ברור לי שבתי ספר אינם עתידים להעלם בקרוב. גם אם אני מייחל ליום שבו תלמידים יורשו לכוון את הלימודים של עצמם (וגם יהיו מסוגלים להפיק תועלת מהלימוד העצמי הזה), ברור לי שזה לא יקרה בקרוב. אבל זה כמובן איננו אומר שאין טעם לחתור ליצירת התנאים שבהם זה יוכל לקרות. היעד נשאר העצמת הלומד העצמאי, והצטיידותו בכלים שיאפשרו לו לחוות הרפתקת למידה משמעותית ומרתקת.
והיום, לכאורה, התנאים הדרושים לקידום הלמידה העצמית הזאת זמינים לנו. חסידי Web 2.0 בחינוך טוענים כבר מספר שנים שהכלים שנמצאים בידינו היום מאפשרים לכל לומד להרכיב את הסביבה האישית ללמידה, ה-Personal Learning Environment, של עצמו. אמנם היום כתבות ומאמרונים על ה-PLE נפוצים קצת פחות מאשר לפני שנה או שנתיים, אבל עדיין אנחנו קוראים את הגיגיו של סטודנט שמנחים אותו, במסגרת לימודיו, "לבנות" PLE משל עצמו בתדירות די גבוהה. בדיווחים האלה הסטודנט מכריז בשמחה ובגאווה שהוא מתרגש מאד על הקמת ה-PLE שלו. אבל משום מה, יותר נכתב על הקמת הסביבות האלו מאשר על השימוש בהן לצרכי למידה. לפעמים המילה "סביבה" מוחלפת ב-"רשת" על מנת לרמוז שהלמידה אמנם אישית, אבל היא נתמכת על ידי הקשרים שהלומד יוצר עם אחרים. ובעצם, בבסיס הרעיון של ה-PLE/PLN נמצאת ההנחה שהלמידה האישית יונקת מהשיתוף.
ג'ורג' סימנס, מפתח תיאוריית הלמידה
connectivism, דוגל בחיבור הזה בין האישי והציבורי. באופן פשטני למדי אפשר לכתוב שעבור ה-connectivism הלמידה מתאפשרת כאשר הלומד מתחבר למקורות רבים ומגוונים. לאור זה, ברור שסימנס מוצא ערך בסביבה/רשת האישית ובלמידה שיתופית.
במאמרון בבלוג שלו מלפני שבועיים הוא חוזר ומדגיש שיש ערך רב בקשרים הלימודיים האישיים שנוצרים בסביבה כזאת. אבל הוא גם חש שרבים מאלה שכותבים בהתלהבות על הסביבות האישיות שהם בונים מתמקדים יותר בעצם קיומה של הסביבה, ופחות בשימוש בסביבה הזאת לצרכי למידה:
Where things get a bit more confusing with PLNs is when we fail to advance beyond those warm fuzzy feelings about being connected to others with more substantive knowledge and action. Being connected is at best a conduit – a suggestion or hint of potential value in information exchange or general interaction. Perhaps we share YouTube videos, interesting articles, and break into the odd spontaneous debate with political extremists (both lefties and righties are good for much mileage on this topic). Or perhaps we get together and create something – an article, a list of resources on a topic, and so on. These are important “social glue” activities in strengthening and maintaining our connection with others in our PLN.
סימנס מכיר בכך שיש חשיבות לתחושה החמימה של שייכות שה-"שימוש" ב-PLE יוצר. גם אם יש נימה של סלחנות כלפי הגוזמאות שנשמעות כלפי ה-PLE, הוא איננו מבטל אותה. לסביבה כזאת יש, ללא ספק, ערך בלמידה. אבל הוא מזכיר לנו שהדבק החברתי שאצל רבים נחשב לחשוב כל כך איננו המטרה, אלא רק האמצעי להעמקת הלמידה. ולמרבה הצער, הוא חש שרבים מדי מבוני הסביבות האישיות של עצמם אינם עוברים לשלב הנוסף החשוב הזה. אם הסביבה היא באמת "רשת", אז הרשת הזאת איננה מטרה בפני עצמה, מערכת נאה של קשרים שטווים על מנת להביט בה בסיפוק, אלה כלי שלוכד את מה שאנחנו מבקשים ללמוד. רשת איננה צריכה להיות יפה או אסתטית, אלא פשוט יעילה. עבור סימנס הערך החשוב ביותר של ה-PLE/PLN נמצא ביכולת שלה לדרבן פעולה:
Once we get past the thrill of “ooh, I love my PLN”, we can get down to something more practical (and yes, boring). What’s important with a PLN is not “what it does for me” but rather how I can use it to change things in education, society, or the world. Learning networks give us potential for action.
מפני שעבור סימנס הלמידה חייבת להיות פעילה, הוא שולל את ה-"אורבים" שממקמים את עצמם בשולי הרשת, מוכנים תמיד לקחת, אבל לא לתרום. בעצם, הוא איננו מקבל את הטענה שקיימת השתתפות שולית לגיטימית – legitimate peripheral participation. הוא מבין שההשתתפות ברשת היא תהליך, ולכן יתכן שעד שאדם ירגיש מספיק נוח ליטול חלק פעיל ברשת כלשהי הוא ירצה להתאקלם ולהכיר אותה יותר מקרוב. ובכל זאת, "השתתפות" כזאת איננה נראית לו, בנוסף לכך שהיא איננה מהווה בסיס ללמידה.
כזכור, קראתי עשרות דיווחים של אנשים שכתבו על הסביבות האישיות שהם פתחו (לעתים קרובות במסגרת מטלה בלימודים). נדמה לי שברוב הגדול מאלה הסביבה הזאת מתוארת כאוסף של כלים. במידה לא קטנה בעידן התקשוב זה צפוי – אנחנו פתוחים לגירויים לימודיים דרך כלים שמביאים לנו קישורים למאמרים, לסרטים, לדיונים, ועוד. אבל מתקבל הרושם שמי שמתאר את הסביבה האישית שלו תוך שימת דגש על כלים רואה את הלמידה כאוסף הולך וגדל של כלים, ולא כתובנות שאליהן הוא מגיע באמצעותם. ובעצם, אין זה צריך להפתיע אותנו. הרשתות החברתיות שתופסות חלק נכבד מהחיים שלנו היום מציעות לנו מגוון כלים שבאמצעותם אנחנו מתחברים לאנשים אחרים. נוצרים קשרים חיוביים, אבל אלה קשרים של "נוכחות", לא של "התהוות". הקשרים האלה אינם מעודדים אותנו ללמוד משהו או להתמודד עם בעיה כדי לפתור אותה. די בכך שאנחנו שם. נדמה לי שההסתפקות בנוכחות הזאת עוברת אל הסביבות האישיות שלכאורה מיועדות ללמידה, ובסופו של דבר יש הכל מלבד הלמידה.
ואם כל זה נכון, "ההשתתפות השולית" שעליה סימנס קובל איננה רק תופעה שתחלוף ככל שהלומד ייטיב להתרגל לסביבה החדשה. אפשר אולי לזהות כאן "תרגום" של הציפיות שלנו מהרשת החברתית לתוך הרשת הלימודית. לקראת סיום המאמרון שלו סימנס כותב:
Creation, collaboration, and sharing are the true value points of a PLN. It’s not what it does for me, but rather what I am now able to do with and for others.
דברים אלה של סימנס נכתבים כביקורת על ה-"לקיחה" שבעיניו היא מרכיב מרכזי מדי בסביבה. אפשר להסכים עם הביקורת, אבל נדמה לי שהיא בכל זאת מפספסת משהו. רבים מאד מאלה שלכאורה בונים "סביבות אישיות ללמידה" פשוט אינם מודעים לכך שבסביבה לימודית משהו הרבה מעבר לנוכחות בלבד אמור להתרחש. אני עדיין מקווה שנחתור ליצירת התנאים שיאפשרו ללומד לכוון את הלמידה של עצמו. אבל אני חושש שהתנאים האלה אינם מוצאים ביטוי בסביבה האישית ללמידה כפי שלומדים רבים בונים אותה היום.
תוויות: כלי ווב 2.0, למידה, רשתות חברתיות, PLE
שלום ג'יי !
כפי שכתבת "היעד נשאר העצמת הלומד העצמאי, והצטיידותו בכלים שיאפשרו לו לחוות הרפתקת למידה משמעותית ומרתקת."
זה היה חלק מהחזון שלי כשהקמתי את iStudent (סביבת עבודה אישית לסטודנט) אבל היה לי ברור עוד בטרם הטמעתי את שיטת העבודה בכיתה כי מתן כלים לתלמיד אינו בהכרח מחייב כי הוא ישתמש בהם.
לשם כך ניסיתי גם אני לתת מטלות מאתגרות וכאלו אשר ישלבו את הכלים בסביבת העבודה במטלה/למידה. לרוב זה עובד אך לא תמיד.
web 2.0 הופך את הלמידה לאחרת ובהתחלה אף למלהיבה אך לא תמיד הוא הפתרון המתאים ובטח שלא ערובה להצלחה.
נשלח ע"י:
iTeacher | 18 דצמבר, 2010 18:17