« לדף הראשי | אולי אין הרבה חדש תחת השמש » | הזדמנות נהדרת להציץ בתהליך » | שניים על Twitter » | לא רק לתלמידים בעיות עם מקוריות » | הכל עניין של חסכון? » | בקטן, אבל על בטוח, יש כאן שינוי חינוכי משמעותי » | כלי Web 2.0 והתשתית ללמידה משמעותית » | סיכומי שיעורים ... ושיעורים שאולי לא דורשים סיכום » | הצצה זעירה לתוך השימוש בבלוגים בכיתה » | נסיון טיפה מוזר לדווח על כנס שבו לא נוכחתי » 

יום רביעי, 23 ביולי 2008 

כנסים אינם חייבים להיות סתמיים

תשובתו של אילן למאמרון שפרסמתי אתמול בלילה הזכירה לי מאמרון בבלוג של קנדס שיבלי מלפני חודש, מאמרון שהתפרסם עם סיום כנס NECC. אילן קובל על כך שאנחנו זקוקים לימי עיון, אבל במקום זה אנחנו מנהלים כנסים. הוא מוצא טעם בימי עיון שבהם אפשר יהיה:
לחשוב ביחד, ללמוד אחד מהשני, ליצור משהו ביחד ולא רק לצפות ב"סרט".
אני מסכים, אם כי במשך השנים נעשיתי ספקן בנוגע לאפשרות שנארגן כנסים חינוכיים ברוח אחרת. חשוב לזכור שאלה שהשתתפו ב-edubloggercon השנה חשו שההתארגנות הזאת לא המריאה כמו בשנה הקודמת. במקור, ה-edubloggercon היה התארגנות "מהשטח". באופן פרטיזני, בלוגרים שרצו לקדם את השימוש בבלוגים בבתי הספר פשוט נפגשו בחדרים פתוחים ודיברו ביניהם. לאור ההצלחה של השנה הקודמת, הם ניסו לחזור על אותה מתכונת גם השנה, אבל ההתכנסות שלהם הפכה להיות מסודרת וממוסדת, והשנה רבים מהמשתתפים חשו תחושה של החמצה.

עוד כאשר כתבתי כאן על ה-NECC היו לי כוונות לכתוב גם על ההצעות של קנדס שיבלי. אבל (כתבתי את זה כבר בעבר, נכון?) נושאים בוערים, או מעניינים, או בולטים, יותר תפסו את הזמן ו/או את הכוח שהיה לי לכתוב. ולכן, תודה לאילן שהתגובה שלו פעלה כזרז שדרבן אותי לשלוף את דבריה של שיבלי מהשיכחה.

שיבלי מחפשת דרכים לעשות את ההשתתפות בכנס לפעילה יותר, והרעיון שלה הוא לערוך משחקים. במאמרון שלה היא מציעה שני משחקים. על מנת להבהיר קצת את הכוונה שלה, אתאר כאן אחד מאלה – Name-a-Use Challenge. אני מניח שאם יהיה רצון (ומבחינתי האישית, יש) לא יהיה קשה מדי לחשוב על משחקים נוספים עבור כנסים כאן בארץ.

המשחק של שיבלי די פשוט (ואני מתמצת כאן – היא מוסיפה מספר פרטים די מעניינים). כאשר מגיעים לאולם המושב, מחלקים את המשתתפים לקבוצות. בנוסף ל-"משתתפים", צריכים גם לקבוע מספר שופטים. עוד לפני תחילת המשחק המשתתפים מתבקשים למנות כלי Web 2.0 רבים, ובמיוחד האהובים עליהם. בנוסף, תוך בערך 30 שניות, צריכים להסביר מה כל כלי עושה. בהמשך, כל קבוצה "מקבלת" כלי, ולאחר דקה של התייעצות היא צריכה להציע דרכים שבהן אותו כלי יכול לסייע בעבודה חינוכית חיובית. השופטים מעניקים נקודות עבור מקוריות, התאמה לתפיסות פדגוגיות בריאות, ועוד. כמובן שבמהלך המשחק רושמים את הרעיונות ומפרסמים אותם למשתתפים בסיומו.

בסיום התגובה שלו, אילן כותב שלפעמים הוא חש שכנסים "לוקחים את הבעיות של כיתה גדולה ופשוט מגדילים את הכיתה ואת הבעיות". לאור זה, ראוי להעיר שבסיום התיאור שלה למשחק הזה, שיבלי כותבת:
This session has everything: the wisdom of the crowd, practical ideas, collaboration in real time and after, and competition. A little humor won’t hurt, either. And I’d love to be the emcee. It’s no different than working with 100 middle school gifted kids.
אם אילן צודק, ואנחנו מעתיקים את הבעיות של הכיתה לכנסים שלנו, למה שלא נעתיק גם חלק מהכייף?

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates