למרות שאני תמיד מעוניין לבחון כלים אינטרנטיים חדשים, במידה מסויימת אפשר להגיד שאני די שמרן בנוגע לכלים האלה. הצרכים שלי די מצומצמים. לרוב הם מסתכמים בכלי RSS שמאפשר לי להתעדכן בנוגע למקורות המידע הרבים מדי שמאיימים להציף אותי, ובכלי רפלקטיבי, כמו בלוג, שמאפשר לי לעשות משהו דומה ל-"סדר" מהמידע הזה – קודם כל בראש שלי, אבל גם מול אנשים אחרים.
כמובן שאין זאת התמונה המלאה. אני משתמש בדלישס, למשל, אם כי ה-"שימוש" הזה, כבר זמן רב, הוא קריאה אצל אחרים, במקום שמירת סימניות משלי. אני משתמש בתמלילן במסמכים של גוגל, אבל מפני שלרוב אינני עוסק בכתיבת מסמכים משותפים, הכלי הזה בסך הכל משמש לי כעורך טקסט פשוט. אני מאד אוהב את המחבת של גוגל, אבל במשך הזמן גיליתי שאני משתמש בדואר שלי (gmail, כמובן), במקום במחברת, כדי לשמור ולאגור קישורים וקטעי דפים.
אני סומך על אחרים שהם ימצאו את הכלים שמשרתים את הצרכים שלהם, ואין לי סיבה להכנס לוויכוח לגבי איזה כלי טוב יותר. כמובן שטיבו של כלי הוא פונקציה של המידה שבה הוא עונה על צורך, וכל אחד צריך לקבוע מהם הצרכים של עצמו. בגלל זה, כאשר אני קורא דיונים על כלים חדשים, אפילו אם הדיונים האלה מעניינים אותי, אינני חש צורך להתייחס אליהם כאן. הפעם זה שונה.
ויל ריצ'רדסון כותב היום שהוא מוצא שהשדרוג של דלישס, שהתרחש לפני כמה שבועות, מאד מוצא חן בעיניו. ריצ'רדסון מציין שבעצם, אין הרבה חדש בשדרוג, אבל היום, לעומת העיצוב הקודם, אפשר להשתמש ב-1000 תווים כדי לתאר את הדף שאנחנו מבקשים לסמן. ובזה, יש שיפור משמעותי:
In fact, all that new space has made me change some of my delicious habits on both ends of the spectrum. It’s made me sure to add a good deal of annotation to most of the bookmarks I save, and it’s made me start to expect others to do the same.
יש כאן אמירה משמעותית. לעתים קרובות מדי, כאשר אנחנו קוראים את התיאורים של סימניות בדלישס אנחנו מגלים שהם סתמיים למדי, או אפילו שמי שסימן דף מסויים לא העיר עליו הערות בכלל. עכשיו, כאשר עומדות לרשותנו 1000 תווים, ממש מתבקש שלא נשאיר את תיבת התיאור של הדף שאנחנו מסמנים ריקה. עלינו להזכיר לעצמנו מה בו עניין אותנו, ועלינו גם להסביר מה מעניין בו לאחרים שימצאו את הסימניה הזאת בחשבון שלנו. ריצ'רדסון מדווח על כך שהשינוי הפשוט הזה בדלישס עודד אצלו בחינה מחודשת של השימוש שלו בכלי, והתייחסות למשמעות של הרשתיות שהכלי מאפשר:
I’ve been spending a great deal of time looking at the networks of those in my network, finding others who I might want to add based on the tags that they use (like do they have an “education” tag, or do they have some uniquely formed ones like “
mediagoesaway“), the frequency with which they save things (30 a day = not good as does 30 a year), the amount of annotation, and who they might be networked in with.
אני יכול להעיד שחלק מהקסם של דלישס הוא הפשטות שבו. דרך הקלקה על שם של משתמש נוכל להחשף לעולמו המרתק של משתמש שאיננו מכירים, וגם להגיע לנושא שלא תיארנו לעצמנו שיעסיק אותנו, ואז, תחת אותו נושא, לפגוש משתמש נוסף ששוב פותח עבורנו עולם מלא.
אבל בדבריו של ריצ'רדסון נדמה לי שאפשר לזהות נקודה עוד יותר מרתקת. ריצ'רדסון הרי נמשך מחדש לדלישס בעקבות ההגדלה במספר התווים שאפשר להשתמש בהם כדי לתאר דף שמסמנים. ניצול האפשרות הזאת דורשת זמן ומחשבה. מדובר לא רק ב-"לסמן ולשכוח", אלא בהתמודדות עם מה שמעניין בדף, ועם למה הוא עשוי לעניין אחרים. במילים אחרות, כאשר אנחנו כותבים סקירה או ביקורת קצרה על דף כלשהו, אנחנו יוצרים תוכן. ותוכן הוא עדיין הסיבה שאנחנו מוצאים עניין ברשת.
תוויות: כלי ווב 2.0, כלים חברתיים
