אלן לוין,
במאמרון שהתפרסם לפני שנה, מספר על כיצד הוא משתמש ב-Flickr כדי לגייס עזרה בזיהוי פרחים שהוא מצלם ששמותיהם אינם ידועים לו. במספר מסגרות שונות אני מתייחס לסיפור הזה, אם כי עד עכשיו לא עשיתי זאת בבלוג הזה. הסיפור מרשים, ומהנה, מאד. הוא ממחיש על היכולת של הרשת לקשר בין אנשים שאינם מכירים זה את זה ומאפשרת להם למצוא תשובות לשאלות שונות. השבוע,
לוין חוזר לסיפור הזה ומוסיף לו מרכיב נוסף - דיווח על כיצד הסיפור שלו דרבן מישהו אחר לעשות משהו דומה.
ג'ביז ראיסדנה מלמד אנגלית כשפה שנייה בבית ספר בקטאר.
ראיסדנה כותב על זחל שהוא ובתו, בת השנתיים וחצי, מצאו בגג ביתם. הוא רצה לדעת על איזה סוג זחל מדובר, ונזכר בסיפור של אלן לוין. דרך Twitter ראיסדנה שלח בקשת עזרה ללוין, בה הוא הזכיר את סיפור הפרחים וביקש הנחיות על כיצד אפשר לגייס עזרה ב-Flickr. תוך זמן קצר מאד לוין ענה, וההרפתקה של ראיסדנה יצאה לדרך. הוא העלה צילום של הזחל ל-Flickr עם תג של "בלתי ידוע", וחיכה לתשובות שהתחילו להגיע. ראיסדנה כותב:
This is really a remarkable thing. We are now able to just post a picture of almost anything on the Internet and have someone tell us what it is! Think of the power that gives your students. Think of the way they must learn to interact with others in order to use this power most effectively. I think it is truly amazing.
וכצפוי, הוא התחיל לקבל תשובות. אבל התברר שהתשובות הראשונות האלו לא היו נכונות. וכאן, בעיני, החלק המרשים ביותר של הסיפור. ראיסדנה כותב:
At this point in the story I would love to say that someone had correctly identified my caterpillar end of story, but that is not the case. I think often times our students are just looking for the “right” answers as well. Whether they find it on Google, Wikipedia, or someone tells them the “right” answer, the end, and an easy one at that is their objective.... I realized that learning and research are like many things in life - processes not products.
לפני הסיפור הזה נדמה לי שנתקלתי בבלוג של ראיסמדה מספר פעמים, אבל לא עיינתי בו ממש. אבל המאמרון של לוין עורר את הסקרנות שלי, וקראתי לא רק את סיפור הזחל, אלא מאמרונים נוספים. מצאתי איש חינוך שמעורב באופן אינטנסיבי בתקשוב, אבל נזהר מאד מלהעמיד את התקשוב במרכז העבודה החינוכית.
במאמרון שקדם לסיפור על הזחל, למשל, הוא כותב על עודף המידע שמציף אותו, ומהרהר עם יש טעם במידע רב כל כך:
There is so much disorder in the walls of my head that it will take a much more diligent person than I, to clear some space to simply sit and breath. Is this the future we are preparing our students for, a world where we are nothing more than overflowing cups of knowledge and information?
אני מניח שנמשכתי לסיפור של ראיסדנה מפני שאני אוהב את הסיפור של אלן לוין. אבל בסיפור שלו יש משהו שבמיוחד מרשים אותי – הנכונות להמשיך מעבר למקריות הנעימה על מנת לבחון כיצד הרשת פותחת אפשרויות, אבל לא מבטיחה הצלחות. כאשר אנחנו לומדים לשלב את הכלים האלה לתוך הפעילות החינוכית שלנו, לא כפתרונות אלא, כמו אצל ראיסדנה, כהזדמנויות, נדמה לי שאנחנו בדרך הנכונה.
תוויות: כלים חברתיים, רשתות חברתיות, רשתיות
