בין הסממנים של תקופת הקיץ אפשר לזהות מאמרים בעיתונים מכובדים שעוסקים בתחלואי האינטרנט. המאמרים האלה בוודאי נכתבו גם בקיץ הקודם, וגם בקיץ שלפניו, וסביר להניח שנמשיך לפגוש אותן בקיצים הבאים. מה לעשות, ובעונת המלפפונים צריכים למצוא משהו שטיפה יזעזע אותנו, ומערכות העיתונים עדיין חושבות שסכנות האינטרנט מסוגלות לעשות זאת.
מאמר חדש בלוס אנג'לס טיימס מגלה שתיבות הדואר האלקטרוניות המפוצצות שלנו הן בעיה שגובה מחיר כבד ביעילות בעבודה, וגם בחיים הפרטיים שלנו. אינני מטיל ספק בכך שהחיים המודרניים שלנו יוצרים לחצים שמשפיעים, לעתים קרובות לרעה, על איכות החיים שלנו. כמו-כן, למחשב ולאינטרנט תפקיד חשוב בחיים המודרניים האלה. אבל במאמר של הטיימס לא מגלים לנו נתונים חדשים מדאיגים, אלא פשוט ממלאים את העיתון עם "חדשות" ישנות. בגירסה המקוונת של המאמר (זאת שאני קראתי) אפילו מופיעה הבהרה שמספרת לנו שמחקר שמצוטט בו איננו עומד להתפרסם בחודש אוקטובר כפי שכתוב בגירסה המודפסת, אלא התפרסם כבר בשנת 2005.
קתי דייווידסון כותבת על המאמר הזה בבלוג שלה. היא איננה מתכחשת לעובדה שלא פעם אנחנו חשים שהדואר האלקטרוני משתלטת עלינו. אבל היא איננה מיישרת קו עם הקביעה שהדואר האלקטרוני משבשת את כושר הריכוז שלנו ומביאה לירידה בפריון העבודה. היא כותבת:
Email means our attention is constantly interrupted. We're less productive. Actually, all studies I know show there is nothing that contributes more to lack of productivity than monotony. We're even learning that a monotonous job shortens your life. Truly.
דייווידסון מספרת על ניסוי שהווארד ריינגולד עורך בכמה מהקורסים שהוא מלמד. הוא מבקש מהסטודנטים שלו לסגור את עיניים, וגם את המחשבים ואת הסלולאריים שלהם. בתנאים האלה הוא מבקש מהם לעקוב אחרי הלך המחשבה שלהם. דייווידסון מציינת שהסטודנטים של ריינגולד מגלים משהו שבוודאי כולנו יודעים - שהמחשבות אינן הולכות בקו ישר, ואין התמקדות במחשבה אחת. היא מוסיפה:
Diversion is relaxing, reviving, refreshing. It renews synaptic connections, springs up that much-vaunted and necessary neural plasticity. I don't think multi-distraction (as I call it) is a bad thing at all. We thrive on it. And we need to learn when we want and need distraction. The key here, as in all things (see, Mama told you this!) is self-control and self-determination about when to be distracted. It's a good thing, but be strategic about it.
לאור הביקורת הרבה שהושמעה לאחרונה בעניין הבעייתיות שב-multitasking, הגישה של דייווידסון מאד מרעננת. יכול להיות שבאמת אין ביכולתנו לעסוק ביותר מדבר אחד בעת אחת. אבל אין זה אומר שהסח הדעת הוא תמיד דבר שלילי. לפעמים הוא יכול לסייע לנו לבצע משימה.
תוויות: multitasking
