יום שני, 10 בספטמבר 2012 

לא יזיק לפנות קצת מקום

לפני שלושה שבועות ג'ף אוטכט הצהיר בבלוג שלו שמורים צריכים ללמוד להשתמש ב-Google+. אוטכט ציין שלפני כחמש שנים, כאשר קומץ של אנשי חינוך התחילו לבחון את היכולות של Twitter, מורים אחרים הביטו בהם בפליאה ולא הבינו למה הם מבזבזים את זמנם עם כלי כזה. אבל היום, הוא מוסיף, מורים רבים נשבעים ש-Twitter הוא כלי שאי-אפשר בלעדיו. לפי אוטכט, המצב של Twitter אז הוא המצב היום לגבי Google+:
Google+ is where Twitter was in 2007. We the users are trying to figure out its best use. We ended up using Twitter in a way that the founders never thought we would. It took people playing with the site, playing with the features, and in the end, we the users defined how it would be used and once that happened it went mainstream.
קיימת עקומה מוכרת מאד בנוגע למסלול שכלי זה או אחר עובר עד אשר הוא מתקבל בציבור והופך לנחלת הכלל. יכול להיות שאוטכט צודק לגבי Google+, ומה שנראה היום סתם כעוד כלי של רשתות חברתיות, כלי שספק אם הוא עושה משהו שונה מהרבה כלים אחרים שכבר בשימוש, עשוי בעתיד להיהפך לאחד הכלים הנחוצים לנו ביותר. אבל קשה להתכחש לעובדה שבכל זמן נתון השוק מוצף בכלים שנחשבים "הדבר הגדול הבא". כלים רבים שפעם התייחסו אליהם כך בקושי ממלאים נישה צדדית בנוף התקשובי-חינוכי היום. אבל לא מעניין אותי כאן לאמת או להפריך את התחזית של אוטכט. מה שמעניין אותי כאן היא התגובה של דאג ג'ונסון. ג'ונסון הוא מורה וספרן במדינת מינסוטה שמוכר מאד בבלוגוספירה החינוכית. בתגובה שלו ג'ונסון איננו שולל את השימוש ב-Google+ (או בשום כלי אחר). במקום זה הוא מעלה בעיה יסודית יותר: כבר היום הוא איננו מצליח להתמודד עם כל הכלים החברתיים שנמצאים באמתחתו, והוא איננו מבין כיצד אפשר להוסיף לכל אלה השימוש ב-Google+. ג'ונסון מונה רשימה די ארוכה של כלים שעבורם הוא פתח חשבונות אבל איננו משתמש בהם. זאת ועוד: הוא מודה שכבר היום, מעבר לחינוך והשימוש בתקשוב בחינוך, אין לו כל כך הרבה עיסוקים אחרים:
And here's the scary thing. Unlike most of the young teachers here on staff, I don't really have much of a life outside my professional interests. I don't go to sporting events or watch TV. I don't have a young family that demands my attention. I don't have hobbies like woodworking or car restoring or cross-dressing. (Just wanted to see if you were paying attention.) I enjoy technology and learning new things, but for me this is all becoming overwhelming.
ג'ונסון מהרהר אם בכלל אפשר ללמד את היכולת להבחין בין כלים שונים ולזהות את אלה שהם באמת חשובים ויעילים. הוא גם שואל האם יש באמת צורך שכל מורה ישתמש בכל כלי. לג'ונסון הצעה די פשוטה:
My thought is that when any pundit recommends a new tool, they be required to suggest a tool that is no longer useful.
ברור שההצעה של ג'ונסון נובעת מהעובדה שיש רק 24 שעות בכל יום, ושאם אנחנו רוצים להכניס עוד עיסוק לתוכו, נצטרך גם להוציא משהו. יש הגיון די בריא בהצעה הזאת.

לפני שבוע אוטכט השיב (בבלוג שלו) לג'ונסון בתשובה שנראית לי די צפויה. הוא איננו טוען שכל מורה צריך להשתמש ב-Google+, אבל הוא חושב שכל מי שמנסה לקדם את התקשוב בחינוך כן צריך. התשובה הזאת היא עבור Google+, ולא עבור השאלה כיצד להחליט במה להשתמש ועל מה לוותר. בנושא הזה אוטכט טוען שאכן יש צורך, וגם אפשרות, ללמד להבחין ולבחור בין כלים חברתיים שונים כדי להחליט מה מתאים לשימוש לפי הצרכים הספציפיים של כל מורה. בנוסף, הוא מצהיר על מה שנראית לי כמדיניות כללית ראויה:
Not every teacher needs to be using every tool. But every teacher should be exposing students to the social-networking tools of their discipline. ....

Not every teacher needs to be using every tool, but every teacher should be using some tool.
קשה להתווכח עם קביעה כזאת, אבל יש פער גדול בין להתווכח לבין לשאול "אז מה?". ג'ונסון העלה בעיה אמיתית, והוא זוכה לקביעה סתמית למדי מאוטכט. היום, פחות מאשר אנחנו צריכים להחשף לכלים חדשים, אנחנו צריכים ללמוד לברור ביניהם. היום, כמעט לכל אחד רשימה של כלים שלדעתו אי-אפשר בלעדיהם. גם לפני חמש שנים חשנו שאנחנו מוצפים בכלים שאיננו יודעים מה לעשות איתם, והיום המצב הזה רק החריף. אבל אוטכט משיב כאילו אנחנו עדיין נמצאים ב-2007. למרבה הצער, כך גם לגבי סרטון שאוטכט מכניס למאמרון שלו כדי להמחיש את הגישה שלו.

אוטכט משלב לתוך המאמרון שלו סרטון של הרצאה של אלכסנדרה סמואל מחודש יוני השנה, הרצאה שנערכה במפגש TEDx, מסגרת דמוית TED, אבל עצמאי, בוויקטוריה שבקנדה. בהרצאה שלה סמואל טוענת שמי שמבלה שעות רבות בסביבה ה-"וירטואלית" איננו צריך להרגיש לא נוח או להתנצל על כך. לפי תפיסתה, הסביבה הזאת איננה פחות "אמיתית" מאשר הסביבה המוחשית והפיסית שבה אנחנו מתפקדים יום-יום. לפי סמואל, כאשר אנחנו מתנצלים על השהות ברשת, אנחנו מתכחשים לערך הרב שאפשר למצוא שם. אין לי ויכוח עם הגישה הזאת – אני דווקא מאד מסכים איתה. אבל אינני מוצא את הקשר בין הטענה של סמואל לבין דבריו של אוטכט. יש הרי מרחק גדול מאד בין לראות את החיים ברשת כלגיטימיים ואפילו רצוים, לבין להכריז שצריכים לאמץ כמעט כל כלי שיוצא לשוק.

בסיכום התגובה שלו לג'ונסון, אוטכט חוזר אל ההרצאה של סמואל ומסיק ממנה מסקנה הקשורה לתפקיד המורה בעידן התקשוב:
Much like the video talks about above, I think all these things, online social-networks and our offline life, are melding together to become…..life. What we need to be teaching students is how it all fits together.
אבל נכון ככל שזה יהיה (ושוב, אני מסכים), אין מנוס מאשר לשאול "אז מה?". סמואל היא דמות מוכרת בעולם הרשת. בעבר נהניתי והתרשמתי ממאמרים שהיא כתבה (ובנוסף, היא נשואה לרוב קוטינגהם, צייר קומיקס מחונן שמצליח להאיר את הרשת באור מיוחד, ומאד מצחיק). אבל נראה לי מוזר שבשנת 2012 צריכים להקדיש הרצאה לתובנה הזאת. חשבתי שהנושא הזה כבר מזמן הפסיק לעורר מחלוקת. ודווקא מפני שלא צריכה להיות סביבו מחלוקת, חשוב לנו לעבור הלאה לנושאים קשים יותר כמו זה שג'ונסון מעלה. אכן, אנחנו חיים חלק ניכר מחיינו ברשת, ומפני שכך, לא יזיק אם כאשר אנחנו פוגשים כלי חדש ומחליטים שאנחנו זקוקים לו, נשמור על השפיות שלנו על ידי כך שנפנה לו קצת מקום על ידי ויתור על כלי ישן.

תוויות: , ,

יום ראשון, 6 במרץ 2011 

הכנה לאזרות טובה

לפני כחודש אברום רותם ועידית אבני פרסמו מאמר המפריך מספר הנחות שגויות בנוגע לסכנות שאורבות לתלמידים הפעילים ברשתות חברתיות. בין היתר הם מביאים נתונים שמראים שטענות נפוצות שנחשבות בציבור הרחב כאמיתות כמו:
  • הרשת היא מקום מסוכן. רוב הילדים נפגעים בה, או
  • יש הרבה מקרים של תקיפות, אונס ואף רצח של ילדים שנפגשו עם אנשים שהכירו רק ברשת
פשוט אינן נתמכות על ידי העובדות. הפרכת ההנחות האלו נחוצה מאד במערכת החינוכית. אם היא תהיה קשובה למה שאברום ועידית כותבים יש סיכוי שהתייחסות המערכת לרשתות חברתיות תהיה, סוף סוף, שקולה ומאוזנת יותר.

זה יהיה, ללא ספק, צעד חיובי בכיוון הנכון, אם כי אפשר לקוות לצעדים נוספים. כתבה מסוף החודש הקודם בעיתון אוסטרלי מדווחת שב-86% מבתי הספר של אוסטרליה הגישה ל-Facebook חסומה (וב-57% YouTube חסום, וב-14% ויקיפדיה). אבל מה שמעניין בכתבה הן התגובות של מספר מורים למצב הזה:
Some educators say the social-media bans in schools are overkill and privacy fears have overshadowed the positive educational opportunities social media can offer students. They argue the best way for students and teachers not to fall victim to technology is to use it and understand so they can control it. ....

The ban also fails, they say, to take into account the role social networking has had in real-world events - most recently the civil uprising in Egypt - and dismisses some of the rich and meaningful ways students use it, including to display grief and to rally for causes.
הכתבה מביאה את דבריו של מנהל אחד שטוען שמפני שתפקיד בית הספר הוא להכין תלמידים להמשך החיים, בית הספר הוא דווקא מקום מתאים לשימוש ברשתות חברתיות:
Part of preparing students for life is training them about how to use social networking, a policy which inhibits or restricts social-networking sites may work in the short term but will not help with equipping a student with the skills for life.
מחקר שהתפרסם לאחרונה מבקש לבדוק אם ההשתתפות ברשתות חברתיות יכולה לתרום לפעילות חברתית פוליטית בעולם המערבי (כידוע, הדיון בעניין מקומן של הרשתות בתמורות החברתיות בעולם השלישי ער למדי). לפי כתבה ב-Christian Science Monitor מלפני בערך שבועיים המחקר גילה ש:
Youths involved in online groups based on common interests, even if those interests were not political, were more likely to increase their level of volunteering, charitable giving, and expressing themselves about community issues, compared with similar peers who were not involved in online groups.
מדובר בטענה שרבים מאיתנו שמחים להאמין לה, אם כי לא ברור אם יש כאן קשר סיבתי או פשוט שבני נוער עם נטייה להשתתפות ברשתות חברתיות גם נוטים יותר להיות מעורבים בפעילות חברתית מחוץ לרשתות. המחקר עצמו, כ-32 עמודים בקובץ PDF, זהיר מאד בטיעוניו ומשתדל לא להסיק מסקנות גורפות. (למען האמת, הקריאה בו קצת מייגעת, אבל יתכן שזאת בעצם מחמאה היות ואין ספק שקל יותר לקפוץ למסקנות שאינן בהכרח נתמכות על ידי הנתונים עצמם.)

אפילו אם הכותרות בעיתונים מגזימות בנוגע להשפעה של ההשתתפות ברשתות חברתיות על המעורבות הפוליטית העתידית של בני נוער, יש "תחושה באוויר" שיש דברים בגו. בוודאי יהיו עוד מחקרים בנושא, וגם אלה בוודאי יסיקו מסקנות מהוססות – זאת הרי טבעם של מחקרים. ובינתיים, רצוי שבתי הספר יגלו שבמקום להמשיך לפחד ממדיה חברתית, עדיף לשלב את השימוש בה לתוך מערכת הלימודים, כי כך (כנראה) מחנכים למעורבות חברתית ולאזרחות טובה.

תוויות: ,

יום רביעי, 15 בדצמבר 2010 

כביר! ... אבל לא בהכרח ללמידה

ברור לי שבתי ספר אינם עתידים להעלם בקרוב. גם אם אני מייחל ליום שבו תלמידים יורשו לכוון את הלימודים של עצמם (וגם יהיו מסוגלים להפיק תועלת מהלימוד העצמי הזה), ברור לי שזה לא יקרה בקרוב. אבל זה כמובן איננו אומר שאין טעם לחתור ליצירת התנאים שבהם זה יוכל לקרות. היעד נשאר העצמת הלומד העצמאי, והצטיידותו בכלים שיאפשרו לו לחוות הרפתקת למידה משמעותית ומרתקת.

והיום, לכאורה, התנאים הדרושים לקידום הלמידה העצמית הזאת זמינים לנו. חסידי Web 2.0 בחינוך טוענים כבר מספר שנים שהכלים שנמצאים בידינו היום מאפשרים לכל לומד להרכיב את הסביבה האישית ללמידה, ה-Personal Learning Environment, של עצמו. אמנם היום כתבות ומאמרונים על ה-PLE נפוצים קצת פחות מאשר לפני שנה או שנתיים, אבל עדיין אנחנו קוראים את הגיגיו של סטודנט שמנחים אותו, במסגרת לימודיו, "לבנות" PLE משל עצמו בתדירות די גבוהה. בדיווחים האלה הסטודנט מכריז בשמחה ובגאווה שהוא מתרגש מאד על הקמת ה-PLE שלו. אבל משום מה, יותר נכתב על הקמת הסביבות האלו מאשר על השימוש בהן לצרכי למידה. לפעמים המילה "סביבה" מוחלפת ב-"רשת" על מנת לרמוז שהלמידה אמנם אישית, אבל היא נתמכת על ידי הקשרים שהלומד יוצר עם אחרים. ובעצם, בבסיס הרעיון של ה-PLE/PLN נמצאת ההנחה שהלמידה האישית יונקת מהשיתוף.

ג'ורג' סימנס, מפתח תיאוריית הלמידה connectivism, דוגל בחיבור הזה בין האישי והציבורי. באופן פשטני למדי אפשר לכתוב שעבור ה-connectivism הלמידה מתאפשרת כאשר הלומד מתחבר למקורות רבים ומגוונים. לאור זה, ברור שסימנס מוצא ערך בסביבה/רשת האישית ובלמידה שיתופית. במאמרון בבלוג שלו מלפני שבועיים הוא חוזר ומדגיש שיש ערך רב בקשרים הלימודיים האישיים שנוצרים בסביבה כזאת. אבל הוא גם חש שרבים מאלה שכותבים בהתלהבות על הסביבות האישיות שהם בונים מתמקדים יותר בעצם קיומה של הסביבה, ופחות בשימוש בסביבה הזאת לצרכי למידה:
Where things get a bit more confusing with PLNs is when we fail to advance beyond those warm fuzzy feelings about being connected to others with more substantive knowledge and action. Being connected is at best a conduit – a suggestion or hint of potential value in information exchange or general interaction. Perhaps we share YouTube videos, interesting articles, and break into the odd spontaneous debate with political extremists (both lefties and righties are good for much mileage on this topic). Or perhaps we get together and create something – an article, a list of resources on a topic, and so on. These are important “social glue” activities in strengthening and maintaining our connection with others in our PLN.
סימנס מכיר בכך שיש חשיבות לתחושה החמימה של שייכות שה-"שימוש" ב-PLE יוצר. גם אם יש נימה של סלחנות כלפי הגוזמאות שנשמעות כלפי ה-PLE, הוא איננו מבטל אותה. לסביבה כזאת יש, ללא ספק, ערך בלמידה. אבל הוא מזכיר לנו שהדבק החברתי שאצל רבים נחשב לחשוב כל כך איננו המטרה, אלא רק האמצעי להעמקת הלמידה. ולמרבה הצער, הוא חש שרבים מדי מבוני הסביבות האישיות של עצמם אינם עוברים לשלב הנוסף החשוב הזה. אם הסביבה היא באמת "רשת", אז הרשת הזאת איננה מטרה בפני עצמה, מערכת נאה של קשרים שטווים על מנת להביט בה בסיפוק, אלה כלי שלוכד את מה שאנחנו מבקשים ללמוד. רשת איננה צריכה להיות יפה או אסתטית, אלא פשוט יעילה. עבור סימנס הערך החשוב ביותר של ה-PLE/PLN נמצא ביכולת שלה לדרבן פעולה:
Once we get past the thrill of “ooh, I love my PLN”, we can get down to something more practical (and yes, boring). What’s important with a PLN is not “what it does for me” but rather how I can use it to change things in education, society, or the world. Learning networks give us potential for action.
מפני שעבור סימנס הלמידה חייבת להיות פעילה, הוא שולל את ה-"אורבים" שממקמים את עצמם בשולי הרשת, מוכנים תמיד לקחת, אבל לא לתרום. בעצם, הוא איננו מקבל את הטענה שקיימת השתתפות שולית לגיטימית – legitimate peripheral participation. הוא מבין שההשתתפות ברשת היא תהליך, ולכן יתכן שעד שאדם ירגיש מספיק נוח ליטול חלק פעיל ברשת כלשהי הוא ירצה להתאקלם ולהכיר אותה יותר מקרוב. ובכל זאת, "השתתפות" כזאת איננה נראית לו, בנוסף לכך שהיא איננה מהווה בסיס ללמידה.

כזכור, קראתי עשרות דיווחים של אנשים שכתבו על הסביבות האישיות שהם פתחו (לעתים קרובות במסגרת מטלה בלימודים). נדמה לי שברוב הגדול מאלה הסביבה הזאת מתוארת כאוסף של כלים. במידה לא קטנה בעידן התקשוב זה צפוי – אנחנו פתוחים לגירויים לימודיים דרך כלים שמביאים לנו קישורים למאמרים, לסרטים, לדיונים, ועוד. אבל מתקבל הרושם שמי שמתאר את הסביבה האישית שלו תוך שימת דגש על כלים רואה את הלמידה כאוסף הולך וגדל של כלים, ולא כתובנות שאליהן הוא מגיע באמצעותם. ובעצם, אין זה צריך להפתיע אותנו. הרשתות החברתיות שתופסות חלק נכבד מהחיים שלנו היום מציעות לנו מגוון כלים שבאמצעותם אנחנו מתחברים לאנשים אחרים. נוצרים קשרים חיוביים, אבל אלה קשרים של "נוכחות", לא של "התהוות". הקשרים האלה אינם מעודדים אותנו ללמוד משהו או להתמודד עם בעיה כדי לפתור אותה. די בכך שאנחנו שם. נדמה לי שההסתפקות בנוכחות הזאת עוברת אל הסביבות האישיות שלכאורה מיועדות ללמידה, ובסופו של דבר יש הכל מלבד הלמידה.

ואם כל זה נכון, "ההשתתפות השולית" שעליה סימנס קובל איננה רק תופעה שתחלוף ככל שהלומד ייטיב להתרגל לסביבה החדשה. אפשר אולי לזהות כאן "תרגום" של הציפיות שלנו מהרשת החברתית לתוך הרשת הלימודית. לקראת סיום המאמרון שלו סימנס כותב:
Creation, collaboration, and sharing are the true value points of a PLN. It’s not what it does for me, but rather what I am now able to do with and for others.
דברים אלה של סימנס נכתבים כביקורת על ה-"לקיחה" שבעיניו היא מרכיב מרכזי מדי בסביבה. אפשר להסכים עם הביקורת, אבל נדמה לי שהיא בכל זאת מפספסת משהו. רבים מאד מאלה שלכאורה בונים "סביבות אישיות ללמידה" פשוט אינם מודעים לכך שבסביבה לימודית משהו הרבה מעבר לנוכחות בלבד אמור להתרחש. אני עדיין מקווה שנחתור ליצירת התנאים שיאפשרו ללומד לכוון את הלמידה של עצמו. אבל אני חושש שהתנאים האלה אינם מוצאים ביטוי בסביבה האישית ללמידה כפי שלומדים רבים בונים אותה היום.

תוויות: , , ,

יום ראשון, 9 במאי 2010 

איך שגלגל לא כל כך מסתובב

אנתוני אורסיני הוא המנהל של חטיבת הביניים על שם בנימין פרנקלין בעיר רידג'ווד שבמדינת ניו ג'רסי. לפני כשבוע וחצי הוא שלח מכתב (בדואר אלקטרוני) להורי כל תלמידיו בו הוא מבקש לגייס את עזרת ההורים למנוע מילדיהם להשתתף רשתות חברתיות אינטרנטיות. המכתב התפרסם, בין היתר, באתר של תחנת טלוויזיה בניו יורק, ולכן אנחנו יכולים לדעת שאורסיני כתב:
It is time for every single member of the BF Community to take a stand! There is absolutely no reason for any middle school student to be a part of a social networking site!

Let me repeat that - there is absolutely, positively no reason for any middle school student to be a part of a social networking site! None.
נחשפתי למכתב המדהים הזה דרך הבלוג של אירא סוקול. על פי רוב סוקול מאד שקול בדבריו, אבל המכתב של אורסיני הצליח להרגיז אותו, וכותרת המאמרון שלו מבטאת זאת: Anthony Orsini, Please Shut Up. אבל הכותרת הבוטה הזאת איננה נובעת רק מהרצון להגיד למנהל בית ספר שהוא מדבר שטויות. סוקול מסביר שרשתות חברתיות הן אמצעי התקשורת המועדף על בני הנוער היום, ולכן:
I'm just asking that you taste your own medicine. That you stop communicating in your preferred way. Stop talking, stop writing, stop reading, stop all those conversations you have in the school corridors, at restaurants, on the phone, at the market.
דבריו של אורסיני הזכירו לי כתבה מלפני 12 שנה על מפקח במחוז בדרום קליפורניה, אל מייארס (Al Mijares), שהתבטא בצורה דומה. כמובן שאז לא היה Facebook, אבל היה לו ברור שהאינטרנט והלמידה הבית ספרית היו מנוגדים זה לזו. מייארס ראה לנכון לחסום כמעט כל דבר אפשרי באינטרנט. הוא הסביר:
Kids should not be using computers for fun. Kids should be focused on their task. That task is to be educated not entertained.
אבל קל מדי לצחוק, ולטעון שתמיד יהיו אנשים שלא מבינים שהעולם של היום איננו אותו עולם של אתמול. בכל זאת הדברים קצת יותר מורכבים. בתגובות למאמרון של סוקול הורה לילד שלומד בבית הספר של אורסיני מביע התנגדות לגישה שלו, אבל מדגיש שלדעתו מדובר במנהל טוב שמנסה לטפל בבעיות חמורות של בריוניות ברשת. ואותו הורה איננו לבד. במאמרון נוסף, שלושה ימים מאוחר יותר, סוקול כותב שמכרים שגרים ברידג'ווד כתבו לו וסיפרו שאורסיני הוא אדם טוב שנקלע מצב בלתי-אפשרי. לאור הדברים האלה סוקול מנסה לגלות יותר הבנה כלפי המנהל – אבל בכל זאת, קשה לו. הרי אם המצב בבית הספר נואש כפי שהוא נראה, ספק אם זה בגלל התלמידים והרשתות החברתיות שלהם בלבד. סוקול מציין, למשל, שהשיעורים שם בוודאי משעממים ביותר אם במכתב שלו להורים אורסיני כותב:
Over 90% of all homework does not require the internet, or even a computer. Do not allow them to have a computer in their room, there is no need.
אינני מכיר את המצב ברידג'ווד, וצר לי לקרוא שהאווירה בבית הספר היא עד כדי כך עכורה שהמנהל חש צורך לאמץ בפתרונות קיצוניים כמו להמליץ להורים לא לאפשר לילידיהם מחשב בחדר. ובכל זאת, די מפתיע ש-12 שנים אחרי התבטאויותיו של אל מייארס, יש עדיין מנהלים שסבורים שאינטרנט ולמידה סותרים זה את זו.

תוויות: ,

יום שני, 7 בדצמבר 2009 

גם עיתונאים וכותבי כותרות זקוקים לכישורים מידעניים

אם ישאלו אותי, אשמח להשיב שלדעתי השימוש בטכנולוגיות כגון בלוגים, רשתות חברתיות, ומסרונים תורם לשיפור הכתיבה של ילדים. נדמה לי שמספר מחקרים כבר הראו שזה אכן קורה. ואני, כמובן, בעד. אבל אין זה אומר שהכותרת של כתבה שהופיעה באתר האינטרנט של ה-BBC לפני מספר ימים באמת נכונה. הכותרת, הרי מכריזה:
יתכן אפילו שמי שצירף את הכותרת הזאת לכתבה בכלל לא קרא את הכתבה עצמה, ובוודאי שלא קרא את הסקר שעליו הכתבה מתבססת. מדובר בדיווח על סקר שנערך על ידי ה-National Literacy Trust של אנגליה – ארגון צדקה עצמאית שמבקש לקדם אוריינות בכל שכבות האוכלוסיה. (באתר הארגון, אגב, אנחנו קוראים שאחד מתוך כל ששה אנשים באנגליה מתקשה בקריאה ובכתיבה.) המשפט הפותח של הכתבה משקף נאמנה את הממצאים של הסקר:
Children who blog, text or use social networking websites are more confident about their writing skills, according to the National Literacy Trust.
אבל בין זה לבין להיות "better writers" יש פער בכלל לא קטן. לפי המשפט הזה, הרי, ילדים שמשתמשים בכלים טכנולוגיים (כמו בלוגים ורשתות חברתיות, וששולחים מסרונים) חשים בטחון עצמי כלפי כישורי הכתיבה שלהם. ליתר דיוק, הילדים האלה חשים יותר בטחון עצמי כלפי הכישורים האלה. יותר ממי? יותר מילדים שאינם עוסקים בפעולות הטכנולוגיות האלו. הסקר מצא ש-47% מהילדים שלא היו להם בלוגים או שלא השתתפו ברשתות חברתיות תיארו את הכתיבה של עצמם "טובה" או "טובה מאד", לעומת 61% מאלה שהיו להם בלוגים ו-57% שהשתתפו ברשתות חברתיות שתיארו את הכתיבה שלהם כך. אבל אין זה אומר שהילדים שהתייחסו בחיוב לאיכות הכתיבה שלהם באמת כותבים טוב יותר מאלה שלא אמרו על עצמם שכתיבתם איכותית. ובשום מקום בכתבה לא כתוב שהשימוש בטכנולוגיות האלו הוא זה שמשפיע על איכות הכתיבה.

האמת היא שזה אפילו לא מה שהסקר ביקש לבדוק. בדף שמתאר את הסקר באתר של ה-National Literacy Trust אנחנו קוראים:
Relatively little is known about young people’s views about writing in the UK. The key objectives of this survey were therefore: to explore how much young people enjoy writing, what type of writing they engage in, how good at writing they think they are, what they think about writing and what the role of technology is in young people's writing.
התשובות של הילדים (מדובר ב-3000 ילדים, בין הגילאים 9-16) עבור כל הנקודות האלו מעניינות מאד (ה-BBC איננו מקשר לדוח המלא [או אפילו לסיכום המקוצר שלו] אבל אפשר למצוא אותו בקלות). אבל משום מה, הכותרת של הכתבה מציינת נקודה שאיננה באה לביטוי בסקר. הביטוי "better writers", כזכור, מתייחס לדעה של הילדים כלפי הכתיבה של עצמם, ולא להערכה חיצונית שבאופן אובייקטיבי קבעה משהו בנוגע לאיכות הכתיבה. יתכן שהילדים שמשתמשים בטכנולוגיה הם באמת "better writers", שהם אכן "כותבים יותר טובים", אבל קשה מאד לקבוע את זה מהערכתם העצמית.

חשוב גם להדגיש שהסקר הזה איננו מצביע על קשר של סיבה ותוצאה. אמנם יותר ילדים שמנהלים בלוגים חושבים שהכתיבה שלהם טובה מאשר ילדים שאינם מנהלים בלוגים, אבל סביר להניח שלילדים שאוהבים לכתוב יש משיכה "טבעית" לבלוגים; משיכה שאין לילדים שאינם אוהבים לכתוב, או שמראש חושבים שכתיבתם איננה איכותית. שוב, הסקר איננו מסיק מסקנות כאלו, אלא רק מביא נתונים.

עברתי על הדוח המלא ומצאתי בו די הרבה שהיה מעניין – הסיבות שבגללן הילדים חושבים שהכתיבה שלהם טובה (או לא טובה) מאד מגוונות ונוגעות הן בתוכן הכתיבה והן בסדר ובנקיון של הכתיבה. מעניין גם לראות את המגוון הרחב של סוגי הכתיבה שבהם הילדים עוסקים. אבל "מעניין" היא מילה מאד לא מחייבת – הסקר אמנם מעניין, אבל לא הרבה יותר מזה. הוא איננו מסוג הסקרים שממנו אפשר להסיק מסקנות, ובוודאי לא מסקנות בנוגע להשפעת הטכנולוגיה על הכתיבה. ומהבחינה הזאת נדמה לי שיש כאן פספוס. הכתבה באתר ה-BBC זכתה לביקורת במספר בלוגים מפני שהסקר באמת איננו מוכיח את מה שהכותרת מכריזה. וכמובן שדבר גורר דבר – אי ההתאמה בין הכותרת לבין התוכן גם גורם להרמת גבה כלפי מה שבעיני היא נקודה חשובה מאד, נקודה שכן מופיעה בכתבה. הכתבה מצטטת את המנכ"ל של ה-National Literacy Trust שמתייחס לביקורת כלפי מסרונים והכתיבה ברשתות חברתיות:
Does it damage literacy? Our research results are conclusive - the more forms of communications children use the stronger their core literary skills.
יתכן שלא ניתן להסיק את המסקנה הזאת מהסקר הספציפי הזה, אבל זאת מסקנה שכן ראויה לזכות בכותרת, מבלי לטשטש את הנושא החשוב הזה עם כותרות שאינן קשורות לענין.

תוויות: , , ,

יום שני, 6 ביולי 2009 

פתחו (רק קצת) את השער

דרך הבלוג של קתי דייווידסון הגעתי למאמרון של נינה סיימון בבלוג Museum 2.0. המאמרון של סיימון התפרסם לפני כמעט ארבעה חודשים, אבל הטענה המרכזית שלה בוודאי עדיין תקפה.

סיימון מתפרנסת כיועצת בתחום המוזיאונים ועיצוב תערוכות, עם דגש על הגדלת חוויית המבקר. בגלל זה, היא מבינה שהמשפט הפותח במאמרון שלה עשוי להתקבל כטיפה מוזר:
I’ve had it with museums’ obsession with open-ended self-expression. I know this sounds strange coming from someone writing an admittedly self-expressive blog post, but hear me out.
הנוסחה המוכרת מסביבות אינטרנטיות חברתיות ש-90% מהמשתתפים רק צופים במתרחש, ואילו 1% מהמשתתפים אחראים ל-90% מהתוכן, כנראה תקפה גם במוזיאונים. סיימון מסבירה שמעצבי תערוכות במוזיאונים מעוניינים לעודד את המבקרים לתרום לתערוכות (המתאימות לכך), אבל רק אחוז קטן מהמבקרים באמת עושים זאת. היא שותפה לרצון להפעיל כמה שיותר מבקרים, אבל טוענת שעבור מבקרים רבים ההזמנה להתבטא באופן חופשי מתקבלת יותר כאיום מאשר כהזמנה. המסקנה שלה היא שבעצם, פחות הוא יותר:
If your goal is to invite visitors to share their own experience in a way that celebrates and respects their unique contribution to the institution, you need to design more constraints, not fewer, on visitor self-expression.
סיימון מביאה דוגמה מפעילות שלה עם בני נוער. המשתתפים ביקשו לדעת מה עליהם לעשות, וכיצד מה שהם עושים ישתלב לתוך התערוכה שעליה עבדו. עובדי המוזיאון, שלא רצו להגביל את היצירתיות של אותם בני נוער נהגו להשיב "עשו מה שבא לכם", תשובה שבעיניהם היתה הזמנה ליצור. אבל הפירוש שבני הנוער נתנו לאותן המילים היה "בעצם, לא איכפת לנו מה אתם עושים". סיימון מעירה:
The teens wanted the constraints, both so they could be good contributors and to put some limits on the vast openness of “whatever.”
ואילו מפני שלא היו מגבלות או הכוונה, גם לא היו תוצאות.

המסקנה של סיימון די ברורה – והיא בוודאי תקפה גם בסביבות חינוכיות שמתבססות על כלי Web 2.0. כדי להגדיל את מעגל התורמים לפעילות לימודית משותפת עדיף להגדיר היטב יעדים ברורים ומתוחמים. מעטים הם האנשים המסוגלים להתמודד עם גדר שנפרצה לחלוטין.

תוויות: ,

יום שישי, 3 ביולי 2009 

למה להסתפק בספרי לימוד דיגיטאליים?

בשבועות האחרונים התכנית של מושל מדינת קליפורניה להחליף ספרי לימוד מסורתיים בספרי לימוד דיגיטאליים זכתה להתייחסות רבה (פורטל מס"ע ריכז מספר קישורים לנושא). לא התלהבתי מהתכנית של שוורצנגר. אני משוכנע שיש כדאיות רבה בספרים דיגיטאליים, וכהורה אשמח שהתרמיל של ילדיי יהיה קל יותר (לא שהם מרבים להביא ספרים הביתה ...). אבל אני חושש שהכוונות של שוורצנגר קשורות יותר לחסכון בהוצאות מאשר בשיפור הלמידה של תלמדים. ספרים דיגיטאליים לבדם אינם מבטיחים הצלחה – לא בהוראה ולא בלמידה. יש ספרים מודפסים שבידי מורים טובים מסוגלים להחיות נושא וספרים דיגיטאליים שאולי משתמשים בטכנולוגיות בנות ימינו אבל מעניקים ללומד חוויה לימודית רדודה.

ולפעמים יש טעם להשתחרר מהספרים בכלל. כתבה באתר של ה-St. Petersburg Times מדווחת על בית ספר יסודי בפלורידה שנעלה את ספרי הלימוד במתמטיקה בארון, והתחיל ללמד בדרך אחרת:
Instead of textbooks, teachers used games, group assignments and other materials. They also focused on showing students different ways to solve the same problem.

"We get to pull activities targeted for higher level of engagement with students, rather than using textbooks or worksheets," said teacher Denise White, who helped rewrite the curriculum.
וראו זה פלא – ההישגים הלימודיים של התלמידים, שלפני הנסיון היו די ירודים, השתפרו באופן משמעותי.

הדיווח הזה על נסיון בארה"ב בהחלט מרשים, אבל כאשר התחלתי לכתוב עליו הרהרתי שלא היתה לי סיבה להפליג כל כך רחוק כדי למצוא דוגמה מוצלחת של למידה שאיננה מתבססת על ספר הלימוד (מודפס או דיגיטאלי). במשך שנת הלימודים האחרונה, במחוז חיפה, אריאלה לונברג הפעילה תלמידים בכיתות ד' בקרית ביאליק ברשת חברתית שהוקדשה לשילוב בין מתמטיקה ומולדת. הפרויקט מתואר היטב בדף הראשי של אתר הרשת החברתית:
לשם הכנת המסלולים המתמטיים אנא צלמו בעזרת מצלמה דיגיטלית אתרים בעיר ביאליק.

האתרים יכולים לשקף נקודת מבט היסטורית, גיאוגרפית (מפות וצילום האיזורים השונים), כלכלית (חנויות/ קניון...) או אחרת.

נסו לצלם תמונות שיש בהם עניין מתמטי (בכל דבר יש...) או הנדסי.

המשימה הבאה שלכם תהיה לסמן על תמונה או תמונות (במצגת) או ליצור סרטון (מתמונות או במצלמת וידאו), בעיות מתמטיות, ליצור מסלולים שבהם ניתן ללכת או לפתור אתגרים מתמטיים ולהעלות לכאן- לרשת שלנו.
וכך עשו. במסגרת הפרויקט (שהופעל גם בעידוד המנחה המחוזית למתמטיקה, נעמי חדד) התלמידים התחילו "לחשוב מתמטיקה". הם יצרו סרטים ומצגות, הרכיבו חידות מתמטיות, וכמובן הקדישו זמן רב לפרויקט מעבר לשעות בית הספר. (כיאה לפרויקט לחינוך היסודי, הרשת החברתית סגורה, אבל מתעניינים יכולים לבקש להרשם על מנת לצפות במצגות ובסרטונים שנוצרו - קרית ביאליק בשביל המתמטיקה.)

אינני שולל ספרי לימוד – לא מודפסים, ולא דיגיטאליים. אבל פרויקטים מהסוג הזה, שמזמין תלמידים למצוא את המתמטיקה בחיי היום-יום, ובשיתוף פעולה, יכול להעניק הבנה מתמטית מעבר למה שספר לימוד יכול ... ואם הנקודה החשובה היא חסכון, הוא בוודאי עושה את זה יותר בזול.

תוויות: ,

יום שלישי, 10 בפברואר 2009 

הרבה מעבר לטכנולוגיה

דרך ידיעה בפורטל מס"ע הגעתי למאמר קצר של רות ריינרד שדן בקהילות לומדים ובהתאמה אישית של סביבת הלמידה של הסטודנט. הסקירה הקצרה במס"ע מסבירה שעיקר הטענה של ריינרד הוא ש-"הטכנולוגיה משנה את התפיסה של קהילה לומדת". במידה מסויימת זה נכון, אבל נדמה לי שריינרד עצמה מתמקדת במשהו אחר, ומשמעותי יותר. ריינרד אכן פותחת עם התייחסות ל-"רשתות לומדים מתואמות". היא מסבירה שמדובר ב:
networks that are both socially constructed and individually driven
ריינרד ערה לכך שיש בעייתיות בהתאמה הזאת. היא מזהירה שהמיידיות של הטכנולוגיה יוצרת ציפייה גדולה אצל הלומד שבאמצעות הדיגיטאליות המידע הרלוונטי לצרכיו יגיע אליו בקלות ובמהירות. (נדמה לי שהכוונה היא לכך שהסטודנט מצפה יקבל תשובות ל-"שאלות" שלו.) היא מציינת שהציפייה הזאת קרובה להיות ציפייה שיאכילו אותו בכפית. ריינרד מדגישה שזאת איננה הכוונה שלה. היא דווקא רוצה לקדם למידה שמעוררת את התשוקה להכיר ולהבין את העולם.

ריינרד כותבת שמערכות חינוך חייבות להדגיש את ההיבט החברתי של הלמידה. היא מציינת שאם הסטודנט יבין שידע נבנה במסגרת חברתית הוא יבין שכדאי לו להשתמש בכלים החברתיים שכבר נמצאים ברשותו גם לשם הלמידה:
Students who understand that their knowledge is socially constructed can benefit immensely from the integration of social networking into their learning process. It cannot be understated that the sooner students understand that their knowledge is not an isolated construct the sooner they will develop skills of negotiation, debate (an almost forgotten academic skill), critical inquiry, and cognitive positioning--all of which are essential in becoming successful lifelong learners as well as developing expertise in their discipline.
כצפוי, אפשר למצוא במאמר את הקריצות הרגילות כלפי הבלוג והוויקי וכלים תקשוביים חברתיים אחרים. אבל בעיני מה שמעניין במאמר איננו קשור ישירות לטכנולוגיה. ריינרד אמנם מתארת כיצד כלים תקשוביים משפיעים על הלמידה, אבל תהליכי הלמידה שהיא מתארת ממש מערערים הנחות יסוד של הלמידה המסורתית. היא כותבת:
In the digital world, these kinds of groups, if they are truly based in learning, need not be confined to a class or a course but can continue long after the course has ended.
ובהמשך:
... if students begin a class with existing communities of learners, why silence those and start new ones? Similarly, if students initiate new communities of learners during a class, why attempt to end those simply to apply a grade?
אינני בטוח שריינרד מודעת למידה שבה האמירות האלה מערערות על תהליכי הלמידה המקובלים של היום. הרי משתמע מדבריה שקורס הוא מבנה מלאכותי ואיננו משקף את הדרכים שבהן סטודנט באמת לומד. בנוסף, היא שואלת אם בכלל כדאי או רצוי לאגד סטודנטים בכיתות סביב הנושא הנלמד בקורס, אם לאותו סטודנט יש כבר "קהילה לומדת" משלו שבאמצעותו הוא נמצא בתהליך מתמיד של למידה. ההערות האלו מאד מרחיקות לכת. אם מערכות חינוכיות היו מאמצות אותן היינו עדים לשינוי מהותי וגורף בתהליכי הלמידה המוכרות – הרבה מעבר לשינוי שהטכנולוגיה בעצמה מבשרת.

תוויות: , , ,

יום שבת, 27 בדצמבר 2008 

עזרה דרך הרשת בזיהוי הלא ידוע

אלן לוין, במאמרון שהתפרסם לפני שנה, מספר על כיצד הוא משתמש ב-Flickr כדי לגייס עזרה בזיהוי פרחים שהוא מצלם ששמותיהם אינם ידועים לו. במספר מסגרות שונות אני מתייחס לסיפור הזה, אם כי עד עכשיו לא עשיתי זאת בבלוג הזה. הסיפור מרשים, ומהנה, מאד. הוא ממחיש על היכולת של הרשת לקשר בין אנשים שאינם מכירים זה את זה ומאפשרת להם למצוא תשובות לשאלות שונות. השבוע, לוין חוזר לסיפור הזה ומוסיף לו מרכיב נוסף - דיווח על כיצד הסיפור שלו דרבן מישהו אחר לעשות משהו דומה.

ג'ביז ראיסדנה מלמד אנגלית כשפה שנייה בבית ספר בקטאר. ראיסדנה כותב על זחל שהוא ובתו, בת השנתיים וחצי, מצאו בגג ביתם. הוא רצה לדעת על איזה סוג זחל מדובר, ונזכר בסיפור של אלן לוין. דרך Twitter ראיסדנה שלח בקשת עזרה ללוין, בה הוא הזכיר את סיפור הפרחים וביקש הנחיות על כיצד אפשר לגייס עזרה ב-Flickr. תוך זמן קצר מאד לוין ענה, וההרפתקה של ראיסדנה יצאה לדרך. הוא העלה צילום של הזחל ל-Flickr עם תג של "בלתי ידוע", וחיכה לתשובות שהתחילו להגיע. ראיסדנה כותב:
This is really a remarkable thing. We are now able to just post a picture of almost anything on the Internet and have someone tell us what it is! Think of the power that gives your students. Think of the way they must learn to interact with others in order to use this power most effectively. I think it is truly amazing.
וכצפוי, הוא התחיל לקבל תשובות. אבל התברר שהתשובות הראשונות האלו לא היו נכונות. וכאן, בעיני, החלק המרשים ביותר של הסיפור. ראיסדנה כותב:
At this point in the story I would love to say that someone had correctly identified my caterpillar end of story, but that is not the case. I think often times our students are just looking for the “right” answers as well. Whether they find it on Google, Wikipedia, or someone tells them the “right” answer, the end, and an easy one at that is their objective.... I realized that learning and research are like many things in life - processes not products.
לפני הסיפור הזה נדמה לי שנתקלתי בבלוג של ראיסמדה מספר פעמים, אבל לא עיינתי בו ממש. אבל המאמרון של לוין עורר את הסקרנות שלי, וקראתי לא רק את סיפור הזחל, אלא מאמרונים נוספים. מצאתי איש חינוך שמעורב באופן אינטנסיבי בתקשוב, אבל נזהר מאד מלהעמיד את התקשוב במרכז העבודה החינוכית.

במאמרון שקדם לסיפור על הזחל, למשל, הוא כותב על עודף המידע שמציף אותו, ומהרהר עם יש טעם במידע רב כל כך:
There is so much disorder in the walls of my head that it will take a much more diligent person than I, to clear some space to simply sit and breath. Is this the future we are preparing our students for, a world where we are nothing more than overflowing cups of knowledge and information?
אני מניח שנמשכתי לסיפור של ראיסדנה מפני שאני אוהב את הסיפור של אלן לוין. אבל בסיפור שלו יש משהו שבמיוחד מרשים אותי – הנכונות להמשיך מעבר למקריות הנעימה על מנת לבחון כיצד הרשת פותחת אפשרויות, אבל לא מבטיחה הצלחות. כאשר אנחנו לומדים לשלב את הכלים האלה לתוך הפעילות החינוכית שלנו, לא כפתרונות אלא, כמו אצל ראיסדנה, כהזדמנויות, נדמה לי שאנחנו בדרך הנכונה.

תוויות: , ,

יום רביעי, 27 באוגוסט 2008 

צריכים להתמקם אי-שם באמצע

תקציר של סדנא שעתידה להתקיים בכנס חינוכי בעוד חודשיים מזכיר תופעה שכנראה זוכה להתייחסות מוגברת בזמן האחרון בסביבות חינוכיות:
A "Creepy Treehouse" is an online place that adults build with the intention of luring kids in. Although we use "their" tools in education, students want to keep their lives separate. Let's define the difference between teaching “outside of the box” and "stepping inside forbidden social circles".
בשבועות האחרונים תופעת ה-creepy treehouse אכן מופיעה במספר הולך וגדל של בלוגים וכתבי עת חינוכיים. התופעה מתייחסת לשימוש בכלים אינטרנטיים פופולאריים כפיתוי - לגרום לסטודנטים להתעניין בתוכן לימודי על ידי כך ש-"מדברים בשפה" שהם, שמשתמשים בכלים שהם מכירים מסביבתם החברתית, מחוץ למסגרות לימודיות. לא מדובר בתופעה חדשה במיוחד – כבר לפני מספר חודשים כתבתי כאן על כך שלא מעט סטודנטים מכריזים "get out of my facebook". נדמה לי שלא קרה שום דבר מיוחד שגרם לכך שהנושא עולה עכשיו שוב, מספיק פשוט שנת לימודים חדשה נפתחת בקרוב.

למרות שהמונח מאד ציורי, וקל להבין את כוונתו, הוא יותר מרק טיפה בעייתי. בעצם, הוא מבטא שתי תופעות שהן שונות זו מזו. מצד אחד, התחושה של ה-creepy treehouse מתעוררת אצל סטודנטים כאשר מוסדות חינוכיים מבקשים לשלב כלים של רשתות חברתיות לתוך מערכות לניהול הלמידה שלהם. במקרה הזה, המוסד מעתיק פעילות חברתית שהיא פופולארית אצל סטודנטים, ו-"מנצלת" את הפעילות הזאת לצורכי הוראה. אבל להבדיל מרשתות חברתיות המוכרות לסטודנטים מבחוץ, במקרה הזה הסטודנטים מחויבים להשתתף ברשתות הלימודיות. מצד שני, תחושת ה-creepy treehouse מתעוררת כאשר מרצים מכריזים "הבה נפגש כולנו ב-Facebook", כאשר המרצים מנסים להסיר את המחיצות החברתיות בינם לבין הסטודנטים שלהם. לכאורה בדרך הזאת מרצים פותחים פתח להרחבת הפעילות הלימודית אל מחוץ לכותלי המוסד החינוכי, מהלך שאפשר לראות אותו כדבר חיובי . אבל הגישה הזאת כאילו תופס טרמפ על כלים אהודים, וסטודנטים רבים מציינים שהם מעדיפים לשמור על הפרדה ברורה בין חיי החברה שלהם לבין חייהם הלימודיים.

אבל אם מצד אחד העתקת פעילות של רשת חברתית לתוך מסגרת של קורס היא פסולה, ומצד שני העברת פעילות לימודית לתוך רשת חברתית קיימת איננה מתקבלת בעין יפה אצל סטודנטים, אנחנו ניצבים מול בעיה שלישית: מה כן אפשר לעשות?

אנשי חינוך רבים, המשוכנעים שכלים אינטרנטיים חדישים יכולים לסייע לתהליכי הוראה ולמידה, מבקשים לשלב טכנולוגיות אלו לתוך העבודה החינוכית שלהם. כוונותיהם אינן לעבוד על הסטודנטים ולשבות אותם במסגרות שהן רק לכאורה "חברתיות", אך גם לא "לרכוש ידידות" שאינה אלא מדומה. הם רוצים למצוא דרך ביניים שתאפשר שימוש נבון ומועיל בכלים. אבל הם מגלים שקשה להתמקם בצורה מכובדת בין שני הקצוות הלא רצויים האלה.

לפני מספר ימים הופיעה כתבה קצרה על הנושא הזה במדור Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education. בסך הכל הכתבה מדווחת על כך שמספר אנשי סגל מודעים לתחושות של סטודנטים, ושהם משוכנעים שאפשר למצוא דרך ביניים. בכתבה עצמה יש 200 מילים, אבל היא זכתה ל-3500 מילים מתוך 30 תגובות. אין אחידות בתגובות – יש מגיבים שסבורים שעדיף לא לפלוש לתוך התחום החברתי של סטודנטים, ואילו אחרים חוששים שגישה כזאת תעצור התנסות בטכנולוגיות שעשויות לתרום ללמידה. אם לא שום דבר אחר, שפע התגובות מצביע על כך שמדובר בנושא חם.

אבל חשוב לזכור שבעצם אין חדש כאן. כבר יותר מעשור מציינים שטשטוש הגבולות בין הפרטי לבין הציבורי הוא אחד המאפיינים החשובים של עידן האינטרנט. אולי היום הנושא מוצא ביטוי בשאלה האם מרצה וסטודנט יכולים להיות "חברים" במרחב כמו Facebook. אבל לפני עידן הרשתות החברתיות מרצים רבים דיווחו על כך שהסטודנטים שלהם היו מתקשרים אליהם דרך הדואר, או ב-IM, בשעות לא מקובלות כדי לשאול שאלות בנוגע למטלות, או לקבל עזרה בהכנת עבודות. כבר אז היה קשה לשמור על גבולות ברורים בין שעות העבודה ושעות הפנאי. אינני רואה הבדל מהותי בין הדיון של אז לבין הדיון של היום בנוגע לרשתות חברתיות. ונדמה לי שעוד יעבור זמן רב עד שנמצא פתרונות לסוגיה הזאת. אני מקווה שבאותה סדנא בכנס בעוד כחודשיים יציעו דרכי פעולה, אבל אין לי ציפיות גדולות לפתרונות.

--

הערה: בין ההתייחסויות לנושא הזה בבלוגוספירה החינוכית, נדמה לי שמאמרון של ג'רד שטיין, מאוניברסיטה במדינת יוטה – Defining “Creepy Treehouse” - מחודש אפריל השנה, הוא המקיף והמעניין ביותר.

תוויות: , ,

יום שלישי, 17 ביוני 2008 

קישורים אינם צריכים להוביל ליעדים מוגדרים בלבד

בסביבה החינוכית נדמה לי שאפשר להבחין בשתי התייחסויות בסיסיות בנוגע לוויקי. היבט אחד הוא שאלת המהימנות - האם הפתיחות הבסיסית של הוויקי מאפשרת לנו לסמוך על המידע שאנחנו מוצאים בו. ההיבט האחר הוא התהליך – האם תלמידים יכולים לרכוש מיומנות בעריכת טקסטים באמצעות הוויקי, האם הם יכולים לפתח הרגלי עבודה שיתופיים שיאפשרו להם להשתתף בכתיבה לוויקי בצורה מועילה.

שתי השאלות האלו נראות לי חשובות וראויות להתייחסות, אבל נדמה לי שהן גם מגבילות את הדיון. קטע טקסט קצר שטום הופמן מצטט בבלוג שלו השבוע הזכיר לי שיש היבטים נוספים – אולי אפילו חשובים יותר.

הופמן מצטט מהבלוג של מארק ברנשטיין. ברנשטיין הוא "המדען הראשי" של Eastgate Systems, חברה שעוסקת ב-"serious hypertext", והוא בין החוקרים החשובים של השימוש בהיפרטקסט, גם בשימוש אקדמי, וגם בסיפורת. במספר מאמרונים במהלך החודש הזה ברנשטיין מהרהר על כמה תכונות של הוויקי שנראות לו כתעלומות.

ויקיים רבים מאד קיימים העולם, אבל הוויקי הגדול ביותר, והמוכר ביותר, הוא כמובן הוויקיפדיה. לכן, הגיוני שברנשטיין מתייחס אליו. הוא שואל למה אנחנו בכלל חשים שאנחנו זקוקים לאנציקלופדיה. ברנשטיין מציין שהרעיון של ריכוז הידע האנושי במקור אחד מוסמך הוא היום די אנכרוניסטי, ולאור זה, הפופולאריות הרבה של הוויקיפדיה די תמוהה:
The whole notion of the universal encylopedia is one example: Wikipedia bursts triumphantly on the scene just as everyone had pretty much abandoned hope for the memory of Mortimer Adler's grand project to revive the encyclopedia.
אכן, נקודה הזאת מעסיקה אותי זה זמן רב. עצם הרעיון של ריכוז הידע האנושי בצורה מוסמכת הוא יומרה שנדמה היה שפג תוקפו ובטל קורבנו. אפשר אפילו לטעון שאם לא היו תלמידים שהיו צריכים להכין עבודות לבית הספר, סביר להניח שהאנציקלופדיות היו נשארות על מדפי הספריה מבלי שיפתחו אותם.

כמו-כן, ברנשטיין מדגיש שרעיון הניטרליות שהוא חשוב כל כך לוויקיפדיה כלל אינו מתאים לעידן הפוסט-מודרני. הוא איננו מתנגד לניטרליות, אבל הוא מתקשה להבין כיצד הוא הפך לערך נעלה כל כך:
Obviously, without NPOV you'd fill Wikipedia with advertisements and polemics and propaganda; NPOV is a useful club with which to chase the cranks and the cooks. But the New Journalism is about to celebrate its fiftieth birthday, and I think it's been a full generation since people really believed that a neutral point of view was either possible or desirable.
ההתייחסויות האלו לוויקיפדיה נראות לי חשובות מאד לחינוך (ולתהליך של העתקה והדבקה שניזון מהרעיון שמה שמופיע באנציקלופדיה הוא בהגדרה מידע מוסמך ומהימן). אבל לא פחות חשובה היא ההתייחסות של ברנשטיין להיפרטקסטיות המוגבלת של הוויקי באופן כללי. ברנשטיין מסביר שכאשר יוצרים קישור בוויקי, נוצר גם דף בשם אותו קישור (דף שבעצם מחכה לקבל תוכן). הוא רואה בזה נוקשות מדאיגה:
One consequence is that links on wikis tend to be nouns, noun phrases, or commands.... Because the link always leads to what it names, wikis are attracted to transparent sincerity: what you see is where you go, and what it means is just what it says.

Another consequence is that it's hard to use links ironically, lyrically, or metaphorically in a wiki. A link to SomePage goes to that page; it can't easily lead to a commentary or a rebuttal or an alternative or an analogy or an anecdotal illustration of your point.
התוצאה, לפי ברנשטיין, היא שהוויקי אולי מתאים לסביבה חינוכית, אבל לא לסביבה יצירתית יותר. לצערי, נדמה לי שהוא צודק כאשר הוא כותב:
If these arguments were true, we'd expect wikis to thrive in pedagogical environments, where clarity/brevity/sincerity rule the day and where irony and lyricism might confuse students. We’d also expect wikis to thrive in areas where meanings ought to be univalent, such as product reviews, employee policy handbooks, and project management reports. On the other hand, we'd expect wikis to be less suitable for fiction, poetry, scholarship, and science.
ואכן, כך כנראה המצב. אבל מדובר במצב מאד מעציב. ברנשטיין הרי מזהה את הסביבה החינוכית עם סביבות אחרות שיש בהן חד-משמעיות. מה לעשות, ובעיני היא צריכה להיות דומה הרבה יותר לקטגוריה השנייה - לקטגוריה של סיפורת ושירה, ושל המחקר והמדעים. בעשור האחרון ההיפרטקסט נסוג מההבטחה הטמונה בה לפתוח אפשרויות לאסוציאציות חדשות, לזוויות ראייה בלתי-צפויות. במקום זה הוא נעשה תועלתני למדי, כמו שהוא בא לביטוי בויקיים. ואם זאת הצורה שבה תלמידים יפגשו את ההיפרטקסט בסביבה החינוכית, הם לא יוכלו להנות ולהרוויח ממה שהוא באמת יכול לתרום להם.

תוויות: , ,

יום שבת, 26 באפריל 2008 

שבועיים שקטים מדי

לפחות פעם אחת בעבר הבעתי כאן את האמביוולנטיות שלי כלפי רשתות חברתיות. נסיון של די הרבה שנים ב-"קהילות אינטרנטיות" למיניהן שכנע אותי שהיחידה הבסיסית של כל פעילות אינטרנטית היא המשתמש היחיד – המשתמש שגולש לאן שנראה לו נחוץ או רצוי, שמגיב בבלוגים או בקבוצות דיון אם וכאשר הדבר מתאים לו, ושמסיק מסקנות אישיות (אופרטיביות או לא) מהמידע הרב שאליו הוא מגיע במהלך הפעילות שלו ברשת. ואם הטענה שהיחידה הקובעת ברשת היא האדם היחיד נכונה, קשה לא להסיק את המסקנה ש-"קהילות" או "רשתות" יצליחו להתקיים רק אם הקהילות האלו יענו על הצרכים של מספיק יחידים בהן כדי שהמסגרות ימשיכו להתקיים (או אם גורם חיצוני יחייב את ההשתתפות בהן).

הרהורים אלה נובעים מתקופה של כמעט שבועיים שבה לא נרשמה שום פעילות ב-אדיורשת, רשת חברתית אינטרנטית לאנשי חינוך שמתמקדת במיוחד בבדיקתם של כלי Web 2.0 בסביבות חינוכיות. בחודשיים האחרונים לא היתה פעילות רבה באדיורשת, אבל נדמה לי שהשבועיים האחרונים היו הפעם הראשונה מאז הקמת הרשת לפני כשמונה חודשים ששנים-עשר ימים עברו בדממה מוחלטת. (נכון, היתה גם חופשת פסח, ואי אפשר לבוא בטענות לאלה שהעדיפו לבלות עם המשפחה במקום עם המחשב, אבל בכל זאת, מדובר בתקופה ארוכה, ושקטה, מאד.) לאדיורשת מעל 170 "חברים", אם כי בכלל לא ברור מה מאפיין החברות במסגרת הזאת. כמו בכל מסגרת חברתית, ולא רק אינטרנטית, יש פעילים יותר, ופעילים פחות. יש אנשים שהצטרפו לא על מנת ליטול חלק, אלא רק על מנת לצפות מן הצד, ואחרים שהציצו לרגע והחליטו שזה לא בשבילם ועזבו, אך שמותיהם עדיין מופיעים ברשימת החברים.

אני מאד מודע לעובדה שבחודשים האחרונים צמצמתי את הפעילות האישית שלי באדיורשת. יכול להיות שבטעות בחרתי לסגל לעצמי תפקיד של מגיב, במקום של יוזם. היה כאן, כמובן, שיקול אישי לגבי משאבי הזמן שעומדים לרשותי. במילים פשוטות יותר – היו לי דברים אחרים לעשות. וכמובן שאם זה היה נכון עבורי, יתכן מאד שזה נכון עבור אחרים. הבעיה היא שכאשר אנחנו נכנסים לאתר של אדיורשת ואיננו מזהים שם שום פעילות, אנחנו יוצאים מהר. נוצרת תופעה של כדור שלג הפוך - אי-פעילות גוררת עוד פחות פעילות. כאשר מצרפים לדינאמיקה הזאת את הנוסחה מפורסמת של 90-9-1, המציינת שרק אחוז קטן מאד מהאנשים ששייכים לקהילה כלשהי באמת פעילים בה, אפשר להסיק שהסיכוי להצלחה של קהילה המונה כ-170 חברים די קטנה. (ל-Classroom 2.0, קהילה "מקבילה" באנגלית, יש מעל 7500 חברים. אין לי ספק שהרוב הגדול של אותם חברים פסיביים למדי, אבל די לזכור שאחוז אחד של 7500 הוא 75 על מנת להבין שהסיכוי שכל יום חבר כלשהו יכתוב משהו, ושכמה אנשים יגיבו לאותו משהו, די גדול.)

האמביוולנטיות שלי כלפי מסגרות כמו אדיורשת נובעת גם מכך שאינני משוכנע שיש צורך במסגרות "ממוסדות". אם נכונה הקביעה שיחידת הפעילות האינטרנטית היא היחיד, אז עלינו להכיר בעובדה שרבים מהשירותים שמסגרת כמו אדיורשת יכולה לספק מסופקים גם על ידי מגוון כלים שאינם מצריכים השתייכות לקהילה פורמאלית. מידע איכותי רב על נושאים הקשורים לאינטרנט וחינוך הצטבר בתוך אדיורשת, ורבים מהדיונים שהתרחשו שם היו לא רק מעניינים אלא גם מועילים. אך עם זאת, גולשים יחידים יכלו להגיע למידע דומה, ולאיכויות דומות, באמצעות קוראי ה-RSS שלהם, או דרך קריאה בבלוגים (ואולי אפילו כתיבת בלוג). לא חסרים היום כלים שמאפשרים שיתוף מידע עם אחרים. הזכרתי בעבר שאני עוקב אחרי חשבונות הדלישס של מספר חברים, ולמרות שאינני משתמש ב-Shared Items בקורא ה-RSS של גוגל, זאת גם אופציה. ויש, כמובן, אפשרויות רבות נוספות. יתכן והאפשרויות האלו מבטלות את הצורך בקהילה כמו אדיורשת. כמו שכתבתי בעבר, אין צורך שכולנו ניפגש באותו המקום כדי שיתרחש בינינו שיתוף פעולה.

אני מקווה שאני טועה, אבל שנים די רבות של נסיון שכנעו אותי שבקהילה האינטרנטית החינוכית ארץ אין תרבות של שיתוף. יכול להיות שהעדר התרבות הזאת נובע מההרגשה שאין מה ללמוד מאחרים, ויכול להיות שהוא נובע מהחשש שמישהו "יגנוב" את הרעיונות שלנו. כך או כך, הרושם הכללי הוא שלא מרבים לשתף. אבל אחת הסיבות המרכזיות שהובילו להקמת אדיורשת היה הרצון ליצור תשתית שעליה אפשר יהיה ללמוד לשתף (במיוחד באמצעות כלי Web 2.0). אדיורשת שמה לה למטרה לסייע לאנשי חינוך לפלס לעצמם דרך בתוך ההיצע הרב כל כך של כלים אינטרנטיים חדשים, היצע שעשוי לאיים ולהרתיע.

לא קשה לחשוב על מספר רב של סיבות שבגללן מפעל כמו אדיורשת עשוי להכשל. אבל ברור לי גם שיש סיבה טובה אחת שבגללה רצוי לא לתת לזה לקרות: נכון להיום, היא המסגרת האינטרנטית הפתוחה והזמינה ביותר בה אנשי חינוך יכולים ללמוד, ללמד, להתדיין, להרהר, לתרום, ולפלס את דרכם בנוף האינטרנטי העכשיווי. לדעתי, באמת צריכים אותה.

לשם שינוי, אני מפרסם את המאמרון הזה גם באדיורשת. אשמח אם קוראים ימשיכו את הדיון שם.

תוויות: ,

יום שישי, 14 במרץ 2008 

סתם אי-הבנה ... או חוסר הבנה למופת?

השבוע סטודנט באוניברסיטה בטורונטו שבקנדה זכה לפרסום די רב בעקבות האיום של ועדת המשמעת של האוניברסיטה בה הוא לומד להרחיק אותו מהלימודים. ומה גרם לאיום הזה? לא אחר מאשר קבוצה לעבודה על שיעורי בית שהוא הקים במסגרת של Facebook.

הסטודנט למד בקורס לכימיה, ולטענתו, הקבוצה שהוא יצר פעלה באותה דרך שקבוצות לימוד מסורתיות יותר פועלות כבר שנים רבות – התלמידים נפגשים ומשוחחים על התשובות לשיעורי הבית, ועל ידי כך, לומדים זה מזה. אבל האוניברסיטה טוענת שבעצם, אותו סטודנט סייע ל-146 סטודנטים שהצטרפו לקבוצה לרמות. היא טוענת שבעקבות הפעילות של הקבוצה הסטודנטים לא הגישו את הפתרונות האישיים שלהם לתרגילים שהיו בשיעורי הבית. לפי אחד מהמאמרים הרבים שהתפרסמו על הפרשה, הטענה המרכזית של האוניברסיטה היא שההגדרה הפומבית של הקבוצה ב-Facebook:
could be interpreted as an invitation to post completed answers to assignment questions, which would be a clear instance of academic misconduct.
בניגוד לטענה הזאת, סטודנטית אחת שראוינה הסבירה שמדובר בתרגילים שמרכיבים בסך הכל 10% מהציון הסופי של הקורס. לפי דבריה, לא מדובר במשהו יוצא דופן:
It was students talking about methods to solve, how to look at questions and answers for the weekly lab.
איימי ג'וסל, בלוגרית שכותבת על השפעת השיווק על בני נוער, שואלת שאלה מאד מתבקשת:
What’s the difference between slurping coffee in a fluorescent lounge and tip-tap-typing “I don’t get this, can you help me out?” via computer keyboard?
היא מוסיפה:
How does this differ from, “Let’s all meet in the quad at 10 and go over our notes for our test tomorrow?”
אולי הדבר המוזר ביותר בכל הפרשה הזאת הוא המידה שבה הגישה של האוניברסיטה הזאת שונה מהגישה של אוניברסיטאות רבות אחרות. קיימות דוגמאות רבות של אוניברסיטאות המעודדות את הלימוד המשותף באמצעות התקשוב. אפשר אפילו לקבל את הרושם שמוסדות רבים ממש הפנימו שצריכים לאמץ כלים טכנולוגיים בכל שלבי הלימוד – גם הפורמאליים וגם הבלתי-פורמאליים. אבל כפי שאפשר להתרשם מהפרשה הזאת, יש, כנראה, גם מוסדות רבים שעדיין חשים מאוימים על ידי התקשוב, שאחרי כל נסיון להשתמש בתקשוב בסביבה הלימודית רואים רק רמאות.

בעוד מספר ימים וועדת המשמעת של האוניברסיטה אמורה לפרסם את החלטתה בעניין הסטודנט הזה. אישית, למרות שאני בדרך כלל מנסה להמנע מלנבא את העתיד, אני משוכנע שבסופו של דבר הסטודנט יזוכה. יכול להיות שהאוניברסיטה הזאת עדיין לא מבינה עד כמה התקשוב נעשה לחלק אינטגראלי מהחיים של הסטודנטים, אבל קשה להאמין שהיא באמת רואה אותו כאויב.

תוויות: , ,

יום שישי, 18 בינואר 2008 

על רשתות חברתיות, ועל המקום המתאים לדיון עליהן

בימים אלה, באתר של השבועון הבריטי הידוע The Economist, מתנהל דיון סביב הטענה שלטכנולוגיות של רשתות חברתיות יש השפעה חיובית ומשמעותית על החינוך (בתוך, וגם מחוץ, לכיתה). הדיון מתנהל לפי הכללים של Debate, וליתר דיוק, הכללים הדי קפדניים של Oxford Union. נהוג אצלנו להתייחס למילה debate כמילה נרדפת ל-"ויכוח", אבל במקרה הזה מדובר במסגרת די נוקשה. בסיום (אם כי, גם במהלך) הדיון נערך הצבעה, והצד שישכנע את מירב המצביעים יוכרז כמנצח, אם כי לא ידוע לי על פרס שהמנצח יקבל. לכל צד שלוש הזדמנויות להציג את עמדתו – פתיחה, תגובה, וסיכום. יש, כנראה, הגבלה על מספר המילים שאפשר לכתוב.

את העמדה בעד שילובם של רשתות חברתיות בחינוך מייצג איאן מקינטוש, בלוגר חינוכי ידוע מסקוטלנד. מיכאל בוגיג'ה (Michael Bugeja), פרופסור לעיתונאות מארה"ב מייצג את העמדה הנגדית. נכון להעלאת הדיווח הזה לאתר, כל צד הציג את עמדתו הפותחת, אבל התגובות של הצדדים עדיין לא פורסמו.

בדיון ב-Economist, כפי שמספר בלוגרים ציינו, ההגדרה של הנושא די מעורפלת, ולא ברור אם הצדדים באמת מדברים על אותו הדבר. בכותרת של הדיון מופיעות המילים social networking technologies, אבל בשלב הראשון של הדיון נדמה היה שאיאן מקינטוש מתייחס לכלים אינטרנטיים שלהם היבטים חברתיים, ואין זה אותו הדבר. לעומתו, בוגיג'ה, כאשר הוא טוען שאין לכלים האלה מקום בכיתה, מתייחס באופן ספיציפי ל-Facebook ול-MySpace.

אין לי חשבון בפייסבוק, ולא ב-MySpace, ואני מתקשה להבין את הערך הלימודי/הבית-ספרי של אלה. אין זה אומר שאינני מוצא בהם שום טעם, אלא רק שבמסגרת הבית-ספרית קשה לי לראות מה עושים איתם. אבל דוגמאות כמו אלה שוויקי דייוויס מביאה בבלוג שלה - דוגמאות של למידה משמעותית בין כיתות רחוקות זו מזו, למשל, הן דוגמאות שבהן רשתות חברתיות ממלאות תפקיד חשוב, ואף חיוני, מאד. לכן, אינני "בעד" או "נגד" אלא דוגל בהתנסויות רבות שדרכן נוכל ללמוד מה מתאים ומה עובד. אני מניח שלרוב הגדול של הבלוגרים החינוכיים (מלבד אלה שרודפים את החדש רק מפני שהוא חדש) יש גישה דומה. הבלוגוספירה החינוכית מעניינת, ואפילו תוססת, מפני שבמקום קוטביות שיוצרת מצב שבו כל צד צועק על הצד האחר, יש נסיון כן להבין את המשמעות של הכלים האלה לעומק, תוך ליבון ובדיקה עם עמיתים שהם בעלי מגוון דעות בתוך מחנה יחסית מאוחד.

הדים על הדיון הזה נשמעים בפינות רבות של הבלוגוספירה החינוכית. כמעט עם כל רענון של קורא ה-RSS שלי אני מגלה שעוד מישהו התייחס לדיון בבלוג שלו. בין אלה שכתבו על הדיון, דבריה של דנה בויד זוכים, בצדק, לציטוט חוזר. בין היתר, בויד כותבת:
In their current incarnation, social network sites (SNSs) like Facebook and MySpace should not be integrated directly into the classroom. That said, they provide youth with a valuable networked public space to gather with their peers. Depending on the role of school in their lives, youth leverage these structures for educational purposes - asking questions about homework, sharing links and resources, and even in some cases asking their teachers for information outside of the classroom. SNSs do not make youth engage educationally; they allow educationally-motivated youth with a structure to engage educationally.

Social network sites do not help most youth see beyond their social walls. Because most youth do not engage in "networking," they do not meet new people or see the world from a different perspective. Social network sites reinforce everyday networks, providing a gathering space when none previously existed.

אבל כזכור, ויקי דייוויס מביאה דוגמאות שמראות בכל זאת, שיש מקום לכלים כאלה בכיתה.

בוגיג'ה, בפתיחה שלו, מתאר מצב שבו הטכנולוגיה משתלטת על הפדגוגיה:
In a recent online forum I observed how technology altered education in every conceivable facet. I have seen it used as delivery system, then as content in the classroom and finally as classroom, building and campus itself, and in every case, pedagogy changed to accommodate the interface. Shouldn’t it be the other way around? Unless we impose that logic on social networks, they will align educational methods with corporate motives, as previously discussed.

אם הבנתי את בוג'ג'ה נכון, נדמה לי שכאשר הוא כותב על "טכנולוגיה" הוא מתכוון ל-"טכנולוגיות חדישות". כאשר הוא מתייחס להשפעות של הטכנולוגיה מתקבל הרושם שהוא טוען שההשפעה הזאת ייחודית לטכנולוגיות חדשות, ולא לכל טכנולוגיה שהתפתחה במהלך ההיסטוריה. אבל השאלות שהוא מעלה כלפי הטכנולוגיות של ימינו יכלו להשאל, ואולי נשאלו, בנוגע לטכנולוגיות ישנות יותר, בעבר הרחוק והלא כל כך רחוב.

זאת ועוד, בוגיג'ה בוודאי צודק שמטרה מרכזית של רשתות חברתיות היא למכור לנו משהו, אבל אין זה ייחודי לרשתות חברתיות. זאת אולי המטרה המרכזית של כלל החברה שלנו, ואם כך, אולי מה שמפריע לבוגיג'ה איננו תכונה של הרשתות, אלא של החברה כולה. גם המו"לים הגדולים של ספרי לימוד מעוניינים למכור, אולי הרבה יותר מאשר הם רוצים "לחנך". ורק עד לפני זמן קצר מקדונלדס חילקו פרסים (ארוחות, כמובן) לתלמידים מצטיינים, ולא "רק" כי הם רצו לעודד את הלמידה, אלא מפני שהם רצו לקדם מכירות. (רצוי להוסיף כאן שלא הכרתי את בוגיג'ה, ועיינתי ברשימת הספרים שהוא כתב, ומאד התרשמתי. הוספתי כמה מהספרים הרבים שהוא כתב לרשימת הספרים שאני מקווה לקרוא.)

כזכור, הדיון גלש מאתר ה-Economist לבלוגוספירה החינוכית. אפילו בוגיג'ה הגיב בבלוג של דנה בויד – ודי באריכות. אבל יותר מאשר הוא מתווכח עם הטיעונים של בויד, הוא מציין שקשה היה, במסגרת כללי הדיון שנקבעו על ידי ה-Economist, להציג את כל הטענות שלו. הוא ממליץ לחכות עד לסיום הדיון כדי להסיק מסקנות. במסגרת קצת שונה בבלוג האישי שלו, מקינטוש מציע את אותו הדבר.

שתי ההערות האלו – שכדאי לחכות עד לסוף, ושהכללים של ה-Economist מגבילים את הדיון - בהחלט מקובלות עלי. אבל בעקבותיהן, קשה לא להרגיש שמשהו מוזר מתרחש כאן. אני מניח שהרצון של ה-Economist לשמור על כללי Debate מגובשים נובע מהרצון של העיתון הוותיק הזה לשמור על הילת הרצינות שהיא רכשה במהלך הדורות. אבל אם בוגיג'ה מעיר לדנה בויד שהיא מסיקה מסקנות מוקדם מדי, מה נגיד על ה-Economist עצמו שממש מעודד הבעת דעות עוד בשלבים המוקדמים של הדיון. נדמה לי שהכללים הנוקשים פשוט אינם מתאימים לעידן האינטרנט, והראייה לכך היא שהחלק של הדיון שהוא באמת מעניין לא מתרחש באתר ה-Economist עצמו, אלא בבלוגים האישיים של המגיבים.

דיונים דומים, על נושאים דומים, מתרחשים לעתים קרובות בבלוגוספירה החינוכית. אבל כאשר בלוגרים מכובדים פחות או יותר חוגגים כאשר עיתון "רציני" ומכובד מחליט, אפילו בצורה די צולעת, לטפל בנושא הקרוב לליבם, קשה לא להרגיש שעדיין קיימות אצלנו תחושות נחיתות כלפיו.

תוויות: ,

יום שבת, 12 בינואר 2008 

כמעט מידי יום צריכים לשאול מה צריכים ללמד

לפני מספר ימים ריצ'רד ננטל פרסם מאמרון נחמד ובו הוא מנה Four Dumb Thing I Do Out Of Habit (But Plan To Stop). ננטל התייחס להרגלים תקשוביים שהוא סיגל לעצמו במהלך השנים שפשוט אינם נחוצים היום. הוא כתב, למשל, שאין שום סיבה להמשיך לסחוב את המחשב הנייד שלו לכל מקום, או לשלוח מסמכים דרך הדואר האלקטרוני כאשר אפשר להכין מסמך ב-Google Docs ולקשר אליו. התרשמתי במיוחד מהנקודה הרביעית: ננטל כתב שהוא צריך להזכיר לעצמו שבמקום ליצור תדריך כדי ללמד כיצד לבצע פעולה (לרוב מתוקשבת) עבור מישהו, הוא צריך ללמוד קודם כל לחפש אם מישהו כבר הכין תדריך על אותה פעולה והעלה אותו לרשת. גם אני מנסה ללמוד לעשות את זה.

אבל דווקא הנושא הראשון שאליו ננטל התייחס, נושא שנכון להיום עדיין איננו מעשי עבורי, הוא זה שעורר אצלי את הצורך בהתייחסות כאן. ננטל כתב שהוא צריך להפסיק להקליד טקסט לתוך התמלילן שלו. הסיבה לכך מאד פשוטה – היום יש במחשב שלו יישום שהופך את הדיבור שלו לטקסט, והוא כל כך מוצלח שפשוט אין סיבה להמשיך להקליד:
I can honestly say that it’s now a much faster and more precise way to input words than typing.

אחד הנושאים שלעתים די קרובות עולים כאן הוא השאלה אילו מיומנויות מחשב אנחנו צריכים ללמד בבית הספר. במשך השנים קראתי מסמכים רבים על הנושא (ואפילו כתבתי כמה כאלה). משום מה, הרוב הגדול של המסמכים האלה מתייחסים למחשב ככלי סטטי, ככלי שהשימוש בו אינו משתנה או מתפתח. מקריאה במסמכים האלה מתקבל הרושם שקיימת דרך אחת נכונה להפעיל את המחשב, ושאת הדרך הזאת אפשר, לצריך, להקנות לתלמידים.

במשך העשור האחרון, במיוחד עם ההשתלטות המוחלטת של חלונות על מערכות ההפעלה, התגבשו כמה יסודות בשימוש במחשב – הקליק בעכבר, השימוש בתפריטים, ועוד. לפעמים, קשה אפילו לחשוב שהדברים יכולים לעבוד אחרת. כאשר אני מנסה להסביר לקבוצת מורים שהשמירה לתיקיות איננה נחוצה היום, הם מתקשים להבין אותי. וכמו שהם מתקשים בנוגע לתיקיות, אני בטוח שאני מקובע ביכולת שלי לחשוב על דרכים חדשות לבצע פעולות שונות. לאור זה, ההערה של ננטל מאד נחוצה לנו. יכול להיות שהוא צודק, ולא רחוק היום שבו המקלדת בכלל לא תהיה חלק אינטגראלי של המחשב, לא יהיה נחוץ להפעלתו. האם נמשיך להנחות תלמידים להקליד כאשר לא יהיה בזה צורך? דווקא יש סיכוי טוב שהסטנדרטים שלנו ימשיכו ליישר קו עם השימוש במחשב כפי שהיה, ולא כפי שהוא מתהווה, וחבל.

תוויות: ,

יום שני, 3 בדצמבר 2007 

להתראות לידידה ברשת

אחרי כמעט שנה של כתיבה, אנסטסיה גודסטיין סגרה השבוע את הבלוג שלה "Totally Wired" (נכון לעכשיו, הוא יישאר נגיש, אבל גודסטיין לא תמשיך לכתוב בו). גודסטיין כותבת במספר מסגרות אחרות, ולכן הקול שלה לא ייעלם. זאת ועוד, היא בעצם התחילה את הבלוג הזה כדי לעזור בשיווק הספר באותו השם שהיא כתבה. ולמרות כל זה, אני מצטער על סגירת הבלוג – גודסטיין היתה בין המעטים שהטיפה בהתמדה לגישה שקולה ונבונה בנוגע לשימוש באינטרנט אצל בני נוער.

לפני שבועיים, במאמרון האחרון לבלוג לפני ההודעה על סגירתו, גודסטיין התייחסה לתזכיר של איגוד המורים במדינת אוהיו שבו המליצו למורים באיגוד לא לפתוח חשבונות ברשתות חברתיות דוגמת MySpace ו-Facebook. ב-eSchool News הופיע מאמר שמצטט מהתזכיר שנשלח על ידי האיגוד למוריו. בין היתר נכתב:
“OEA advises members not to join [these sites], and for existing users to complete the steps involved in removing their profiles,” the memo said. “While this advice might seem extreme, the dangers of participating in these two sites outweigh the benefits.”.

באילו סכנות מדובר? מציינים שלוש: שהמורים יציגו את עצמם בצורה שאינה הולמת למקצוע, שתלמידים יתיידדו עם מורים מחוץ למסגרת בית הספר, והחשש שתלמידים יעלו פרופילים בדויים ופוגעים של המורים.

אכן, יש כאן סכנות. אפשר היה לקוות שמורים שמציגים את עצמם במסגרות האלו היו משתמשים במידה סבירה של שיקול דעת, אבל הימים שבהם אסור היה למורה אפילו להתחתן עברו די מזמן, ולמורים של היום יש כבר הזכות לחיים פרטיים (ואולי גם הזכות לכתוב עליהם). בנוגע להתיידדות עם תלמידים, גם כאן אין ברירה מאשר לקוות שהם יפעילו שיקול דעת. ואם תלמידים יחליטו להעמיד פרופיל בדוי של מורה על מנת לפגוע בו, הם בוודאי יוכלו לעשות את זה גם אם לאותו מורה אין חשבון משלו.

אבל גודסטיין מביטה על הנושא הזה מזווית אחרת. מבחינתה, יש סיבה אחת מרכזית שבגללה כן חשוב שלמורים יהיה נסיון ברשתות חברתיות:
If teachers are not encouraged to use social networking sites both personally and discuss social networking in class, they will be completely left behind. Students will also continue to suffer from having no adults teaching them how to use these sites appropriately.

הגישה המפוכחת הזאת אפיינה את הכתיבה של גודסטיין לכל אורך הבלוג שלה. היא מסיימת את המאמרון האחרון הזה במשפט:
Let's stop reacting and begin engaging with students around the tools that are transforming the way we all communicate.

ובדיוק בגלל הערות שקולות מהסוג הזה אתגעגע לקול שלה.

תוויות: , ,

יום שישי, 23 בנובמבר 2007 

הלהיט התורן בחינוך?

אין זה פלא שהתפתחויות באינטרנט צומחים קודם בעולם העסקים, או בחברה באופן כללי, ורק אחרי זה מוצאים את דרכן לחינוך. למרות שהחינוך הוא מרחב שיכול להיות רווחי מאד, כדאי יותר למפתחים להתמקד בתחומים אחרים. כך יוצא שהחינוך נמצא בתהליך מתמיד של חיקוי – פיתוחים מוצלחים בחברה הסובבת מתחלחלים לתוך המערכת החינוכית שרואה את ההצלחה בחוץ ומבקשת לייבא יישום זה או אחר. כך היה, למשל, עם קבוצות דיון: בעקבות הפריחה שלהם בחוץ, המערכת החליטה שהדבר מתאים למורים ולכיתות. תהליך דומה מתרחש כעת עם הוויקי. זכור לי שלפני כשלוש שנים משרד החינוך אפילו התכוון להכניס טוקבקים לתוך האתרים של יחידות המשרד - עד שמישהו החליט שעל אף הפופולאריות של האמצעי הזה, האווירה שנוצרת סביב השימוש בטוקבק איננה בדיוק האווירה שהמשרד רוצה שתשרור באתריו.

היום, כמובן, הגיע תורן של הרשתות החברתיות. כמעט לא עובר יום בלי שבעיתונות או בטלוויזיה מזכירים את פייסבוק (אמש, ב-"עובדה", ראינו כתבה צפוייה למדי של רוני קובן), ולכן גם בחינוך שיחת היום היא סביב אותן רשתות, וכיצד אפשר לשלב את פייסבוק לתוך תהליך הלמידה. כזכור, גם אני שותף לחגיגה. כבר כתבתי כאן שלמרות שלא מצאתי (עדיין?) את הערך החינוכי בפייסבוק, אני כן חש שלרשתות ייעודיות כגון אלה של נינג (כן, שוב אני מזכיר את אדורשת) יש פוטנציאל חינוכי אמיתי.

שרון גרינברג, בבלוג שלו, הצטרך אתמול לדיון. שרון מדווח על מורה לכיתות ד' ו-ה' במדינת מישגן שפתחה רשת חברתית עבור הכיתה שלה. המורה, קוני וובר, אינה חוסכת בשבחים כלפי התהליכים הלימודיים שפרחו בעקבות פתיחת הרשת.
    (אגב, לפני הדיווח על וובר, שרון מציין שהוא מתרשם שפייסבוק הוא לאנשים מבוגרים – רושם שהוא מקבל מרשימת החברים שלו שם. ההערה הזאת מקושרת, באופן הגיוני, לאותה רשימה שלו בפייסבוק. אבל כדי להציץ פנימה צריכים להיות חבר שם. אני תוהה, כמה מאלפי הישראלים שהם רשומים בפייסבוק פתחו בו חשבון רק משום שאחרת הם לא יכלו לראות מה קורה בו?)
הדיווח של וובר בהחלט מרגש (שרון מתרגם חלק ממנו, ולכן נדמה לי שאין טעם להביא כאן קטעים באנגלית המקורית). הרושם הכללי הוא חיובי ביותר – גם המורה וגם התלמידים התלהבו מהסביבה החדשה שהם הכירו. אי-לכך, יש כאן משהו שנראה מאד מבטיח. עם זאת, כפי ששרון מציין:
... נכון שמדובר בהתלהבות שאוחזת כל פעם כשנתקלים במשהו חדש.

נכון להיום, אין לנו מספיק דיווחים על התנסויות כאלה בארץ – לא אצל מורים, ולא בכיתות. אי לכך, קשה להבחין בין התלהבות טבעית מהחדש לבין ערך חינוכי של ממש שמסוגל להאריך ימים. אני מצפה שבעתיד הלא רחוק יצמחו כמה נסיונות בשטח, ואני מקווה מאד שהמורים המתנסים יראו לנכון לדווח על כך כדי שנוכל ללמוד מהם. אבל נדמה לי שעוד הערה אחת מתבקשת כאן.

הדיווח של קוני וובר התפרסם לראשונה במסגרת Classroom 20, רשת חברתית למורים שהיא, פחות או יותר, מקבילה לאדורשת אצלנו. שרון, כמוני, רשום באותה רשת, אם כי, גם כמוני, הוא איננו פעיל בו. את הדיווח שלו הוא מביא לא מ-Classroom 20 עצמו, אלא מבלוג שמתקצר את הנעשה שם. מתברר, לא כל כך להפתעתי, שלא מעט "חברים" באותה רשת (יש מעל 4000) אינם עוקבים אחר המתרחש "מבפנים". במקום זה, רבים מאיתנו מעדיפים ללמוד על מה שקורה שם דרך הבלוג (שהוא, כנראה, מיזם של שני חברים מהפעילים ביותר) .אם דרך הבלוג אנחנו מגלים שמתנהל דיון שאנחנו רוצים ליטול בו חלק, נוכל להכנס לרשת עצמה ולהשתתף.

קשה לא להתרשם שהביקוש עבור בלוג מהסוג הזה נובע מכך שלמרות כל הרצון המוצהר להיות חלק מרשת חברתית, ביסודו של דבר הפעילות באינטרנט של הרוב מאיתנו נשארת אישית, או אפילו "פרטית", והקשרים שאנחנו יוצרים אינם פונקציה של שייכות למסגרת מאורגנת, אלא של הצרכים הספציפיים של כל אחד לחוד. ואם כל זה נכון, בכלל לא ברור שאנחנו כל כך זקוקים לרשתות חברתיות מאורגנות.

תוויות: ,

יום שבת, 10 בנובמבר 2007 

לא לחדור (יותר מדי) לתוך המרחב החברתי שלהם

מאמר מעניין שהתפרסם במדור החינוך של הגרדיאן הבריטי מעלה שאלה חינוכית חשובה. המאמר מציין שלהבדיל מחברות בשוק הפרטי שאוסרים על השימוש ברשתות חברתיות ממקום העובדה, מסגרות חינוכיות (המאמר מתייחס להשכלה הגבוהה) מעודדות אותו, ומחפשות דרכים לשלב את השימוש הזה בתהליכי למידה.

עד כאן, הדברים די ידועים. אולי הופתעתי לקרוא שמעריכים שהפעילות ברשתות חברתיות בשעות העבודה עולה לתעשיה הבריטית £130 מידי יום, אבל כבר קראנו שהפעילות הזאת איננה לשביעות רצונם של מנהלי חברות. כמו-כן, לא מפתיע לקרוא ש:
E-learning gurus want to exploit their students' passion for the new generation of interactive online communication tools - collectively known as web 2.0 - to deliver academic content. Not content with podcasting mini-lectures to students' mobile phones and i-Pods, they are hijacking the internet telephone system, Skype, and invading FaceBook.

אבל ההמשך קצת יותר מפתיע:
a research exercise carried out by the Joint Information Systems Committee (Jisc), called the Learner Experience Project, has just revealed, amazingly, that students want to be left alone. Their message to the trendy academics is: "Get out of MySpace!"

יכול להיות שאין זה כל הסיפור. סטודנטים רוצים את מגוון הכלים שהאינטרנט מציע להם לשם צרכים חברתיים, אבל ידוע שאותם סטודנטים גם מצפים שהאינטרנט ישמש כלי להפוך חומרי לימוד לנגישים יותר, וגם לשמירה על תקשורת עם מרצים. אבל גם בעידן של התקשורת המתמדת, אין זה צריך להפתיע שסטודנטים מחלקים את חייהם למדורים נפרדים, ומנסים להפריד בין לימודים לבין בילוי. האתגר החינוכי, בכל הרמות של ההשכלה, מבית הספר ועד לאוניברסיטה, הוא לעזור לתלמידים ולסטודנטים להבין שאותם כלים שמשרתים את חיי החברה שלהם יכולים לשרת גם את הלמידה שלהם. במאמר אנחנו קוראים שמחקרים מראים שרוב הסטודנטים:
are confident and competent IT users, but they are too often unaware of how they could apply their skills to enhance their studies.

ואם כך, יש טעם להדריך אותם בשימוש הספיציפי הזה בכל הרמות הלימודיות. אבל במידה. רוב התלמידים והסטודנטים אינם רוצים להיות "חברים" עם המורים או עם המרצים שלהם, וזה כנראה נכון גם בעידן הרשתות החברתיות.

תוויות: , ,

יום שני, 5 בנובמבר 2007 

אנא, אל תזמינו אותי

בשבועות האחרונים זכיתי למספר לא מבוטל של הזמנות להציץ בפרופילים של ידידים ושל מכרים בפייסבוק. אינני יכול להגיד שלא מסקרן אותי להציץ, אבל נכון להיום, אני די מוכן לוותר. אני, כמו רוב האנשים שאני מכיר, די עסוק במספר רב של פרויקטים, ונכון לעכשיו, לא נראה לי שיש משהו בפייסבוק שיוכל לסייע לי בפרויקטים האלה יותר מאשר כלים אחרים שאני כבר עמוס בהם. אבל אינני יכול, כמובן, להגיד שכלים מהסוג הזה, או רשתות חברתיות באופן כללי, אינם מעניינים אותי, ולכן נדמה לי שיש טעם טיפה להרחיב.

אולי זה יישמע מוזר לאנשים שמכירים אותי, אבל מספר כלי ה-Web 2.0 שאינני בוחן עולה בהרבה על אלה שאני בודק. קשה, כמובן, שיהיה אחרת. כמעט מידי יום צצים מספר כלים חדשים, ולו הייתי בודק את כולם, הייתי מוצא את עצמי קופץ מכלי לכלי הרבה לפני שאני מספיק להכיר אותם, או להסיק מסקנה כלשהי לגבי כדאיותם. אין לי ברירה אלא לבחור קומץ כלים, אפילו באופן אקראי, ולנסות לצלול לתוך השימוש בהם על מנת לבחון אם הם עונים על צורך אצלי או לא. וכמובן שהשאלה איננה רק אם הכלי עונה על צרכים אישיים, אלא, ואולי בעיקר, האם יש לו מה לתרום לסביבה הלימודית או לתהליך הלמידה.

מבחינתי, יש עוד נתון שדי חשוב. אינני אוהב שמכריחים אותי לפתוח חשבון בכלי מסויים רק על מנת לבחון אותו. נכון, זה לא תמיד אפשרי. אבל למרות שיעילותם האמיתית של דלישס ושל פליקר, למשל, נעשית ברורה רק אחרי שפותחים חשבון, מאפשרים לנו להציץ בהם ולראות מה הכלים האלה מציעים לנו עוד לפני פתיחת החשבון. פייסבוק איננו מאפשר לזאת (להבדיל מרוב הקהילות של נינג שהן פתוחות לבדיקה בלי הרשמה).

בנוסף להזמנות לפייסבוק שהגיעו אלי בזמן האחרון, התפרסמו כמה מאמרים בעיתונות העברית אודות הכלי. לפני כשבועיים התפרסם ב-The Marker מאמר מתורגם מהאקונומיסט הבריטי תחת הכותרת: הבועה החברתית של פייסבוק. (המקור באנגלית נמצא כאן.) במאמר הזה אנחנו קוראים משפט שבעיני חשוב ביותר:
שלא כמו רשתות אחרות, הרשתות החברתיות מאבדות מערכן כשהן מגיעות לגודל מסוים.

רק אתמול, סטיבן דאונס, בבלוג האישי שלו, הרחיב על הנקודה הזאת, והדגיש שבדרך כלל, ככל שרשת גדלה, איכות הקשרים שבתוך אותה רשת נעשית דלה יותר:
The presumption in the design of most networks is that the value of the network increases with the number of nodes in the network....

It is therefore tempting to suggest that a similar sort of thing holds for members of the network, that the value of the network is increased the more connections a person has to the network. This isn't the case.

Each connection produces value to the person. But the relative utility of the connection - that is, its value compared to the value that has already been received elsewhere - decreases after a certain point has been reached.

אם כך, לא בטוח שיש טעם בלהיות חלק מרשת המונית. אישית, אני יכול לתאר לעצמי שרשת בעלת משתתפים רבים מפזרת את עול אחזקת הרשת על גבי יותר מקומץ פעילים שנשרפים מהר מדי כי הם מחזיקים אותה לבדם. אבל מלבד היתרון הזה, קשה לי לזהות אחרים. למען האמת, אינני יודע מה אמור לקרות בתוך רשת כמו פייסבוק. האם אני והחברים שלי אמורים ללבן סוגיות שונות שמעסיקות אותנו, או האם אנחנו פשוט אמורים להיות "שם", ולהפגין נוכחות. הרושם שאני מקבל מוויכוח על פייסבוק (משתמש אחד בעד, ומשתמש אחר נגד) שהתפרסם ב-Ynet לפני כמה ימים, היא שהנוכחות היא מטרה בפני עצמה. שני המתווכחים מנסים להסביר מה הם עושים בפייסבוק. כצופה מבחוץ, נדמה לי ששניהם עושים (או לא עושים) את אותו הדבר, וההבדל היחיד ביניהם הוא שאחד חושב שזה כייף וכדאי, והשני חושב שזה כייף, אבל בזבוז זמן. אישית, אני מסוגל להנות מבזבוז זמן לפחות כמו כל אחד אחר, אבל ממה שתיארו באותו "ויכוח", לא הבנתי למה כדאי לי לבזבז את הזמן שלי דווקא בפייסבוק. זאת ועוד: עדיין לא הצלחתי להבין מה מתרחש שם.

במאמר ב-The Marker מופיעה תרשים המראה שנכון להיום, עדיין יש ב-MySpace בערך פי שלוש המשתמשים מאשר בפייסבוק. אם כך, אולי יש טעם לשאול למה בארץ מתלהבים כל כך מפייסבוק, ואילו על MySpace בקושי שומעים. לפני חצי שנה דנה בויד כתבה מה שבעיני היה חלק משמעותי מהתשובה לשאלה הזאת. במאמר שנשא את השם Viewing American Class Divisions through Facebook and MySpace בויד ציינה שבני נוער מהמעמד הבינוני ומעלה (כולל אלה שבעבר היו להם חשבונות ב-MySpace) נמשכו לפייסבוק, ואילו בני נוער עניים יותר היו המשתמשים העיקריים של MySpace. השבוע בויד חזרה לנושא הזה וכתבה על מחקר (לא שלה) שהתפרסם לאחרונה שחיזק את הטענה שלה. אין לי נתונים בנוגע לישראל, אבל תחושת הבטן שלי היא שהנהירה לפייסבוק בארץ היא לרוב אצל שכבות מבוססות המבקשות להפגין את שייכותם לאליטה.

אחרי כל זה, אני בכל זאת שב ומדגיש שאין לי שום דבר נגד פייסבוק. אני פשוט בוחר להתמקד בכלים אחרים, ומבקש לפרוס את העבודה הרבה של בדיקת כלים למיניהם על גבי כמה שיותר אנשים. אני מבטיח להמשיך לבחון את הכלים שלדעתי הם בעלי הסיכוי הגדול ביותר לתרום לקידום הלמידה. (בעבר ציינתי שאני מעדיף להתמקד בבלוגים, אבל אני מאד מעוניין ללמוד מאלה שבוחנים את השימוש בוויקיים, למשל.) בנוגע לרשתות חברתיות, אני אמשיך להשקיע באדורשת, וברשתות קטנות וממוקדות כמו אלו שנינג מציע. אבל אשמח מאד ללמוד מהנסיון של אחרים - לא רק בפייסבוק, אלא במסגרות דומות נוספות.

תוויות: ,

יום שבת, 22 בספטמבר 2007 

כדאי (מאד) לנסות

מידי פעם אני מהרהר כאן על ההבדל בין קהילה לרשת, ועל המקומות שאלה יכולים למלא בתהליכי למידה. טענתי שביסודו של דבר כל אחד מאיתנו מעמיד את עצמו במרכז הלמידה שלו, ועוסק בתן וקח עם הסביבה שלו בהתאם לצרכיו. ואם כך הדבר, השאיפה להיות חלק מ-"קהילה לומדת" מוגדרת היא, לטעמי, מיותרת. בשבילי המונח "רשת" מתאר את הקשרים המזדמנים, הלעתים חזקים ולעתים רופפים, שמגדירים את ההשתייכויות ואת המחוייבויות שלי לעצמי ולאחרים. אבל אין זה אומר שאין קסם, וגם כדאיות, ב-"קהילה", במסגרת מוגדרת שאליה מצטרפים על מנת להיות בקשר עם אחרים, לעזור ולהעזר בהם. יכול להיות שההבדל בין "רשת" לבין "קהילה" היא סמנטית בלבד. הרי, היום, מרבים להגדיר "קהילות" כ-"רשתות חברתיות".

לאור זה אני שמח להזמין קוראים (אם יש כאלה) להכיר, ואפילו להצטרף, לרשת חברתית חדשה, על תשתית מעוברתת של נינג: edureshet. קהילה/רשת זאת היא סביבה אסתטית ועשירה בכלים מעולם ה-Web 2.0 המאפשרים ומזמינים חשיבה משותפת של אנשי חינוך שרוצים לקדם את השימוש באינטרנט בבתי הספר. בכך היא דומה מאד למספר רשתות חברתיות שכבר קיימות ב-Ning שעוסקות בחינוך, אבל עם הבדל משמעותי ביותר: היא בעברית. edureshet נוצרה על ידי סוזן צעירי (היא iTeachr, שבזמן האחרון כמעט אינה כותבת לבלוג שלה בגלל העבודה הרבה שהיא מקדישה לעברות של Ning), ומורגש שהיא דאגה עד לפרטים הקטנים כדי שהסביבה תסביר פנים לבאיה.

נכון לשבוע הזה, edureshet יוצאת מתקופת ההרצה, מתקופת הביתיות שבה ההצטרפות היתה רק לפי הזמנה. וכמובן שכך צריך להיות. הרי, אין טעם ש-"רשת חברתית" תישמר בסוד. המבחן האמיתי של edureshet איננו ברעיונות המבריקים שקבוצה היושבת בגן סגור מעלה לעצמה, אלא ביכולת למשוך מורים אחרים שעוסקים בשאלות דומות, ולעורר אצלם הרצון להיות שותפים פעילים בגיבוש דרכי עבודה עם האינטרנט בחינוך. יתכן מאד שרשת חברתית כמו edureshet יכולה להוות סביבה חמה ותומכת למורים שחוששים לפתוח לעצמם בלוג, אך רוצים להתנסות בכלי Web 2.0. ובוודאי לא יזיק שמורים יתנסו בכלים דומים לאלה שרבים מתלמידיהם כבר מכירים.

אי לכך, אינני מתבייש לחרוג טיפה מהסגנון הרווח של הבלוג הזה. הפעם אינני רק מדווח ומקשר, או מבקר, או מהרהר, אלא אני גם ממליץ.

אגב, ל-edureshet יעוד חינוכי מוצהר. התשתית של Ning בעברית יכולה, כמובן, לשרת רשתות חברתיות סביב נושאים אחרים. המעוניינים לבחון כיצד לפתוח קהילה על התשתית הזאת מוזמנים לפנות לסוזן.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates