« לדף הראשי | זול הוא לא בהכרח דל » | גלגולו העגום של הפנייה לעזרה » | אנשים, מסמכים, והרשתות שאנחנו בונים » | רוח נעימה נושבת בקיץ » | אין זה בהכרח שאלה של טיפשות » | אהבתי » | האם מבחנים הם הדרך להעריך למידה בקורס מקוון? » | לא מדובר כאן בספריה דיגיטאלית בלבד » | כנסים אינם חייבים להיות סתמיים » | אולי אין הרבה חדש תחת השמש » 

יום ראשון, 10 באוגוסט 2008 

הישחקו הבלוגרים לפנינו?

מאמרון חדש של וסלי פריאר (גם בבלוג שלו, וגם ב-TechLearning Blog) יצר אצלי תחושה של אי-נוחות ואפילו מבוכה. פריאר מדווח על שיחה קצרה (או על חלק קטן מתוך שיחה) עם מרצה בכיר באוניברסיטה במדינת אוקלהומה. מתברר שבשתי אוניברסיטאות במדינה הזאת, החל משנת הלימודים הקרובה, כל הסטודנטים ישתמשו במכשירי iPhone או iPod Touch. לכן, כאשר פריאר שוחח עם אותו מרצה הוא פנה אליו בהתלהבות:
When I learned this professor taught at OC, I enthusiastically said, “Wow, you’re going to have all your students bring iPhones to class this year!” His response was:
Boy I sure hope not. I have a tough enough time having them keep their laptops closed all the time during class.
I almost passed out on the spot, but I was torn by a simultaneous urge to weep.
בהמשך פריאר "מנתח" את התשובה שתגובת אותו מרצה עוררה אצלו. הוא מונה עשרה פירושים אפשריים לתשובת המרצה, כאשר המכנה המשותף של כל הפירושים האלה הוא פחד אדיר מטכנולוגיה באופן כללי, והחשש שכלים כאלה יערערו את הסמכות של המרצה כיודע כל. אישית, אני בעד הכנסתם של כלים דיגיטאליים אישיים לתוך הכיתה (אם כי לא ברור לי שיש הגיון שאוניברסיטה תאמץ כלי מסויים כמו ה-iPhone על פני מחשבים נישאים באופן כללי). אבל למרות זה, התגובה של פריאר נראית לי מוגזמת למדי. כל ההסברים שפריאר מביא לתגובה של אותו מרצה נובעים מחשש ומפחד. אבל נדמה לי שללא מאמץ רב אפשר היה לחשוב על הסברים אחרים שאינם בהכרח מצביעים על פחד אדיר, ואולי אפילו נובעים משיקולים חינוכיים מכובדים.

אמא אחת מגיבה למאמרון של פריאר. היא כותבת שכאשר ילדיה למדו בבית הספר היא עודדה אותם להשתמש בכלים דיגיטאליים בעבודות שהם הכינו, למרות שבתי הספר שלהם לא חייבו את זה. היא מעלה הסבר "פשוט" יותר לחשש של המרצה:
The students themselves are part of the problem. It’s hard for a professor to take technology seriously when the whole second row is playing solitaire and not doing the really constructive, cool things that we know they could be. Many students are experiencing the first taste of the freedom of having technology available 24/7, since many of our high schools have resisted allowing students to bring their own technology into the buildings.
במילים אחרות, אותה אם מסוגלת להבין את ההתנגדות של מרצים לשחרור הרסן על השימוש בכלים דיגיטאליים, וזאת, בין היתר, מפני שהסטודנטים עצמם עדיין לא למדו כיצד לנצל את הכלים האלה בצורה טובה ומתאימה. יש כאן, כמובן, מעגל קסמים. אין טעם להמשיך לאסור את השימוש בכלים כאלה בתירוץ שבני נוער אינם יודעים להשתמש בהם כראוי. בשלב מסויים יהיה עלינו לעזור להם ללמוד להשתמש בהם בדרכים ראויות. אבל התגובה של פריאר בוודאי איננה מקרבת אותנו למצב שבו מערכת לימודית תרצה לעסוק בהכשרה הדרושה הזאת.

בבלוגוספירה החינוכית פריאר מבטא גישה מאד רווחת. בלוגרים רבים מוכנים לאמץ, בחום, כל כלי דיגיטאלי חדש. פעם אחר פעם בבלוג שלו פריאר מתלהב מכלים חדשים. לעומתו, בלוגרים אחרים מרימים גבה לגבי אותם כלים, ובין אלה גרי סטייגר הוא אולי מרים הגבה הראשי. במידה מסויימת סטייגר הוא ההפך מפריאר. כלפי כמעט כל כלי חדש הוא שואל אם הוא באמת נחוץ, או אם בכלל יש כאן משהו חדש שמסייע ללמידה. היה צפוי שסטייגר יגיב למאמרון של פריאר ... ובעוקצנות.

על פי רוב אני מוצא את עצמי מסכים עם סטייגר – רבים מדי מהכלים החדשים שאנשי חינוך מתבקשים לאמץ הם אולי נחמדים ואפילו מרשימים מאד, אבל לא ברור שהם באמת ממלאים תפקיד חשוב בתהליך הלמידה. למרות הרצון שלי שנבחן אותם בשטח, קשה לי להתלהב מרבים מהם, ואני חושש שהעדר הביקורתיות אצל פריאר ודומיו עשוי להזיק להטמעת כלים חיוניים לתוך המערכת. כפי שציפיתי, סטייגר הגיב בבלוג של פריאר – עם קישור למאמרון בבלוג שלו, שם הוא מנתח את הגישה של פריאר, ומסביר למה הוא חושב שהיא מוטעית. בנוסף, הוא מקשר למספר מאמרונים, שלו ושל פריאר, שמבטאים את השוני בגישות ביניהם (ההתייחסות לכלי בשם Animoto [פריאר לעומת סטייגר] מעניינת, ואולי אופיינית, במיוחד).

אבל מעבר לוויכוח לגבי הנחיצות של כלי זה או אחר, נדמה לי שהוויכוח הזה חושף בעיה יסודית בבלוגוספירה החינוכית. גם פריאר וגם סטייגר הם "כוכבים" בבלוגוספירה, עם מאות קוראים שעוקבים אחרי הבלוגים שלהם. (לפריאר יש יותר, אבל נדמה לי שסטייגר שמח לתפוס עמדה של אאוטסיידר הקורא תיגר על המוסכמות של בלוגרים חינוכיים אחרים.) אנחנו קוראים את פריאר כדי לקבל מנה קבועה של התלהבות, כדי להשתכנע שהטכנולוגיה מסוגלת להוביל אותנו לגן עדן חינוכי, ובאותו הזמן אנחנו קוראים את סטייגר כדי שהוא יזכיר לנו שמדובר בגן עדן של שוטים. הבעיה היא שהכל נעשה יותר מדי צפוי.

תוויות: ,

אחת הבעיות שמורים נאלצים להתמודד אתן עם כניסת הניידים לכתות היא אובדן שליטה. אכן, האם שמתארת את התלמידים המשחקים בשיעור או מצ'וטטים ללא הפסקה צודקת. זה דורש מהמורים להתארגן אחרת ממה שהם מכירים. זה דורש להגיע להסכמות עם התלמידים, וגם להיות שוטרים ולאכוף משמעת חדשה.
בכיתות הניידים בפרוייקטים שאני מדריכה בהם נתקלנו בתופעה דומה. ראו את הפוסט שפרסמתי בנושא:
http://estydster.blogspot.com/2008/02/blog-post.html
אני מסכימה עם ג'יי שזה צפוי, יחד עם זאת אני בהחלט חושבת שצריך לתת למורים כלים חדשים להתמודד עם בעיות שליטה כאלו בכיתה. אפילו אני מוצאת את עצמי בהרצאות בכנסים שונים, שאינן מעניינות במיוחד, גולשת למקומות אחרים, בודקת דואר וכו'. נכון שזה קיים גם בכיתה ללא ניידים שבה תלמידים "מרחפים" או לא קשובים לדברי המורה, אבל אין לי הסבר מדוע, לזה כנראה כבר התרגלנו או שזה בולט פחות ולכן מפריע לנו פחות.

הוסף תגובה
מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates