלמד אנגלית כשפה שנייה בבית ספר בקטאר. ראיסדנה כותב על זחל שהוא ובתו, בת השנתיים וחצי, מצאו בגג ביתם. הוא רצה לדעת על איזה סוג זחל מדובר, ונזכר בסיפור של אלן לוין. דרך Twitter ראיסדנה שלח בקשת עזרה ללוין, בה הוא הזכיר את סיפור הפרחים וביקש הנחיות על כיצד אפשר לגייס עזרה ב-Flickr. תוך זמן קצר מאד לוין ענה, וההרפתקה של ראיסדנה יצאה לדרך. הוא העלה צילום של הזחל ל-Flickr עם תג של "בלתי ידוע", וחיכה לתשובות שהתחילו להגיע. ראיסדנה כותב:
This is really a remarkable thing. We are now able to just post a picture of almost anything on the Internet and have someone tell us what it is! Think of the power that gives your students. Think of the way they must learn to interact with others in order to use this power most effectively. I think it is truly amazing.
וכצפוי, הוא התחיל לקבל תשובות. אבל התברר שהתשובות הראשונות האלו לא היו נכונות. וכאן, בעיני, החלק המרשים ביותר של הסיפור. ראיסדנה כותב:
At this point in the story I would love to say that someone had correctly identified my caterpillar end of story, but that is not the case. I think often times our students are just looking for the “right” answers as well. Whether they find it on Google, Wikipedia, or someone tells them the “right” answer, the end, and an easy one at that is their objective.... I realized that learning and research are like many things in life - processes not products.
לפני הסיפור הזה נדמה לי שנתקלתי בבלוג של ראיסמדה מספר פעמים, אבל לא עיינתי בו ממש. אבל המאמרון של לוין עורר את הסקרנות שלי, וקראתי לא רק את סיפור הזחל, אלא מאמרונים נוספים. מצאתי איש חינוך שמעורב באופן אינטנסיבי בתקשוב, אבל נזהר מאד מלהעמיד את התקשוב במרכז העבודה החינוכית.

במאמרון שקדם לסיפור על הזחל, למשל, הוא כותב על עודף המידע שמציף אותו, ומהרהר עם יש טעם במידע רב כל כך:
There is so much disorder in the walls of my head that it will take a much more diligent person than I, to clear some space to simply sit and breath. Is this the future we are preparing our students for, a world where we are nothing more than overflowing cups of knowledge and information?
אני מניח שנמשכתי לסיפור של ראיסדנה מפני שאני אוהב את הסיפור של אלן לוין. אבל בסיפור שלו יש משהו שבמיוחד מרשים אותי – הנכונות להמשיך מעבר למקריות הנעימה על מנת לבחון כיצד הרשת פותחת אפשרויות, אבל לא מבטיחה הצלחות. כאשר אנחנו לומדים לשלב את הכלים האלה לתוך הפעילות החינוכית שלנו, לא כפתרונות אלא, כמו אצל ראיסדנה, כהזדמנויות, נדמה לי שאנחנו בדרך הנכונה.

תוויות: , ,

יום שישי, 19 בדצמבר 2008 

בשביל מה?

במידה רבה, אני בר מזל. הנושאים שבהם אני מתעניין הם נושאים שעבורם יש פעילות אינטרנטית רבה. התקשוב בחינוך, למשל, הוא נושא שבלוגרים רבים כותבים עליו מידי יום. כמו-כן, באתרי המלצות שיתופיים דיווחים על כלים חדשים שכדאי לבדוק מופיעים בתדירות גבוהה. כמעט לא עובר שבוע בלי שיתפרסם מאמר או מחקר חדש על השימוש באינטרנט אצל בני נוער. מפני שתחום התקשוב בחינוך מורכב ממגוון רב של נושאים, על מנת להתעדכן בנעשה בתחום חשוב לי להיות מחובר למקורות רבים ומגוונים.

אבל מדובר בסוג של "מזל" שלא תמיד מובן אצל אחרים, ולא פעם גם עולה לי ביוקר. כאשר אני נפגש עם קבוצות, או מדריך בהשתלמויות, אני נוהג להסביר למשתתפי המפגשים האלה שכלים כמו קוראי RSS ודלישס, וגם רשתות חברתיות ייעודיות, מהווים אמצעים מצויינים על מנת להגיע למידע חדש ושימושי בנושאים שבהם הם עוסקים. אך לעתים קרובות נסיונות השכנוע שלי (והסברים על השימוש בכלים האלה) אינם נופלים על אוזניים קשובות. משתלמים רבים מהנהנים בראש, ומביעים התעניינות זהירה, ואז שואלים למה בכלל כדאי להם לטרוח ללמוד להשתמש בכלי חדש כאשר על פי רוב הם מגיעים למידע הנחוץ להם דרך חיפוש פשוט בגוגל

והאמת היא שאני כבר לא יודע מה לענות. עבורי השימוש בכלים אינטרנטיים שיתופיים מוכיח את עצמו. אבל אני חייב להודות שלא כל תחום דעת הוא מהסוג שבו המידע מתחדש באופן דינאמי ותדיר. סביר להניח, למשל, שעבור מורה שמלמד על תהליך הפקת אנגריה מהשמש, מנוע חיפוש שמוצא מספר מאמרים, ואולי כמה הדרכות והמחשות, בהחלט מספיק. לא ברור שהמורה הזה זקוק לרשת שמחברת אותו למורים אחרים, אפילו אם המורים האלה מדווחים על הפרויקטים שהם יוזמים, או מקשרים להמחשות שהם מצאו אי-שם באינטרנט. אין זה אומר, כמובן, שההתחברות לרשת חברתית היא מיותרת – אין ספק שזה יכול להעשיר את המורה ואת ההוראה שלו. אבל זה כן מחייב אותי לשאול אם ההשקעה בלימוד כלים חדשים היא באמת כדאית. והדוגמה של מורה למדעים היא דווקא דוגמה שבה די קל למצוא כדאיות בכלים שיתופיים. ללא ספק יש תחומי דעת אחרים שבהם הכלים האלה עשויים להיות הרבה פחות יעילים.

כך לא רק לגבי מורים, אלא גם עבור תלמידים. לא פעם הסברתי למורים שעבור כיתה שחוקרת נושא מסויים, כלי כמו דלישס יכול להוות מאגר שיתופי ודינאמי מצויין, מאגר של קישורים לאתרים טובים בנושא הנלמד. אבל עלי להודות שיש נושאים לימודיים שבהם חופן אתרים טובים בהחלט מספיק. יש נושאים שאינם דינאמיים, שאינם משתנים מידי יום, וסביר להניח שמספר קישורים שנבחרו בקפידה יספיקו כדי ליצור תשתית טובה ללמידה.

כלים דוגמת קוראי RSS או דלישס הם אמצעים שעוזרים לנו להתמודד עם הצפת המידע. הכלים האלה באים על מנת לתת מענה למצוקה שנוצרת מכמויות המידע העצומות שאנחנו פוגשים. הרבה מהמידע הזה עשוי להיות רלוונטי לנו, ולכן אנחנו זקוקים לכלים שעוזרים לנו לסנן את המידע ולהגיע רק למידע הנחוץ לנו בלי מאמץ רב מדי. עבורי, הכלים האלה הם פתרון מצויין, וקשה לי להסתדר בלעדיהם. אבל המקרה הספציפי שלי איננו בהכרח אופייני. קל לי לשכוח שבשביל אנשים רבים, וביניהם גם מורים, אין צורך ב-"פתרון" כזה מפני שמראש כמויות המידע שהם פוגשים, או שהם מרגישים צורך לפגוש, קטנות בהרבה. לא ברור להם למה להשקיע מאמץ בלימוד כלי שמביא להם מידע דינאמי ומתחדש אם מידע כזה איננו נחוץ להם.

אני אמשיך להסביר על הכלים האלה, ולנסות לשכנע לגבי כדאיותם, ואפילו נחיצותם. אבל כל פעם שאני נתקל שוב בשאלה כמו "למה לי להשתמש בזה?", ההתלהבות שלי טיפה דועכת. לצערי, עבור מורים רבים, מדובר בפתרון מצויין לבעיה שמשום מה לא קיימת.

תוויות: ,

יום שני, 15 בדצמבר 2008 

סיכום ביניים מרשים ביותר

לפני כמעט שנה כתבתי כאן על פרויקט של ספריית הקונגרס האמריקאית בו הועלו כ-3000 צילומים של הספריה לתוך אתר שיתוף הצילומים Flickr. ציינתי אז שמדובר בנסיון מאלף – חיבור בין אוסף אדיר של צילומים לבין אנשים בשטח – מה שכיניתי אז "חובבנים" – על מנת לאפשר את השימוש, ועוד יותר להוסיף למטה-דאטה, של הצילומים האלה. השבוע, אחד-עשר חודשים אחרים השקת הפרויקט, ספריית הקונגרס פרסמה דוח ובו סיכום ביניים על הניסוי.

על מנת לקבוע את מידת ההצלחה של פרויקט כזה, יש כמובן צורך לבדוק את מטרות הפרויקט. אלה, כנראה, מפורטות בדוח המלא שעדיין לא קראתי. עם זאת, בדוח המקוצר אפשר לזהות בבירור את שתי המטרות המרכזיות של הפרויקט. מטרה אחת היתה, כמובן, הפצה של אוסף הצילומים של הספרייה מעבר לאוכלוסיה שכבר הכירה אותה (דרך אתר ספריית הקונגרס עצמו). השנייה קצת יותר מורכבת - גיוס עזרת הציבור בזיהוי הצילומים והרחבת המידע המופיע אודותם. בלשון ההודעה על הדוחות שפורסמה השבוע:
We were essentially conducting an experiment to see how crowdsourcing might enhance the quality of the information we are able to provide our collections, while also finding innovative ways to get those collections out to people who might have an avid interest in them.
לפי הדוח, המטרות האלו בהחלט הושגו.

היה אולי צפוי שעם הפרסום הראשוני של הפרויקט מספר הצפיות בצילומים יקפוץ. אבל אולי פחות צפוי היתה העקביות בהתעניינות – מידי חודש יש בערך חצי מיליון צפיות באוסף הצילומים (תחילה כ-3000, ועכשיו מעל 4000) ב-Flickr. המספר הזה הוא, ללא ספק, גדול בהרבה ממספר הכניסות לאוספים של הספריה באתר הבית שלה – אתר שבפני עצמו מאד פופולארי. אבל יש נתונים נוספים שהם מרשימים ביותר:
  • 98% מהצילומים שהועלו ל-Flickr זכו לפחות לתג אחד שהוסף על ידי לפחות משתמש אחד
  • הביקורים באתר הצילומים של ספריית הקונגרס עצמו עלו בערך ב-20%
  • המידע של מעל 500 צילומים, בערך 12% מהצילומים שהועלו ל-Flickr במהלך הניסוי, הורחב ושופר בעקבות המידע שהיגע מהמבקרים
בסיכום של הדוח המקוצר כותבי הדוח מציינים שהעלאת האוסף ל-Flickr:
sparks creative interaction with collections
ללא ספק, הנתונים האלה מעידים על כך, ומצביעים על כיוון חשוב להמשך פרויקטים כאלה, והידוק הקשר בין הספרנים המקצועיים של ספריית הקונגרס והרבים מאיתנו שמרוויחים מאוסף הצילומים, וגם לומדים לתרום לו.

תוויות: ,

יום רביעי, 27 באוגוסט 2008 

צריכים להתמקם אי-שם באמצע

תקציר של סדנא שעתידה להתקיים בכנס חינוכי בעוד חודשיים מזכיר תופעה שכנראה זוכה להתייחסות מוגברת בזמן האחרון בסביבות חינוכיות:
A "Creepy Treehouse" is an online place that adults build with the intention of luring kids in. Although we use "their" tools in education, students want to keep their lives separate. Let's define the difference between teaching “outside of the box” and "stepping inside forbidden social circles".
בשבועות האחרונים תופעת ה-creepy treehouse אכן מופיעה במספר הולך וגדל של בלוגים וכתבי עת חינוכיים. התופעה מתייחסת לשימוש בכלים אינטרנטיים פופולאריים כפיתוי - לגרום לסטודנטים להתעניין בתוכן לימודי על ידי כך ש-"מדברים בשפה" שהם, שמשתמשים בכלים שהם מכירים מסביבתם החברתית, מחוץ למסגרות לימודיות. לא מדובר בתופעה חדשה במיוחד – כבר לפני מספר חודשים כתבתי כאן על כך שלא מעט סטודנטים מכריזים "get out of my facebook". נדמה לי שלא קרה שום דבר מיוחד שגרם לכך שהנושא עולה עכשיו שוב, מספיק פשוט שנת לימודים חדשה נפתחת בקרוב.

למרות שהמונח מאד ציורי, וקל להבין את כוונתו, הוא יותר מרק טיפה בעייתי. בעצם, הוא מבטא שתי תופעות שהן שונות זו מזו. מצד אחד, התחושה של ה-creepy treehouse מתעוררת אצל סטודנטים כאשר מוסדות חינוכיים מבקשים לשלב כלים של רשתות חברתיות לתוך מערכות לניהול הלמידה שלהם. במקרה הזה, המוסד מעתיק פעילות חברתית שהיא פופולארית אצל סטודנטים, ו-"מנצלת" את הפעילות הזאת לצורכי הוראה. אבל להבדיל מרשתות חברתיות המוכרות לסטודנטים מבחוץ, במקרה הזה הסטודנטים מחויבים להשתתף ברשתות הלימודיות. מצד שני, תחושת ה-creepy treehouse מתעוררת כאשר מרצים מכריזים "הבה נפגש כולנו ב-Facebook", כאשר המרצים מנסים להסיר את המחיצות החברתיות בינם לבין הסטודנטים שלהם. לכאורה בדרך הזאת מרצים פותחים פתח להרחבת הפעילות הלימודית אל מחוץ לכותלי המוסד החינוכי, מהלך שאפשר לראות אותו כדבר חיובי . אבל הגישה הזאת כאילו תופס טרמפ על כלים אהודים, וסטודנטים רבים מציינים שהם מעדיפים לשמור על הפרדה ברורה בין חיי החברה שלהם לבין חייהם הלימודיים.

אבל אם מצד אחד העתקת פעילות של רשת חברתית לתוך מסגרת של קורס היא פסולה, ומצד שני העברת פעילות לימודית לתוך רשת חברתית קיימת איננה מתקבלת בעין יפה אצל סטודנטים, אנחנו ניצבים מול בעיה שלישית: מה כן אפשר לעשות?

אנשי חינוך רבים, המשוכנעים שכלים אינטרנטיים חדישים יכולים לסייע לתהליכי הוראה ולמידה, מבקשים לשלב טכנולוגיות אלו לתוך העבודה החינוכית שלהם. כוונותיהם אינן לעבוד על הסטודנטים ולשבות אותם במסגרות שהן רק לכאורה "חברתיות", אך גם לא "לרכוש ידידות" שאינה אלא מדומה. הם רוצים למצוא דרך ביניים שתאפשר שימוש נבון ומועיל בכלים. אבל הם מגלים שקשה להתמקם בצורה מכובדת בין שני הקצוות הלא רצויים האלה.

לפני מספר ימים הופיעה כתבה קצרה על הנושא הזה במדור Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education. בסך הכל הכתבה מדווחת על כך שמספר אנשי סגל מודעים לתחושות של סטודנטים, ושהם משוכנעים שאפשר למצוא דרך ביניים. בכתבה עצמה יש 200 מילים, אבל היא זכתה ל-3500 מילים מתוך 30 תגובות. אין אחידות בתגובות – יש מגיבים שסבורים שעדיף לא לפלוש לתוך התחום החברתי של סטודנטים, ואילו אחרים חוששים שגישה כזאת תעצור התנסות בטכנולוגיות שעשויות לתרום ללמידה. אם לא שום דבר אחר, שפע התגובות מצביע על כך שמדובר בנושא חם.

אבל חשוב לזכור שבעצם אין חדש כאן. כבר יותר מעשור מציינים שטשטוש הגבולות בין הפרטי לבין הציבורי הוא אחד המאפיינים החשובים של עידן האינטרנט. אולי היום הנושא מוצא ביטוי בשאלה האם מרצה וסטודנט יכולים להיות "חברים" במרחב כמו Facebook. אבל לפני עידן הרשתות החברתיות מרצים רבים דיווחו על כך שהסטודנטים שלהם היו מתקשרים אליהם דרך הדואר, או ב-IM, בשעות לא מקובלות כדי לשאול שאלות בנוגע למטלות, או לקבל עזרה בהכנת עבודות. כבר אז היה קשה לשמור על גבולות ברורים בין שעות העבודה ושעות הפנאי. אינני רואה הבדל מהותי בין הדיון של אז לבין הדיון של היום בנוגע לרשתות חברתיות. ונדמה לי שעוד יעבור זמן רב עד שנמצא פתרונות לסוגיה הזאת. אני מקווה שבאותה סדנא בכנס בעוד כחודשיים יציעו דרכי פעולה, אבל אין לי ציפיות גדולות לפתרונות.

--

הערה: בין ההתייחסויות לנושא הזה בבלוגוספירה החינוכית, נדמה לי שמאמרון של ג'רד שטיין, מאוניברסיטה במדינת יוטה – Defining “Creepy Treehouse” - מחודש אפריל השנה, הוא המקיף והמעניין ביותר.

תוויות: , ,

יום שני, 18 באוגוסט 2008 

אולי בכל זאת התוכן עדיין מלך

למרות שאני תמיד מעוניין לבחון כלים אינטרנטיים חדשים, במידה מסויימת אפשר להגיד שאני די שמרן בנוגע לכלים האלה. הצרכים שלי די מצומצמים. לרוב הם מסתכמים בכלי RSS שמאפשר לי להתעדכן בנוגע למקורות המידע הרבים מדי שמאיימים להציף אותי, ובכלי רפלקטיבי, כמו בלוג, שמאפשר לי לעשות משהו דומה ל-"סדר" מהמידע הזה – קודם כל בראש שלי, אבל גם מול אנשים אחרים.

כמובן שאין זאת התמונה המלאה. אני משתמש בדלישס, למשל, אם כי ה-"שימוש" הזה, כבר זמן רב, הוא קריאה אצל אחרים, במקום שמירת סימניות משלי. אני משתמש בתמלילן במסמכים של גוגל, אבל מפני שלרוב אינני עוסק בכתיבת מסמכים משותפים, הכלי הזה בסך הכל משמש לי כעורך טקסט פשוט. אני מאד אוהב את המחבת של גוגל, אבל במשך הזמן גיליתי שאני משתמש בדואר שלי (gmail, כמובן), במקום במחברת, כדי לשמור ולאגור קישורים וקטעי דפים.

אני סומך על אחרים שהם ימצאו את הכלים שמשרתים את הצרכים שלהם, ואין לי סיבה להכנס לוויכוח לגבי איזה כלי טוב יותר. כמובן שטיבו של כלי הוא פונקציה של המידה שבה הוא עונה על צורך, וכל אחד צריך לקבוע מהם הצרכים של עצמו. בגלל זה, כאשר אני קורא דיונים על כלים חדשים, אפילו אם הדיונים האלה מעניינים אותי, אינני חש צורך להתייחס אליהם כאן. הפעם זה שונה.

ויל ריצ'רדסון כותב היום שהוא מוצא שהשדרוג של דלישס, שהתרחש לפני כמה שבועות, מאד מוצא חן בעיניו. ריצ'רדסון מציין שבעצם, אין הרבה חדש בשדרוג, אבל היום, לעומת העיצוב הקודם, אפשר להשתמש ב-1000 תווים כדי לתאר את הדף שאנחנו מבקשים לסמן. ובזה, יש שיפור משמעותי:
In fact, all that new space has made me change some of my delicious habits on both ends of the spectrum. It’s made me sure to add a good deal of annotation to most of the bookmarks I save, and it’s made me start to expect others to do the same.
יש כאן אמירה משמעותית. לעתים קרובות מדי, כאשר אנחנו קוראים את התיאורים של סימניות בדלישס אנחנו מגלים שהם סתמיים למדי, או אפילו שמי שסימן דף מסויים לא העיר עליו הערות בכלל. עכשיו, כאשר עומדות לרשותנו 1000 תווים, ממש מתבקש שלא נשאיר את תיבת התיאור של הדף שאנחנו מסמנים ריקה. עלינו להזכיר לעצמנו מה בו עניין אותנו, ועלינו גם להסביר מה מעניין בו לאחרים שימצאו את הסימניה הזאת בחשבון שלנו. ריצ'רדסון מדווח על כך שהשינוי הפשוט הזה בדלישס עודד אצלו בחינה מחודשת של השימוש שלו בכלי, והתייחסות למשמעות של הרשתיות שהכלי מאפשר:
I’ve been spending a great deal of time looking at the networks of those in my network, finding others who I might want to add based on the tags that they use (like do they have an “education” tag, or do they have some uniquely formed ones like “mediagoesaway“), the frequency with which they save things (30 a day = not good as does 30 a year), the amount of annotation, and who they might be networked in with.
אני יכול להעיד שחלק מהקסם של דלישס הוא הפשטות שבו. דרך הקלקה על שם של משתמש נוכל להחשף לעולמו המרתק של משתמש שאיננו מכירים, וגם להגיע לנושא שלא תיארנו לעצמנו שיעסיק אותנו, ואז, תחת אותו נושא, לפגוש משתמש נוסף ששוב פותח עבורנו עולם מלא.

אבל בדבריו של ריצ'רדסון נדמה לי שאפשר לזהות נקודה עוד יותר מרתקת. ריצ'רדסון הרי נמשך מחדש לדלישס בעקבות ההגדלה במספר התווים שאפשר להשתמש בהם כדי לתאר דף שמסמנים. ניצול האפשרות הזאת דורשת זמן ומחשבה. מדובר לא רק ב-"לסמן ולשכוח", אלא בהתמודדות עם מה שמעניין בדף, ועם למה הוא עשוי לעניין אחרים. במילים אחרות, כאשר אנחנו כותבים סקירה או ביקורת קצרה על דף כלשהו, אנחנו יוצרים תוכן. ותוכן הוא עדיין הסיבה שאנחנו מוצאים עניין ברשת.

תוויות: ,

יום שישי, 21 במרץ 2008 

יצירת מידע כדי להבין ... בעצמנו

בהתחשב בעובדה שאחד הנושאים שעליו בלוגרים רבים כותבים הוא המהירות המסחררת שבה המידע זורם, יש אולי טעם לשאול האם קיים חוק התיישנות כלפי מאמרונים שהתפרסמו לפני יותר משבוע. במידה מסויימת אני חש שאין כבר טעם לכתוב על מה שאני כותב כאן, אבל מפני שמדובר בנושא שמעסיק אותי (ומה לעשות, אני זה שקובע מה מופיע כאן), אני בכל זאת אעשה זאת.

ג'ף אוטכט, בתחילת המאמרון שלו Moving from Consumer to Producer of Information מציין שהמאמרון נכתב לתלמידים שלו בכיתה י"א, וגם לעצמו. נדמה לי שחשוב לזכור שכוונת המאמרון היא לעודד את התלמידים לראות את עצמם כיוצרי מידע. אוטכט מזכיר סקר יחסית חדש שזיהה מגמה ברורה אצל בני 18-24. מתברר שהם צופים בפחות טלוויזיה ולעומת זאת מבלים יותר באתרים של רשתות חברתיות. אוטכט מוסיף שזה נכון גם לגביו, והוא מסביר:
Social Networks, and the social web (also known as Web 2.0) allows me to not only consume but easily produce knowledge of my own. It is this interaction with knowledge that leads to new understandings and pushes me to think.
אוטכט מקשר בין המגמה הכללית הזאת לבין בית הספר:
Education in the 21st Century is not about consuming information (it changes too fast), it’s about creating new knowledge from what we know, what we think, and what we are passionate about.
אינני רוצה להתווכח עם אוטכט. אני, הרי, מסכים עם הרבה ממה שהוא כותב. ובכל זאת, קיימים סוגים שונים (אולי מדובר ברמות שונות) של יצירת מידע, ואם לא נבחין בין הסוגים השונים האלה, קיימת הסכנה שנשכנע את עצמנו שכל הגיג של תלמיד שמתפרסם באינטרנט הוא מידע שראוי להתייחסות רצינית. לצערי, זאת אשליה. אולי עוד ציטוט מאוטכט תעזור להבהיר את העניין. הוא כותב:
This is new to education as we were all raised to be consumers. We sit in class, we listen, we do our assignments, turn them in and move on. We consume, show that we consumed and that’s it. We never were asked to produce, to think deeply about what we were learning and we never had the opportunity to share what we thought ....
האם באמת מעולם לא ביקשו מתלמידים ליצור משהו? והאם יש הקבלה כל כך ברורה בין "ליצור" לבין "לחשוב לעומק על מה שאנחנו לומדים"? גם ללא הפקת מוצר מידע, תלמידים יכולים "לחשוב לעומק", ולא פעם קשה למצוא במוצר המבוקש (אני מסכים שיש טעם בדבר כזה) סימנים שמעידים על חשיבה לעומק. במקום לכנות את הפעילות הזאת "יצירת מידע" או "הפקת מידע", נדמה לי שהגיוני יותר (שלא לדבר על צנוע יותר) להתייחס אליה כחשיבה מוחצנת, כהתמודדות אישית/ציבורית במידע שהתלמיד נחשף אליו, ומתמודד איתו. הבלוג (ונדמה לי שכאן אוטכט רומז בעיקר על כתיבה לבלוגים כיצירה של מידע) צריך לשמש תיבת תהודה לחשיבה של התלמיד, ופחות כמיקרופון המגביר את הגיגיו והופך אותם לפומביות. רצוי לעודד תלמידים ליצור, אבל בלהט העידוד אסור שנפסיק לבחון לעומק אם מה שיוצרים באמת ראוי לפרסום ברבים.

משום מה אני מוצא קשר בין הנושא הזה שאוטכט מעלה, לבין נושא אחר שמרטין וולר העלה בבלוג שלו. וולר מתייחס ל-Twitter ולהתנהגות החברתית של משתמשיו. אני אמנם ציינתי כאן לא פעם שהכלי הזה איננו מדבר אלי, אבל כתבתי גם שיש בו משהו מרתק שמונע ממני לפסול אותו. נדמה לי שצריכים גם להוסיף שבמידה מסויימת, אפשר לראות בהודעות של Twitter סוג מסויים של פריטי מידע (אני מניח שאוטכט רואה אותן כך). וולר, במאמרון שלו, שואל שאלה שנראית לי די מרכזית בעולם של Twitter:
If someone has 1000+ followers, but only follows 30+, are they ‘misusing’ Twitter? Or doesn’t it matter?
יתכן שהשאלה הזאת מעסיקה רק חוג מצומצם מאד של משתמשי Twitter, ושהמשתמשים האלה עסוקים כל כך בעצמם עד שהם חושבים ששאלה שולית כזאת היא בעלת חשיבות של ממש. יתכן, אבל אני חייב להודות שאני מוצא בה משהו משמעותי מאד. המשמעות הזאת מתחדדת במיוחד לאור הויכוח החריף שמתנהל בעקבות ספרים כמו זה של אנדרו קין (The Cult of the Amateur) על הפגיעה במומחיות שהאינטרנט מהווה. קין עשוי לטעון, למשל, שהרצון של אוטכט להפוך את תלמידיו ליוצרי מידע רק מעודד את הבינוניות וקובר את האיכות תחת הרים של "מידע" שאינו ראוי לפרסום. גם ההודעות הקצרצרות של Twitter הן תוצרי מידע, אבל (שוב, לפי קין) מדובר ברעש ולא בתוכן בעל ערך.

אני בוחר להגדיר את ההודעות של Twitter באופן קצת שונה. ההודעות האלו הן מידע מהסוג שהערך שלו נמצא בתהליך. במקור, המטרה של Twitter היתה לאפשר לאדם לדווח מה הוא עושה נכון לרגע נתון. לו כך היה, הייתי מסכים שמדובר ברעש. אבל משתמשי Twitter הסבו את הכלי לשימושים נוספים. היום, משתמשים רבים מנצלים את הכלי כדי להצביע אל מידע נוסף. הם אינם מצהירים ובכך מסיימים, אלא פותחים נושא לדיון. ובכך יש ערך. הבעיה היא שכמות ההודעות האדירה שאנחנו קוראים יכולה לשתק אותנו. קיימת סכנה ש-"נעקוב" אחרי רבים כל כך, שבעצם, לא נוכל לפעול. נדמה לי שסטיבן דאונס התכוון למשהו כזה כאשר הוא הגיב לוולר בבלוג שלו. הוא העיר:
The thing is - there is (and always has been) an asymmetry of communication. Which is simply this: it is easier to be heard by many people than it is to hear many people. It takes no effort at all to broadcast to 1000 Twitter users - the computer does it all. But following 1000 takes some commitment. We need to understand that the whole internet is like that.
זה שיש לנו מאזינים רבים איננו בהכרח אומר שיש לנו מה להגיד. אני בטוח שיש לפחות 1000 בלוגרים הכותבים על תחומים הקשורים לחינוך שהמאמרונים שלהם ראויים לקריאה, אבל השלמתי עם העובדה שאין שום סיכוי שאקרא את כולם, והם בוודאי מבינים שלא כל מי שעשוי למצוא עניין במה שהם כותבים יגלה אותם, או יקדיש את הזמן לקרוא אותם. ואולי בזה יש גם "תשובה" לאוטכט. ראוי לעודד תלמידים להיות לא רק צורכי מידע, אלא גם "יוצרי מידע". אבל רצוי שאותו עידוד יבוא לא על מנת שהם יזכו לפרסום, אלא על מנת שהם יוכלו להבהיר יותר טוב את החשיבה של עצמם. בעצם יצירת המידע שלהם צריך להיות מכוונת כלפי פנים, ולא כלפי חוץ.

תוויות: , ,

יום ראשון, 9 במרץ 2008 

סימן מעודד

בדרך כלל אני מעדיף לא לדווח כאן על הדרכות שבהן אני מעורב. אין לי הסבר לכך, מעבר לתחושה שקצת אנונימיות בחוג כל כך קטן כמו העוסקים באינטרנט בחינוך בארץ לא יכולה להזיק. אם אני קורא משהו שמתפרסם בבלוג, אז הוא כבר זכה בפומביות ואין סיבה לא להתייחס אליו. אבל לא נוח לי עם פרסום של פעילות שלא קיבלה את האישור של המשתתפים בה.

וכל זה כהקדמה לכך שהפעם אני מבקש לחרוג מההרגל שלי, ולדווח בקצרה על מפגש עם קבוצה של מדריכים באחד המחוזות לפני שבוע. התבקשתי להציג באותו מפגש את השימוש ב-Google Docs. למרות שאני מתלהב (אולי אפילו יותר מדי) מהאפשרויות שתמלילן שיתופי על הרשת פותחות לפנינו, היססתי להקדיש פגישה שלמה לכלי הזה. חששתי שנעסוק בטכניקה, במקום במהות.

ההתחלה כמעט הצדיקה את החששות. הרי כדי להתחיל לעבוד על מסמך משותף צריכים להכיר את הסביבה, ומדובר במספר שלבים שאינם מסובכים אבל בכל זאת יכולים קצת להרתיע. בנוסף, בשעתיים של השתלמות קל מדי "לשחק" עם הכלי שלומדים, במקום לבחון את השימושים החינוכיים שאולי גלומים בו.

לשמחתי הכיוון של הפעילות שלנו היה חינוכי למדי. כמובן שתחילה בדקנו את הסביבה על עצמנו (זה לא רק הגיוני – זה הכרחי) והמשתלמים פתחו קבצים והזמינו משתתפים אחרים להצטרף לעבודה עליהם. וכמובן שהיה מרתק לראות על צג המחשב את שמו של כל משתתף חדש שהצטרף לעבודה על מסמך. אבל מהר מאד השאלות שנשאלו נעשו חינוכיות. שאלות כמו: באילו תנאים אפשר ו/או רצוי להשתמש באפשרות של תמלילנות שיתופית. המשתלמים העלו אפשרויות רבות – החל משיעורי בית של קבוצה קטנה של תלמידים, דרך הכנת מסמך "אני מאמין" של בית ספר, בו כמה שיותר מורים תורמים חלק. עוד יותר מעודד היתה השאלה מתי פעילות על מסמך משותף עדיפה על דיון שמתנהל בקבוצת דיון, ואילו מתי קבוצת דיון יכול להשיג תוצאה טובה יותר.

לא פעם אנחנו מסתנוורים מהחדש, ובסביבה המתוקשבת, כל יום יש חדש. קל להתלהב מכלי כמו Google Docs, ולראות אותו יותר כמשחק מאשר כלי שיכול, אם נשתמש בו בתבונה, לשרת צרכים חינוכיים אמיתיים. לא תמיד קל לדעת היכן המשחק מסתיים, והשימוש הנבון מתחיל (וללא ספק, בלי לאפשר את המשחק, קשה גם להבחין ביכולות). ההצלחה איננה מובטחת. לא פעם החשיפה לכלי שבעיני מעניין ביותר גורמת רק לפיהוק של שעמום. לכן, תענוג היה לעבוד עם קבוצה של מדריכים שהיו מוכנים לשחק, אבל לא הסתפקו במשחק, אלא גם ניסו לבחון מה באמת אפשר לעשות עם הכלי.

תוויות: ,

יום שישי, 4 בינואר 2008 

ערוץ 10, שימו לב: המצב לא כל כך נורא

בחודש האחרון התפרסמו שני סקרים חדשים של פרויקט Pew הסוקרת את השימוש באינטרנט באוכלוסיה האמריקאית. לשני הסקרים נתונים חשובים לעולם החינוך. הסקר הראשון בדק את השימוש של בני נוער בכלים אינטרנטיים "חברתיים", ואילו השני בדק את הרגלי חיפוש המידע של קבוצות שונות באוכלוסיה.

כבר לפני מספר שנים הסוקרים ב-Pew דיווחו שיותר מחצי מבני הנוער בארה"ב העלו מידע מסוג זה או אחר לאינטרנט לפחות פעם אחת. הסקר הנוכחי (התקציר כאן, ודוח המלא כאן) מראה שהאחוז הזה ממשיך לגדול
Content creation by teenagers continues to grow, with 64% of online teenagers ages 12 to 17 engaging in at least one type of content creation, up from 57% of online teens in 2004.

מתברר שלא מדובר רק באתרונים ב-MySpace או ב-Facebook. לפי הסקר, ל-55% מבני הנוער יש חשבונות באחד מאלה, אבל הנתון של 64% מתייחס לפעולות ממוקדות יותר:
  • 39% מעלים יצירות אמנות פרי ידיהם (צילומים, סיפורים, וידיאו, ועוד)
  • 33% מעלים חומרים לבלוגים או לאתרים של אחרים – חברים, בית הספר, ארגונים
  • 28% מנהלים בלוגים עצמאיים
  • 27% מנהלים אתרים אישיים
  • 26% עוסקים ב-remix של חומרים שנמצאים באינרטנט והעלאת התוצרים לרשת
(הסך הכל של 64% נגזר מהאחוז שענה בחיוב לפחות לאחד הקטגוריות האלו.)

נתון מעניין נוסף, ואולי באמת משמעותי הוא שאחוז של בני הנוער שמגבילים את הצפייה בצילומים שהם מעלים לאינטרנט, בדרך זו או אחרת, גדול מאחוז המבוגרים שעושים זאת. אין ספק שחשוב להנחות צעירים בשימוש זהיר באינטרנט, אבל מתקבל הרושם שגם בלי ההנחיה הזאת הם מצליחים ללמוד כיצד להגן על עצמם.

זאת ועוד: כנראה לא רק מדובר בהעלאת חומרים לאינטרנט, אלא בכך שהסביבה הזאת מהווה מרחב אמיתי לתקשורת. כמעט 90% מאלה שמעלים צילומים לאינטרנט מדווחים שהם מקבלים תגובות או הערות מחברים באותם אתרים שבהם נמצאים הצילומים.

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? לא היינו זקוקים לעוד סקר של Pew על מנת להוכיח שהאינטרנט הפך לחלק אינטגראלי של חייהם של בני נוער, ובכל זאת, חשוב לשים לב, כל פעם מחדש, עד כמה זה נכון.

אבל כמובן, רבים מגיבים לנתונים כאלה עם ההערה שבני נוער כל כך עסוקים באינטרנט שאין הם עושים שום דבר אחר. הסקר השני של Pew איננו מוכיח שזה איננו נכון, אבל הוא בהחלט יוצר את הרושם שהם אינם מכורים לאינטרנט, אלא בני אדם מתפקדים. הסקר השני בדק "Information Searches That Solve Problems" (התקציר כאן, ודוח המלא כאן). משתתפי הסקר התבקשו לענות על שאלות קשורות לחיפוש אחר תשובה לבעיה אחת שבה הם נתקלו בשנתיים האחרונות שהיתה יכולה להיות קשורה, בדרך כלשהי, לממשל.

התוצאות לא היו מפתיעות במיוחד. האינטרנט זכה באחוז הגדול ביותר של פניות (58%), אבל הנשאלים פנו יותר לאנשי מקצוע בעניינים הקשורים לבריאות. מה שהוא כן מפתיע, הוא שבני נוער חיפשו עזרה בספריות:
The survey results challenge the assumption that libraries are losing relevance in the internet age. Libraries drew visits by more than half of Americans (53%) in the past year for all kinds of purposes, not just the problems mentioned in this survey. And it was the young adults in tech-loving Generation Y (age 18-30) who led the pack. Compared to their elders, Gen Y members were the most likely to use libraries for problem-solving information and in general patronage for any purpose.

Furthermore, it is young adults who are the most likely to say they will use libraries in the future when they encounter problems: 40% of Gen Y said they would do that, compared with 20% of those above age 30 who say they would go to a library.

שלא נשלה את עצמנו – לא כתוב כאן שבני הנוער הלכו לספריה כדי למצוא ספר קריאה, אבל כאשר אנחנו קוראים באופן תדיר שכל מה שהנוער יודע לעשות באינטרנט הוא להעתיק ולהדביק, קשה לא להתרשם אחרת מנתונים שמראים שהם מסוגלים להעזר באינטרנט, וגם בספריות, כדי למצוא עזרה בפתרון בעיות אמיתיות.

תוויות: , , ,

יום שישי, 23 בנובמבר 2007 

הלהיט התורן בחינוך?

אין זה פלא שהתפתחויות באינטרנט צומחים קודם בעולם העסקים, או בחברה באופן כללי, ורק אחרי זה מוצאים את דרכן לחינוך. למרות שהחינוך הוא מרחב שיכול להיות רווחי מאד, כדאי יותר למפתחים להתמקד בתחומים אחרים. כך יוצא שהחינוך נמצא בתהליך מתמיד של חיקוי – פיתוחים מוצלחים בחברה הסובבת מתחלחלים לתוך המערכת החינוכית שרואה את ההצלחה בחוץ ומבקשת לייבא יישום זה או אחר. כך היה, למשל, עם קבוצות דיון: בעקבות הפריחה שלהם בחוץ, המערכת החליטה שהדבר מתאים למורים ולכיתות. תהליך דומה מתרחש כעת עם הוויקי. זכור לי שלפני כשלוש שנים משרד החינוך אפילו התכוון להכניס טוקבקים לתוך האתרים של יחידות המשרד - עד שמישהו החליט שעל אף הפופולאריות של האמצעי הזה, האווירה שנוצרת סביב השימוש בטוקבק איננה בדיוק האווירה שהמשרד רוצה שתשרור באתריו.

היום, כמובן, הגיע תורן של הרשתות החברתיות. כמעט לא עובר יום בלי שבעיתונות או בטלוויזיה מזכירים את פייסבוק (אמש, ב-"עובדה", ראינו כתבה צפוייה למדי של רוני קובן), ולכן גם בחינוך שיחת היום היא סביב אותן רשתות, וכיצד אפשר לשלב את פייסבוק לתוך תהליך הלמידה. כזכור, גם אני שותף לחגיגה. כבר כתבתי כאן שלמרות שלא מצאתי (עדיין?) את הערך החינוכי בפייסבוק, אני כן חש שלרשתות ייעודיות כגון אלה של נינג (כן, שוב אני מזכיר את אדורשת) יש פוטנציאל חינוכי אמיתי.

שרון גרינברג, בבלוג שלו, הצטרך אתמול לדיון. שרון מדווח על מורה לכיתות ד' ו-ה' במדינת מישגן שפתחה רשת חברתית עבור הכיתה שלה. המורה, קוני וובר, אינה חוסכת בשבחים כלפי התהליכים הלימודיים שפרחו בעקבות פתיחת הרשת.
    (אגב, לפני הדיווח על וובר, שרון מציין שהוא מתרשם שפייסבוק הוא לאנשים מבוגרים – רושם שהוא מקבל מרשימת החברים שלו שם. ההערה הזאת מקושרת, באופן הגיוני, לאותה רשימה שלו בפייסבוק. אבל כדי להציץ פנימה צריכים להיות חבר שם. אני תוהה, כמה מאלפי הישראלים שהם רשומים בפייסבוק פתחו בו חשבון רק משום שאחרת הם לא יכלו לראות מה קורה בו?)
הדיווח של וובר בהחלט מרגש (שרון מתרגם חלק ממנו, ולכן נדמה לי שאין טעם להביא כאן קטעים באנגלית המקורית). הרושם הכללי הוא חיובי ביותר – גם המורה וגם התלמידים התלהבו מהסביבה החדשה שהם הכירו. אי-לכך, יש כאן משהו שנראה מאד מבטיח. עם זאת, כפי ששרון מציין:
... נכון שמדובר בהתלהבות שאוחזת כל פעם כשנתקלים במשהו חדש.

נכון להיום, אין לנו מספיק דיווחים על התנסויות כאלה בארץ – לא אצל מורים, ולא בכיתות. אי לכך, קשה להבחין בין התלהבות טבעית מהחדש לבין ערך חינוכי של ממש שמסוגל להאריך ימים. אני מצפה שבעתיד הלא רחוק יצמחו כמה נסיונות בשטח, ואני מקווה מאד שהמורים המתנסים יראו לנכון לדווח על כך כדי שנוכל ללמוד מהם. אבל נדמה לי שעוד הערה אחת מתבקשת כאן.

הדיווח של קוני וובר התפרסם לראשונה במסגרת Classroom 20, רשת חברתית למורים שהיא, פחות או יותר, מקבילה לאדורשת אצלנו. שרון, כמוני, רשום באותה רשת, אם כי, גם כמוני, הוא איננו פעיל בו. את הדיווח שלו הוא מביא לא מ-Classroom 20 עצמו, אלא מבלוג שמתקצר את הנעשה שם. מתברר, לא כל כך להפתעתי, שלא מעט "חברים" באותה רשת (יש מעל 4000) אינם עוקבים אחר המתרחש "מבפנים". במקום זה, רבים מאיתנו מעדיפים ללמוד על מה שקורה שם דרך הבלוג (שהוא, כנראה, מיזם של שני חברים מהפעילים ביותר) .אם דרך הבלוג אנחנו מגלים שמתנהל דיון שאנחנו רוצים ליטול בו חלק, נוכל להכנס לרשת עצמה ולהשתתף.

קשה לא להתרשם שהביקוש עבור בלוג מהסוג הזה נובע מכך שלמרות כל הרצון המוצהר להיות חלק מרשת חברתית, ביסודו של דבר הפעילות באינטרנט של הרוב מאיתנו נשארת אישית, או אפילו "פרטית", והקשרים שאנחנו יוצרים אינם פונקציה של שייכות למסגרת מאורגנת, אלא של הצרכים הספציפיים של כל אחד לחוד. ואם כל זה נכון, בכלל לא ברור שאנחנו כל כך זקוקים לרשתות חברתיות מאורגנות.

תוויות: ,

יום שבת, 10 בנובמבר 2007 

לא לחדור (יותר מדי) לתוך המרחב החברתי שלהם

מאמר מעניין שהתפרסם במדור החינוך של הגרדיאן הבריטי מעלה שאלה חינוכית חשובה. המאמר מציין שלהבדיל מחברות בשוק הפרטי שאוסרים על השימוש ברשתות חברתיות ממקום העובדה, מסגרות חינוכיות (המאמר מתייחס להשכלה הגבוהה) מעודדות אותו, ומחפשות דרכים לשלב את השימוש הזה בתהליכי למידה.

עד כאן, הדברים די ידועים. אולי הופתעתי לקרוא שמעריכים שהפעילות ברשתות חברתיות בשעות העבודה עולה לתעשיה הבריטית £130 מידי יום, אבל כבר קראנו שהפעילות הזאת איננה לשביעות רצונם של מנהלי חברות. כמו-כן, לא מפתיע לקרוא ש:
E-learning gurus want to exploit their students' passion for the new generation of interactive online communication tools - collectively known as web 2.0 - to deliver academic content. Not content with podcasting mini-lectures to students' mobile phones and i-Pods, they are hijacking the internet telephone system, Skype, and invading FaceBook.

אבל ההמשך קצת יותר מפתיע:
a research exercise carried out by the Joint Information Systems Committee (Jisc), called the Learner Experience Project, has just revealed, amazingly, that students want to be left alone. Their message to the trendy academics is: "Get out of MySpace!"

יכול להיות שאין זה כל הסיפור. סטודנטים רוצים את מגוון הכלים שהאינטרנט מציע להם לשם צרכים חברתיים, אבל ידוע שאותם סטודנטים גם מצפים שהאינטרנט ישמש כלי להפוך חומרי לימוד לנגישים יותר, וגם לשמירה על תקשורת עם מרצים. אבל גם בעידן של התקשורת המתמדת, אין זה צריך להפתיע שסטודנטים מחלקים את חייהם למדורים נפרדים, ומנסים להפריד בין לימודים לבין בילוי. האתגר החינוכי, בכל הרמות של ההשכלה, מבית הספר ועד לאוניברסיטה, הוא לעזור לתלמידים ולסטודנטים להבין שאותם כלים שמשרתים את חיי החברה שלהם יכולים לשרת גם את הלמידה שלהם. במאמר אנחנו קוראים שמחקרים מראים שרוב הסטודנטים:
are confident and competent IT users, but they are too often unaware of how they could apply their skills to enhance their studies.

ואם כך, יש טעם להדריך אותם בשימוש הספיציפי הזה בכל הרמות הלימודיות. אבל במידה. רוב התלמידים והסטודנטים אינם רוצים להיות "חברים" עם המורים או עם המרצים שלהם, וזה כנראה נכון גם בעידן הרשתות החברתיות.

תוויות: , ,

יום שני, 5 בנובמבר 2007 

אנא, אל תזמינו אותי

בשבועות האחרונים זכיתי למספר לא מבוטל של הזמנות להציץ בפרופילים של ידידים ושל מכרים בפייסבוק. אינני יכול להגיד שלא מסקרן אותי להציץ, אבל נכון להיום, אני די מוכן לוותר. אני, כמו רוב האנשים שאני מכיר, די עסוק במספר רב של פרויקטים, ונכון לעכשיו, לא נראה לי שיש משהו בפייסבוק שיוכל לסייע לי בפרויקטים האלה יותר מאשר כלים אחרים שאני כבר עמוס בהם. אבל אינני יכול, כמובן, להגיד שכלים מהסוג הזה, או רשתות חברתיות באופן כללי, אינם מעניינים אותי, ולכן נדמה לי שיש טעם טיפה להרחיב.

אולי זה יישמע מוזר לאנשים שמכירים אותי, אבל מספר כלי ה-Web 2.0 שאינני בוחן עולה בהרבה על אלה שאני בודק. קשה, כמובן, שיהיה אחרת. כמעט מידי יום צצים מספר כלים חדשים, ולו הייתי בודק את כולם, הייתי מוצא את עצמי קופץ מכלי לכלי הרבה לפני שאני מספיק להכיר אותם, או להסיק מסקנה כלשהי לגבי כדאיותם. אין לי ברירה אלא לבחור קומץ כלים, אפילו באופן אקראי, ולנסות לצלול לתוך השימוש בהם על מנת לבחון אם הם עונים על צורך אצלי או לא. וכמובן שהשאלה איננה רק אם הכלי עונה על צרכים אישיים, אלא, ואולי בעיקר, האם יש לו מה לתרום לסביבה הלימודית או לתהליך הלמידה.

מבחינתי, יש עוד נתון שדי חשוב. אינני אוהב שמכריחים אותי לפתוח חשבון בכלי מסויים רק על מנת לבחון אותו. נכון, זה לא תמיד אפשרי. אבל למרות שיעילותם האמיתית של דלישס ושל פליקר, למשל, נעשית ברורה רק אחרי שפותחים חשבון, מאפשרים לנו להציץ בהם ולראות מה הכלים האלה מציעים לנו עוד לפני פתיחת החשבון. פייסבוק איננו מאפשר לזאת (להבדיל מרוב הקהילות של נינג שהן פתוחות לבדיקה בלי הרשמה).

בנוסף להזמנות לפייסבוק שהגיעו אלי בזמן האחרון, התפרסמו כמה מאמרים בעיתונות העברית אודות הכלי. לפני כשבועיים התפרסם ב-The Marker מאמר מתורגם מהאקונומיסט הבריטי תחת הכותרת: הבועה החברתית של פייסבוק. (המקור באנגלית נמצא כאן.) במאמר הזה אנחנו קוראים משפט שבעיני חשוב ביותר:
שלא כמו רשתות אחרות, הרשתות החברתיות מאבדות מערכן כשהן מגיעות לגודל מסוים.

רק אתמול, סטיבן דאונס, בבלוג האישי שלו, הרחיב על הנקודה הזאת, והדגיש שבדרך כלל, ככל שרשת גדלה, איכות הקשרים שבתוך אותה רשת נעשית דלה יותר:
The presumption in the design of most networks is that the value of the network increases with the number of nodes in the network....

It is therefore tempting to suggest that a similar sort of thing holds for members of the network, that the value of the network is increased the more connections a person has to the network. This isn't the case.

Each connection produces value to the person. But the relative utility of the connection - that is, its value compared to the value that has already been received elsewhere - decreases after a certain point has been reached.

אם כך, לא בטוח שיש טעם בלהיות חלק מרשת המונית. אישית, אני יכול לתאר לעצמי שרשת בעלת משתתפים רבים מפזרת את עול אחזקת הרשת על גבי יותר מקומץ פעילים שנשרפים מהר מדי כי הם מחזיקים אותה לבדם. אבל מלבד היתרון הזה, קשה לי לזהות אחרים. למען האמת, אינני יודע מה אמור לקרות בתוך רשת כמו פייסבוק. האם אני והחברים שלי אמורים ללבן סוגיות שונות שמעסיקות אותנו, או האם אנחנו פשוט אמורים להיות "שם", ולהפגין נוכחות. הרושם שאני מקבל מוויכוח על פייסבוק (משתמש אחד בעד, ומשתמש אחר נגד) שהתפרסם ב-Ynet לפני כמה ימים, היא שהנוכחות היא מטרה בפני עצמה. שני המתווכחים מנסים להסביר מה הם עושים בפייסבוק. כצופה מבחוץ, נדמה לי ששניהם עושים (או לא עושים) את אותו הדבר, וההבדל היחיד ביניהם הוא שאחד חושב שזה כייף וכדאי, והשני חושב שזה כייף, אבל בזבוז זמן. אישית, אני מסוגל להנות מבזבוז זמן לפחות כמו כל אחד אחר, אבל ממה שתיארו באותו "ויכוח", לא הבנתי למה כדאי לי לבזבז את הזמן שלי דווקא בפייסבוק. זאת ועוד: עדיין לא הצלחתי להבין מה מתרחש שם.

במאמר ב-The Marker מופיעה תרשים המראה שנכון להיום, עדיין יש ב-MySpace בערך פי שלוש המשתמשים מאשר בפייסבוק. אם כך, אולי יש טעם לשאול למה בארץ מתלהבים כל כך מפייסבוק, ואילו על MySpace בקושי שומעים. לפני חצי שנה דנה בויד כתבה מה שבעיני היה חלק משמעותי מהתשובה לשאלה הזאת. במאמר שנשא את השם Viewing American Class Divisions through Facebook and MySpace בויד ציינה שבני נוער מהמעמד הבינוני ומעלה (כולל אלה שבעבר היו להם חשבונות ב-MySpace) נמשכו לפייסבוק, ואילו בני נוער עניים יותר היו המשתמשים העיקריים של MySpace. השבוע בויד חזרה לנושא הזה וכתבה על מחקר (לא שלה) שהתפרסם לאחרונה שחיזק את הטענה שלה. אין לי נתונים בנוגע לישראל, אבל תחושת הבטן שלי היא שהנהירה לפייסבוק בארץ היא לרוב אצל שכבות מבוססות המבקשות להפגין את שייכותם לאליטה.

אחרי כל זה, אני בכל זאת שב ומדגיש שאין לי שום דבר נגד פייסבוק. אני פשוט בוחר להתמקד בכלים אחרים, ומבקש לפרוס את העבודה הרבה של בדיקת כלים למיניהם על גבי כמה שיותר אנשים. אני מבטיח להמשיך לבחון את הכלים שלדעתי הם בעלי הסיכוי הגדול ביותר לתרום לקידום הלמידה. (בעבר ציינתי שאני מעדיף להתמקד בבלוגים, אבל אני מאד מעוניין ללמוד מאלה שבוחנים את השימוש בוויקיים, למשל.) בנוגע לרשתות חברתיות, אני אמשיך להשקיע באדורשת, וברשתות קטנות וממוקדות כמו אלו שנינג מציע. אבל אשמח מאד ללמוד מהנסיון של אחרים - לא רק בפייסבוק, אלא במסגרות דומות נוספות.

תוויות: ,

יום ראשון, 30 בספטמבר 2007 

הטוב והמכוער ב-Web 2.0

כאשר התחלתי לכתוב את המאמרון הזה בראש שלי, הכוונה הראשית היתה להצביע על מקום אחד שבו הבלוג מוכיח את עצמו. הביקורת על תרבות ההמונים שבלוגים לכאורה מקדמים יחסית שקטה בזמן האחרון, אבל היא עדיין מהדהדת חזק, ולאור זה ראיתי לנכון להצביע על הצלחה אמיתית של בלוגים. אך מה לעשות, ותוך כדי כתיבה נתקלתי בדוגמה שאמנם איננה דוגמה של בלוג, אבל בכל זאת שייכת, פחות או יותר, ל-Web 2.0, ונדמה לי שגם את זה צריכים, למרבה הצער, לציין. אי לכך, למאמרון הזה פן חיובי, ופן שלילי.

לצד החיובי, ראוי מאד להזכיר, כפי שעשה היום קפטן אינטרנט, שהמידע שמגיע אלינו על ההפגנות במיאנמר מגיע לרוב מבלוגים (הבלוגרים בבורמה ממלאים את החלל התקשורתי). אין זה אומר שהבלוגרים מחוללים מהפך. אין להם הכוח הפוליטי לעשות זאת, אבל עד שהגנרלים חסמו את הגישה לאינטרנט, הם הצליחו ליידע את העולם על המתרחש שם. מאמר מעניין מאד על היכולת הפוליטית של בלוגים, וגם על המגבלותיהם, התפרסם באתר WorldChanging, וכדאי מאד לעיין שם.

אבל כבר ציינתי בהתחלה שהמאמרון הזה איננו עוסק רק בחיובי. לאה אהרונוביץ מביאה בבלוג שלה פרסומת דרושים לטוקבקיסטים. כפי שהיא מציינת, ידענו מזמן שזה מקצוע, אבל כאשר רואים את מודעת הדרושים, זה בכל זאת מעורר חלחלה. לפי תפיסתי, לקבל כסף כדי להציג דעה, פעם אחר פעם, בציפיה שזה ישפיע על דעת הקהל, איננו בדיוק ברוח ה-Web 2.0.

אז אולי אין חדש באף אחת מהדוגמאות האלו, ובכל זאת, הסמיכות בין ההבטחה של הבלוג במיאנמר לבין הציניות של הטוקבקיסט המקצועי מזכירה לנו שלא הטכנולוגיה היא שקובעת. היא רק מאפשרת - בני האדם הם אלה שצריכים לקבוע את השימוש.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates