יום שלישי, 21 ביולי 2015 

להרוויח מההעתקות?

בשנת 2007 האוניברסיטה של טקסס ביקשה לבחון איזה כלי לזיהוי העתקות בעבודות של סטודנטים כדאי לה לרכוש. סוזן שורן (Schorn), מרצה באוניברסיטה ערכה בדיקה ממצה. היא בדקה את הכלי הנפוץ ביותר, Turnitin, וכלי נוסף, SafeAssign (שבסופו של דבר הוחלט עליו) וגם עריכת חיפוש בגוגל על קטעי טקסט נבחרים מתוך עבודות הסטודנט. המסקנה של שורן היתה ברורה – הכלים הייעודיים היו פחות יעילים מאשר החיפוש על קטעי טקסט דרך גוגל. לפני שבוע Inside Higher-Ed פרסמה כתבה שמדווחת שהשנה שורן ערכה בדיקה חוזרת ... והגיעה לאותה המסקנה.

בבדיקה החדשה שלה שורן הכינה "עבודות" שכללו 37 העתקות ממגוון סוגים וממקורות שונים והריצה את העבודות ב-Turnitin, ב-SafeAssign, ובגוגל. היא מצאה ש-Turnitin לא הצליח לזהות כמעט 40% מההעתקות, ו-SafeAssign לא זיהה יותר מ-56%. לגבי גוגל:
Google -- which Schorn notes is free and worked the fastest -- trounced both proprietary products. By searching for a string of three to five nouns in the essays, the search engine missed only two sources. Neither Turnitin nor SafeAssign identified the sources Google missed.
נדמה לי שעל אף העובדה ששורן ציינה שגוגל פעלה מהר יותר מאשר הכלים הייעודיים והיקרים (ו-Turnitin יקר בהרבה), מרכיב חשוב מההשוואה חסר כאן. כאשר מרצה מריץ בדיקה באמצעות Turnitin עליו בסך הכל להזין את העבודה לתוך המנגנון ולפנות לעיסוקים אחרים עד שמתקבלת תוצאה. החיפוש בגוגל, לעומת זאת, דורש ממנו יותר פעילות. הוא צריך לבחור את הטקסט שהוא רוצה לבדוק, ואולי לעבור על התהליך מספר פעמים. מנסיון אישי אני יכול להעיד שלעתים קרובות גוגל באמת אפקטיבי באיתור העתקות, אבל סביר להניח שרוב המרצים אינם רוצים להקדיש את הזמן הדרוש כדי לערוך חיפוש ממצה. יתכן מאד שמשהו נוסף מתרחש כאן. מרצה שבודק דרך גוגל בדרך כלל יעשה זאת אחרי שמתעורר חשד בזמן קריאת העבודה. לעומת זאת הפנייה ל-Turnitin די אוטומטית. אין בכלל צורך לקרוא את העבודה של הסטודנט לפני ביצוע הבדיקה. זאת ועוד: אם וכאשר מעלים סטודנט לוועדת משמעת על העתקה אני מניח שהצגת תוצאה מכלי כמו Turnitin מעניקה רשמיות מסויימת לטענות המרצה. אבל דווקא בגלל זה, האחוז הגדול של טעויות בעייתי. הכתבה מצטטת את שורן:
We say that we’re using this software in order to teach students about academic dishonesty, but we’re using software we know doesn’t work. ... In effect, we’re trying to teach them about academic dishonesty by lying to them.
ככל שעוד ועוד עבודות של סטודנטים נבדקים דרך Turnitin מאגר המקורות של החברה גדל. לכאורה זה צריך ליצור מאגר יעיל יותר, אם כי הבדיקה החדשה של שורן רומזת שזה איננו המצב. לפני כשמונה שנים קבוצה של סטודנטים תבעו את החברה על כך שהיא משתמשת בקניין הרוחני שלהם (העבודות שהם כתבו ובעת הבדיקה הוכנסו למאגר) על מנת לשכלל את המאגר שלה וכך גם להגדיל את רווחיה. אני מודה שהופתעתי כאשר בית המשפט לא פסק לטובת הסטודנטים.

הבדיקות של שורן אינן היחידות שבוצעו. בעשור האחרון נערכו מספר בדיקות דומות, ובאופן עקבי התוצאות מצביעות על הצלחה חלקית בלבד בזיהוי העתקות. ובכל זאת אני מודה שתוצאות הבדיקה של שורן הפתיעו אותי. השנים האחרונות ראו שיפורים רבים ביכולת של מחשבים "לקרוא" טקסטים (ואפילו לכתוב אותם), ואפשר היה לצפות ש-Turnitin וכלים דומים יצליחו לשכלל את הכלים שלהם. גם אם אינני תומך בשימוש בכלים כאלה יכולתי להבין שהיום מכונות מסוגלות לעשות את המלאכה.

בעיית ההעתקות איננה חדשה, וככל שמבחר המקורות ברשת גדלה היא נעשית יותר ויותר חמורה. שורן מסבירה את המשיכה לכלים תקשוביים לטיפול בבעיה: הכיתות כל כך גדולות כך שהמרצים אינם יכולים לקרוא את כל מה שהם מבקשים מהסטודנטים שלהם לכתוב. וזה בעצם מציב בפנינו שאלה: האם האקדמיה באמת רואה את שיפור יכולת הכתיבה של הסטודנט כמטרה מרכזית, או האם היא פשוט מנציח מצב שבו היא מצפה לרמה של כתיבה אצל הסטודנט, ומענישה אותו כאשר הוא מעתיק, אבל לא נותנת לו את ההדרכה הדרושה כדי שילמד לכתוב. הכתבה מצטטת את שורן:
The real ethical question is how you can sell a product that doesn’t work to a business -- the sector of higher education -- that is really strapped for cash right now. ... We’re paying instructors less, we’re having larger class sizes, but we’re able to find money for this policing tool that doesn’t actually work.
Turnitin פנתה לאקדמיה לראשונה ב-1996, והכלי שלה הוא ללא ספק הכלי הנפוץ ביותר לזיהוי העתקות. אבל למה לא לנצל את המאגר העצום שהצטבר אצלה לרווחים נוספים. לפני שש שנים החברה השיקה כלי נוסף, כלי שבמקום לפנות למרצה כדי לעזור לו לזהות העתקות פונה לסטודנט. הסטודנט מגיש את עבודתו לכלי – WriteCheck – ומקבל בחזרה דיווח על המידה שבה היא מכילה העתקות. עוד בשנת 2011 Inside Higher-Ed התייחס לכלי הזה, ולבעייתיות שבו: עבור $8 סטודנט יכול להגיש עבודה שהוא מכין שלוש פעמים, וזה מאפשר לו לראות עד כמה הוא הצליח לנקות את העבודה שלו מההעתקות ש-Turnitin מסוגל למצוא. הכתבה מ-2011 מצטטת את דעתו של מרצה לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון:
They are warlords who are arming both sides in this plagiarism war.
באתר של WriteCheck מסבירים שכוונות הכלי טהורות – המטרה היא לעזור לסטודנט ללמוד לכתוב בלי להעתיק ממקורות אחרים. ובכל זאת, בהחלט אפשר להבין את טענת המרצה, וגם לשאול – אם לפי הבדיקות של שורן ושל אחרים Turnitin איננו יעיל בזיהוי העתקות, האם החברה עובדת גם על המרצים וגם על הסטודנטים. מצד אחד הסטודנט משלם כדי לנקות את העבודה שלו כך שהמרצה לא ימצא את ההעתקות, ומצד שני המרצה מריץ את Turnitin בציפיה למצוא את ההעתקות שהבדיקות מראות שהוא איננו מצליח למצוא. נוכל לפחות להתנחם בכך שאם זה איננו תורם להשכלה הגבוהה, לפחות החברה מרוויחה מכל זה.

תוויות:

יום שישי, 20 בנובמבר 2009 

תלוי מי עושה את זה?

בחינוך אנחנו רגילים לתוכחה המוכרת – עשה כפי מה שאני אומר, לא כפי מה שאני עושה. גם אם איננו רוצים לנהוג לפי הכלל הזה, ברור שאנחנו, המבוגרים, רוצים שהתלמידים שלנו יהיו יותר טובים מאשר הננו. ומפני שכולנו מועדים, אולי עדיף ללמוד מהכוונות יותר מאשר מהמעשים.

אבל בסביבה המתוקשבת נדמה שאנחנו מעלים את התוכחה הזאת לרמות גבוהות במיוחד. אולי זה מפני שהסביבה הזאת חדשה לכולנו, ואולי זה מפני שעדיין לא הפנמנו את המידה שבה הכל בה גלוי. כך או כך, או אולי מסיבות אחרות, אנחנו מזהירים את התלמידים שלנו מפני התנהגות לא נאותה באינטרנט, אבל לא כל כך מקיימים את ההתנהגות הזאת בעצמנו. שני מקרים שהגיעו לעיתונות השבוע מיטיבים להמחיש זאת.

כתבה בבלוג ReadWriteWeb מספר על מדור באתר של עיתון בסנט לואיס שבמדינת מיזורי. הקוראים התבקשו לדווח על הדבר המוזר ביותר שהם אי-פעם אכלו. בין התגובות היתה אחת בעייתית:
In the comments section of the article, one user posted a single word response referring to a part of a woman's anatomy. Of course, the site's moderators quickly deleted the comment but it soon reappeared - obviously this juvenile was intent on having their say.
אני מניח שאתרים רבים נתקלים במצב כזה לעתים די קרובות. ובאינטרנט, למרות שאפשר לבדוק מהיכן מגיעה תגובה בעייתית, ספק אם יש טעם לעסוק בזה. במקרה הזה, עורך המדור כן בדק, והוא גילה שהתגובה הבעייתית הגיעה מבית ספר. הוא התקשר לבית הספר – תוך ציפייה שמי ששלח את התגובה בוודאי היה תלמיד שיוזמן לפגישה אצל המנהל ואולי יקבל עונש קל, ושזה יהיה סוף הסיפור. אבל בית הספר המשיך לבדוק, וגילה שלא מדובר בתלמיד, אלא במישהו שעבד בבית הספר, ובעקבות הגילוי העובד הזה התפטר.

הפרשה עוררה סערה לא קטנה. (עורך המדור דיווח על המקרה בבלוג האישי שלו, וקוראים רבים הגיבו שם.) קוראים רבים טענו שעורך של סוג כזה של מדור (המדור מאפשר לשלוח תגובות בעילום שם) פשוט צריך למחוק את ההודעות הלא מתאימות, ולהמשיך הלאה. כמעט כולם חשבו שלא היה זה נכון להתקשר למקום העבודה של כותב התגובה הבעייתית ולדווח עליו. אבל כאן נמצאת הנקודה שבעיני היא החשובה, שמשום מה לא זכתה להתייחסות. עורך המדור חשב שמדובר בתלמיד – הוא לא התקשר למקום עבודה, אלא לבית ספר. והוא עשה את זה מפני שהוא הניח שמדובר במשהו שתלמיד כתב. אם אחר חיפוש הוא היה מגלה, למשל, שמדובר במשרד של עורכי דין ספק רב אם הוא היה מטלפן למשרד ומספר מה קרה. כותבת הכתבה ב-ReadWriteWeb מגיעה למסקנה שאנחנו צריכים לזכור שאין דבר כזה אנונימיות באינטרנט, ולכן עלינו להיות זהירים לגבי מה שאנחנו עושים ברשת. היא איננה מתייחסת ליחס השונה שאליו זוכים תלמידים לעומת מבוגרים.

וזה כנראה המצב גם בעניינים קצת יותר רציניים – או חשובים. כתבה בניו יורק טיימס מספר על סנאטור אמריקאי שפנה למספר בתי ספר לרפואה יוקרתיים על מנת לברר כיצד הם מטפלים בפרופסורים שמעניקים את שמם למאמרים שנכתבו על ידי סופרי-צללים (מאמרים שבדרך כלל נכתבים ביוזמתם של חברות תרופות). הוא שאל כיצד המנהג הזה שונה מפלגיאט אצל סטודנטים. לפי הסנאטור (צ'רלס גראסלי, ממדינת איווה) לא מדובר רק בפעולה מפוקפקת מבחינה מוסרית. במכתב שהוא שלח לבתי הספר לרפואה הוא כתב:
Any attempt to manipulate the scientific literature, which can in turn mislead doctors to prescribe treatments that may be ineffective and/or cause harm to their patients, is very troubling.
אבל גם כאן, כמו במקרה הקודם, המבוגר כנראה זוכה ליחס מועדף. אף אחד, חס ושלום, איננו מצדיק את הפרסום באמצעות סופרי-צללים, אבל יש כאלה שמוכנים להתייחס אליו בסלחנות. לפי הכתבה:
Arthur L. Caplan, director of the Penn’s Center for Bioethics, said there was a difference in degree, if not in kind, between ghostwriting and plagiarism. Faculty members who sign their names to ghostwritten papers for research credit usually have some agreement with the paper, he said, even if, improperly, they did not write it. Students who plagiarize a paper may know nothing about the subject.
יתכן שזה נכון, אבל יתכן גם שהסטודנט המעתיק של היום עתיד להיות הפרופסור שמעניק את שמו למשהו שהוא לא כתב של מחר. קשה לא להתרשם שהיחס השונה מלמד שמה שאסור לתלמיד לא כל כך אסור למבוגר.

תוויות: ,

יום שני, 5 באוקטובר 2009 

תראו מי מדבר!

אתר Tech & Learning פרסם לפני שבוע אוסף נתונים די מרתקים לגבי ממדי הרמאות במבחנים וההעתקה אצל תלמידים. קשה לכנות את מה שהתפרסם "כתבה" – בסך הכל מדובר בשבעה משפטים שמכילים תשעה נתונים המובאים באחוזים, לדוגמה:
  • שני שליש מכלל בני העשרה (65%) אומרים שאחרים בבית הספר שלהם עוסקים ברמאות יחד איתם
  • חצי מבין בני העשרה (52%) מודים שהם עסקו בפעולות של העתקה/רמאות באמצעות האינטרנט
  • יותר משליש (38%) מדווחים שהם העתיקו טקסט מהרשת והגישו אותו כעבודה שלהם
  • רק 41% אומרים ששמירת קטעי טקסט בטלפון סלולארי כדי להציץ בהם בזמן מבחן היא רמאות ונחשבת כ-"עבירה חמורה"
יש עוד, אם כי נדמה לי שהתמונה די ברורה. אנחנו לומדים שפעולות של העתקה ומסירת מידע בזמן מבחן דרך הטלפון נפוצות מאד, אבל גם שבני נוער רבים אינם מרגישים שהפעולות האלו פסולות. הורים רבים אכן משוכנעים שטלפונים סלולאריים משמשים לרמאות בבתי הספר, אבל מעטים מאד מהם חושבים שהילדים שלהם מעורבים בפעולות כאלה.

אין הרבה חדש בנתונים האלה, והם בוודאי משמשים תחמושת לאלה שטוענים שהדיגיטאליות גורמת לירידה תלולה באמות המידה המוסריות של בני הנוער. (מעניין היה להשוות את הנתונים האלה עם נתונים מקבילים על העתקה ורמאות במבחנים בתקופות לפני האינטרנט והטלפון הסלולארי, אבל לא ידוע לי אם קיימים נתונים כאלה.) עבורי, מעניין יותר מאשר הנתונים עצמם היא הדרך שבה Tech & Learning מגיש אותם לקוראיו. תגובה של קורא אחד מעידה על הדרך הזאת:
Sorry... but the credibility of the article suffers severely without a reference to the source and methods used to realize this data.
זה בוודאי נכון. אין שום אזכור של מקור הנתונים, שלא לדבר על קישור שבאמצעותו ניתן להגיע למקור כדי להתרשם בעצמנו. אפילו מילים נוסח "לפי סקר חדש שנערך ..." אינן מופיעות.

אבל האמת היא שלא כל כך קשה להגיע למקור. מדובר בתוצאות של סקר שנערך על ידי ה-Benenson Strategy Group עבור Common Sense Media שעוד בחודש יוני השנה דיווח לעיתונות על הסקר. דוח בן תשעה עמודים על הסקר התפרסם אז והוא זכה להתייחסות גם בעיתונות וגם בבלוגוספירה החינוכית (eSchool News דיווח על הסקר כבר אז). אבל משום מה Tech & Learning, שעד לפני בערך שנה היה מקור טוב מאד למידע רב ולדעות מגוונות בנושא התקשוב בחינוך (לצערי היום קשה למצוא שם משהו באמת מעניין), סתם הגיש נתונים תלושים, כאילו היה צורך למלא עוד משבצת של טקסט ליד פרסומת, ולכן הם שלפו משהו מהארכיון.

הדוח של Common Sense Media התבסס על סקר של כ-2000 משתתפים שראויינו "online" – אין בדוח תיאור מדויק יותר מאשר המיליה הזאת, וההצהרה שמדובר באוכלוסיה שהיא "nationally representative". ממה שהצלחתי לפענח, חצי מהנשאלים היו תלמידים בני 13-18, וחצי היו הורים של תלמידים בגילאים האלה. בנוסף, הסוקרים ערכו ראיונות מעמיקים יותר עם 55 משתתפים – חצי מהם תלמידים, וחצי מהם הורים. לא אתווכח עם הממצאים, אם כי, אחרי קריאת הדוח אינני משוכנע שמדובר בנתונים שמהם אפשר להסיק מסקנות גורפות, לא לגבי ממדי תופעות הרמאות וההעתקה ולא לגבי דעות התלמידים וההורים כלפי התופעות האלו. וכמובן שאין לי שום כוונה להצדיק את התופעות האלו; אין ספק שרצוי למגר אותן.

ובכל זאת, די מפליא שאתר אינטרנט שכנראה די מעורך בקהילה החינוכית האמריקאית מרשה לעצמו לפרסם נתונים בלי שום ציון של מקור. אם תלמידים היו עושים דבר כזה בבית הספר, הם בוודאי היו מקבלים ציון נכשל, ויתכן מאד שהיו מאשימים אותם בהעתקה.

תוויות: ,

יום חמישי, 5 בפברואר 2009 

אם בפעם הראשונה זה נשמע טוב ...

במשפטים המסיימים של כתבה בוושינגטון פוסט של היום מקפחת בתי הספר של אחד המחוזות של עיר הבירה מסכמת פרויקט חדש שמופעל בבתי הספר של המחוז שלה:
This has infused so much excitement in our students. I'm amazed at the creativity of these small children. . . . This is just a different way of problem-solving and learning, and it is the way we need to continue to go.
כמובן שאם אלה היו המשפטים שבהם נפתחה הכתבה, הייתי קורא אותה בסקרנות רבה, בציפייה שאני עתיד לקרוא משהו חדש ומרגש שמתרחש בבתי הספר של המחוז. אני מניח שהפתיחה גם נועדה לעורר את התחושות האלו, אבל משום מה, הפתיחה הצליחה רק ליצור את הרושם שמובילי החינוך במחוז אינם יודעים דבר על ההיסטוריה של הפדגוגיה.

הפרויקט שעליו מדווח בכתבה מתמקד בעשייה. באמצעות חומרים וחפצים יום-יומיים המוגשים להם, ניתנת לתלמידים הזדמנות להציע פתרונות לבעיות הנדסיות שונות. דרך משימות שונות התלמידים אמורים לרכוש מיומנויות של יצירתיות, של עבודת צוות, של תקשורת, ועוד. קן קיי, נשיא ה-Partnership for 21st Century Skills, שכנראה מלווה את הפרויקט, מסביר את הרציונאל של הפרויקט:
In the 20th century, it was all about memorizing content, but today it's not just about that. It's about being able to integrate other skills like critical thinking, communication and technology skills.
אינני יודע היכן העיר וושינגטון היתה במשך המאה ה20, אבל במשך חלק גדול מהמחצית השנייה של המאה ההיא אני הייתי או תלמיד או מורה. ולמרות שהרבה ממה שהתרחש בבתי הספר אז לא היה לרוחי, הכל לא היה רק שינון או "לזכור תוכן". מה שהיום זוכה לכותרת הנוצצת של "כישורי המאה ה-21" רחוק מאד מלהיות חדש, ובוודאי לא מהפכני. כמובן שגם אם לא מדובר בתפיסה חינוכית חדשה כפי שרוצים שנחשוב, אפשר בכל זאת לברך על כל יוזמה חינוכית ששמה דגש בכישורי חיים כאלה.

אבל כנראה שלפותח בקלישאות, אומרים לו "המשך". בכתבה מזכירים את "העולם האמיתי", וגם את "הכישורים הדרושים בחיים האמיתיים", ועוד. אי-שם באמצע הכתבה המפקחת המתלהבת מסיומה מיטיבה לחבר יחד שרשרת ארוכה של קלישאות:
With new technology emerging daily, more demands in the workplace and global competition, students need to do more than solve algebra problems or regurgitate historical facts, Pope said. They need life skills that will make them competitive in a global economy.
חבל לבזבז משפטים קולעים וקליטים כאלה על כתבה אחת. ואכן, מתברר שבכתבה אחרת בוושינגטון פוסט מלפני חצי שנה (שנכתבה על ידי אותה עיתונאית) אותה מפקחת אומרת בדיוק את אותן המילים. כנראה שכאשר מוצאים קלישאה מוצלחת, כדאי לאחוז בה חזק ולא להרפות ממנה. לאור זה, אין זה מפתיע שגם הציטטה של קן קיי מופיעה, מילה במילה, בכתבה הקודמת.

אבל מעבר לכך שמחברת הכתבה כנראה היטיבה לרכוש את מיומנות ההעתקה וההדבקה הנחוצה כל כך במאה הזאת, האם יש עדות לכך שהפרויקט שבכתבה באמת מפתח כישורי המאה ה-21? אפשר לטעון שהכתבה הראשונה, מהקיץ, שימשה מבוא לפרויקט חדש, ואילו הכתבה החדשה מדווחת על הנעשה באותו פרויקט עד אמצע שנת הלימודים, ולכן החזרה על קטעים מסויימים מוצדקת. ובכל זאת, הרושם הכללי הוא שיש חזרה על המשפטים הנדושים האלה מפני שעוסקים כאן הרבה יותר בשיווק מאשר בחינוך. והשיווק הוא, כמובן, אחד הכישורים המוערכים ביותר של המאה ה-21.

תוויות: ,

יום שלישי, 25 בנובמבר 2008 

לא עמידה על כתפיים, אלא טיפוס משותף

זכיתי היום להשתתף בפתיחה החגיגית של התערוכה השנתית של המרכז לתכנון לימודים במכללת בית ברל: קופי פייסט – יצירה, מסירה ושיתוף. ליוויתי חלק מבניית התערוכה – אין זה סוד ששאלות של העתקה והדבקה, והמקום שהרעיון הזה תופס בתהליכי למידה ויצירה, קרובות מאד לליבי. אבל אני אדם מילולי למדי (אם כי המוסיקה מאד מדברת אלי), ואינני מבין בעיצוב, בניצול חלל כדי לבטא רעיון. לכן, שמחתי לשתף פעולה עם אנשי המרכז, ולראות עד כמה הם היטיבו להמחיש את הרעיונות האלה באמצעים שונים מאלה שאיתם אני מרגיש בבית.

כאשר שהוזמנתי לשתף פעולה עם אנשי המרכז לקראת הכנת התערוכה הצצתי בשרידי התערוכות הקודמות שלהם שנמצאים ברשת. התרשמתי במיוחד מהתערוכה של שנת 2007, "כמה כפתורים תפרת?". ידעתי שכבוד יהיה לי לשתף פעולה עם צוות שהעמיד תערוכה כל כך מרשימה. וכך היה.

בפינה אחת של חלל התערוכה המבקרים מוזמנים לחבר דיסק-און-קי למחשב ולהעתיק תיקיה מלאה בקבצים שמתייחסים לנושא של העתקה/הדבקה ממספר היבטים. העתקתי. עלי להודות שבאופן כללי חשתי שעורכי התערוכה הרגישו שהם לוקחים (בוודאי לא "מעתיקים") ממני, אבל אני משוכנע שאני קיבלתי מהם לפחות באותה מידה שהם קיבלו ממני. מומלץ.

תוויות: ,

יום חמישי, 30 באוקטובר 2008 

דרך מקורית להיות מקורי?

דרך אזכור קצר אצל סטיבן דאונס הגעתי לכתבה קצרה באתר הגרדיאן הבריטי – The Art of Avoiding Plagiarism. הכתבה היא החדשה ביותר מתוך סידרה של רבות תחת הכותרת "כיצד להיות סטודנט" שהתחילה בשנת הלימודים האקדמית הקודמת. הכתבה באמת קצרה, ואיננה מכילה מידע שאיננו ידוע היטב, אם כי, בהתחשב במספר הסטודנטים שממשיכים להתפס על העתקות, מה ש-"ידוע היטב" איננו בהכרח ידוע לסטודנטים.

אז למה לכתוב על משהו שאיננו מחדש? בגלל המשפט הפותח, שמתאר את הדרך הטובה ביותר להמנע מפלגיאט:
The best way to avoid plagiarism is to avoid reading anything written by somebody else.
למען האמת, אפילו הדרך הזאת איננה בהכרח דרך מוצלחת. אנחנו סופגים את רעיונותיהם, ואפילו את מילותיהם, של אחרים לא רק דרך הקריאה, ומאד קשה (נו, פשוט בלתי-אפשרי, וכמובן גם לא רצוי) לחסום את עצמנו מהעולם שסובב אותנו. כפי שצויין במשפט השני של הכתבה:
Unfortunately, this is not really what higher education is supposed to be about.
אז עד כאן, המלצה נחמדה, אם כי לא ישימה, למניעת העתקות. אבל יש בסיפור הזה רובד נוסף, מהנה לא פחות.

סטיבן דאונס לא קישר לכתבה בגרדיאן, אלא למאמרון בבלוג של סב שמולר שבו מופיע הקישור. באותו מאמרון שמולר מדווח על התכתבות בינו לבין העורכים של הגרדיאן וגם עם הילרי סוויין שכתבה את הכתבה על העתקות. באותה התכתבות, שנערכה רק מספר ימים לפני פרסום הכתבה, שמולר התלונן על כך שכתבה אחרת של סוויין מחודש אוגוסט (The Art of Being Virtual) התבססה במידה רבה, ובאופן ברור, על מאמרון שהוא כתב, אבל העובדה הזאת לא צויינה בכתבה. לפני מספר ימים הכתבה עודכנה, ועכשיו מציינים את החוב לשמולר.

אין ספק, לא רק סטודנטים צריכים ללמוד כיצד להמנע מהעתקות, או לפחות ללמוד לציין את המקורות שלהם באופן ברור.

תוויות:

יום שבת, 11 באוקטובר 2008 

ההעתקות מסרבות לרדת מהכותרות

לי לבלאנק, אחד מצוות הכותבים לבלוג Tame the Web שעוסק בנושאים הקשורים לספריות וטכנולוגיה, מפרסם היום מאמרון קצר בו הוא מקשר לשני מקורות שעוסקים בהעתקות, או ברמאות במבחנים. לבלאנק מציג סרט וידיאו מיו-טיוב שמתיימר להראות לסטודנטים דרך מוצלחת להסתיר תשובות לשאלות למבחן בתוך עט. לבלאנק מציין שהסרט מכה גלים באקדמיה, ומעורר מחדש את הדיון סביב העתקות. הקביעה הזאת טיפה מזורה בעיני, בהתחשב בעבודה שהסרט מופיע ביו-טיוב כבר שנה. אינני יודע למה הוא זוכה להתעניינות מחודשת דווקא עכשיו. השיטה עצמה איננה במיוחד מעניינת, ולמען האמת, ספק אם היא יעילה – אני מתקשה לתאר לעצמי איזה מידע אפשר לרשום על פתק קטנטן שיוכל לסייע למישהו במתן תשובה לשאלה במבחן כלשהו. אולי יותר מאשר התוכן, מה שעושה את הסרט למעניין היא הגישה של הנערה שמסבירה את השיטה. היא אומרת, למשל:
I know it’s not a good thing to cheat. It’s like academic dishonesty, blah, blah, blah. But, you know, everyone, I think everyone, has at least done it once.
אולי שוויון הנפש כלפי הרמאות הוא זה שגורם להתרגשות. כזכור, הסרט הזה כבר מסתובב זמן רב ברשת. אבל אין זה המצב עם המקור השני שלבלאנק מביא - כתבה ב-U.S. News and World Report בנושא הרמאות במבחנים. אבל גם הכתבה הזאת איננה מחדשת הרבה. היא סוקרת כלים כמו TurnItIn, ואמצעים אלקטרוניים שמסוגלים לעקוב אחר סטודנטים שנבחנים מהבית דרך המחשב. אלה הוזכרו כאן כבר בעבר.

אבל לקראת סיומה, הכתבה מביאה שתי דוגמאות של מרצים שהשיטות שלהם למיגור ההעתקה די "מקוריות", ומעניינות (ולשבחו של לבלאנק ייאמר שהוא מבליט אחד מאלה במאמרון שלו).

הכתבה מביאה את הדוגמה של ברברה כריסטי, מרצה להנדסה רפואית באוניברסיטה פורדו. כריסטי מודעת לנטייה של סטודנטים להעתיק מקורות זמינים. זאת הסיבה שהיא יוצרת דפי ווב שעוסקים בנושאים של העבודות והמבחנים שהיא נותנת. אבל המידע שהיא מביאה בדפים האלה מיושן ומטעה. מפני שהדפים האלה מותאמים ספציפית לנושאים של הקורס, הם בין הראשונים שעולים בחיפוש בגוגל. לכריסטי קל מאד לזהות את העבודות המוגשות לה שמעתיקות מהמקורות שהיא עצמה העלתה לרשת. אבל אולי הנקודה החשובה ביותר ב-"שיטה" שלה היא ההמשך – כריסטי איננה מענישה את המעתיקים, אלא מנצלת את העדות הברורה הזאת להעתקה על מנת לעזור לסטודנטים שלה להבין טוב יותר את הצורך בבדיקת המהימנות של המידע שהם מוצאים ברשת.

למרצה אחר, קלייטון לואיס, שמלמד מדעי מחשב באוניברסיטה של קולוראדו, יש שיטה מאד פשוטה שעוזרת לו להלחם בהעתקות. הוא פשוט מאפשר לסטודנטים שלו לשתף פעולה במטלות. מתוך הכתבה:
It's silly to consider that "cheating," he believes. "We're gradually waking up to the fact that in real life, it is all about working together," he says.
בנוסף, המטלות של לואיס די פשוטות. הוא מבקש מהסטודנטים שלו לחשוב על משהו שהם רוצים לעשות באמצעות המחשב, ולהראות לו כיצד אפשר לעשות את זה. הוא מציין שאין זה ממגר לחלוטין את ההעתקה, אבל זה כן מצמצם אותה. כפי שהוא מציין:
What's the point of cheating on something you want to do?
ואני כמובן יודע שמה שאני כותב כאן חושף תמימות מופלגת אצלי, אבל אני משוכנע שהסיכוי של הגישה הזאת למצמצם את בעיית ההעתקות גדול בהרבה מזה של השיטות הטכנולוגיות המורכבות והיקרות שנעשות כל כך פופולאריות היום.

תוויות:

יום רביעי, 20 באוגוסט 2008 

לפחות בבית ספר אחד, לא קוראים לזה רמאות

דרך הבלוג של אלן לוין הגעתי לכתבה בעיתון אוסטרלי המדווח על בית ספר תיכון בעיר סידני שעורך ניסוי בו מאפשרים לתלמידות (מדובר בבית ספר לבנות) להעזר בטלפונים סלולאריים וב-iPodים במבחנים. הכתבה מביאה את דבריה של דידרה קולמן, מורה בבית הספר שמסבירה שבית הספר מעודד את התלמידות למצוא מידע דרך האינטרנט, ואפילו לצלצל לידידה כדי לקבל עזרה. כדי להבטיח שהתלמידות אינן מעתיקות, עליהן להביא מראי מקומות למקורות שלהן. לפי קולמן, השיטה הזאת מתאימה למציאות שהבנות ייפגשו אחרי בית הספר:
In their working lives they will never need to carry enormous amounts of information around in their heads. What they will need to do is access information from all their sources quickly and they will need to check the reliability of their information.
כריס בכטה, מורה בבית הספר, מרחיב על הניסוי הזה בבלוג שלו. הוא כותב שעל פי רוב הכתבה נאמנה למתרחש בבית הספר, אם כי היא יוצרת את הרושם (המוטעה) שבית הספר משחרר את הבנות להתייעץ עם חברות, במקום שהוא יעסוק בהוראה של ממש. בכטה כותב:
Whether you think that allowing students to use tools like computers and mobile phones during an exam is a good idea or a bad idea is somewhat dependent on what you see the purpose of school to be. It also depends on your world view and whether you see information as scarce or abundant.
בטכה מדגיש שאם בעבר מידע היה מצרך נדיר, אין זה המצב היום, ולכן היכולת להגיע למידע, ולהעריך את מהימנותו, הן מיומנויות חשובות ביותר. לוין, בבלוג שלו, מעיר:
Where else but school are we given problems to solve and expected to do so in utter isolation? Isn’t all the workplace desired skills about collaborating, solving problems as a group? Has anyone in a job recently been required to go into a locked room, given a pencil and a bubble sheet and expected to solve a company problem?
אין הרבה חדש כאן, לא בדבריו של בכטה, ולא באלה של לוין. אבל הם מבטאים היטב את ההגיון אחרי הרעיון של מבחנים שמאפשרים את השימוש בטלפון הסלולארי. ועוד יותר חשוב, דרך המאמרונים האלה אנחנו עדים לבית ספר שאיננו סתם משלם מס שפתיים לשינוי בדרך שבה עורכים מבחנים, אלא גם מנסה ליישם את השינוי הזה.

תוויות: ,

יום רביעי, 13 באוגוסט 2008 

אם העונש על פלגיאט הוא נשיאות ארה"ב, כדאי לי מאד להזהר

דרך דיווח קצר בהופינגטון פוסט, הגעתי למאמר קצר בבלוג פוליטי המשווה בין נאום על המצב בגאורגיה של המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, ג'ון מקין, לבין הערך על המדינה הזאת בוויקיפדיה. מתברר שיש מספיק דמיון בין השניים כדי להעלות את השאלה:
אני חייב להודות שאינני משתכנע שיש כאן פלגיאט. כפי שלא מעט מגיבים לאותו מאמר מציינים, הקטעים שאולי הועתקו מתייחסים לעובדות היסטוריות, וסביר להניח שמי שינסה לכתוב את ההיסטוריה של גאורגיה יגלה שיש מספר מוגבל של דרכים שבהן אפשר לתאר את ההיסטוריה הזאת, ועוד להשאר נאמן לעובדות. זאת גם התגובה של צוות היועצים של מקיין שמשיב לאותו מאמר:
there are only so many ways to state basic historical facts and dates
לפחות פרופסור אחד חושב אחרת. מארק קליימן, שמלמד ב-UCLA, מנתח את הקטעים הדומים בין שני המקורות, וכותב:
If the original sentences in question came from different sources, you might give the student the benefit of the doubt, but two unattributed near-quotes from the same source? Plagiarism, beyond reasonable doubt.
קליימן כותב שהוא הריץ את הנאום של מקיין דרך TurnItIn, והכלי הזה, שנועד לזהות העתקות, מצא קטעים מאד דומים (בוויקיפדיה). שוב, אינני משוכנע שזה הופך את הנאום של מקיין לפלגיאט, אם כי סטודנטים רבים נענשו בעקבות תוצאות של חיפושים דרך TurnItIn. סיכוי טוב שהוויקיפדיה שימשה מקור לעובדות שהוזכרו בנאום של מקיין, אבל בשביל זה יש אנציקלופדיות, נכון?

אבל בעצם, השאלה אם חלקים מהטקסט של הנאום של מקיין מועתקים איננה השאלה המעניינת כאן. יותר מעניינת היא השאלה של הלגיטימיות של השימוש בוויקיפדיה כמקור. מקיין בעצמו בוודאי לא כתב את הנאום שלו. סביר להניח שמישהו בצוות העובדים שלו קיבל פקודה בהולה נוסח "מהר! אנחנו צריכים להגיד משהו על המצב בגאורגיה. אנא, גלה איפה זה וכתוב לנו משהו." ובאופן הגיוני, אותו פקיד זוטר פנה לגוגל וערך חיפוש על גאורגיה, והתוצאה הראשונה היתה דף בוויקיפדיה על המדינה הזאת.

אם השימוש בוויקיפדיה כמקור איננו מקובל במוסדות להשכלה גבוהה (ואפילו לא בבתי ספר), כיצד אנחנו אמורים להתייחס לשימוש בה כמקור אצל קובעי מדיניות? האם עלינו להסיק שהכישורים המידעניים שלהם לוקים בחסר, או שהם אינם יודעים שאנציקלופדיה היא מקור טוב רק להתחיל לחקור נושא מסויים? כפי שהוא עצמו הודה מספר פעמים, מקיין אינו אוריין אינטרנט. עם זאת, הוא בוודאי מבקר בחריפות את הדלות התרבותית של בני הנוער שידיעותיהם באות ממקורות אינטרנטיים. אז אולי הוא אשם באותה דלות? או אולי הגיע הזמן להודות בכך שהוויקיפדיה היא מקור קביל? מה שבטוח, קשה לרקוד על שתי החתונות.

תוויות: ,

יום ראשון, 13 ביולי 2008 

לא רק לתלמידים בעיות עם מקוריות

דרך קורא ה-RSS שלי אני מנוי על המאמרים בניו יורק טיימס שעוסקים בחינוך. בדרך הזאת הגעתי למאמר שעליו דיווחתי אתמול שהצביע על קשר בין מחירי הדלק לבין הפריחה של קורסים מקוונים. אבל תוך כדי עיון באותו מאמר מצאתי מאמר אחר על אחד הנושאים האהובים עלי – הפלגיאט.

אני מניח שבימינו אין מי שאינו מכיר את ה-"Serenity Prayer" (אולי "תפילת הרוגע"). לאחרונה, סאבלימינל ציטט אותה בעברית בשירו "תקווה", אבל היא בוודאי מוכרת עוד הרבה לפני הגירסה שלו. (בלוגר אמריקאי נוצרי שכותב על השירה העברית העתיקה ציין לפני כשלושה שבועות שבעיניו הגירסה של סאבלימינל נשמעת לו "נכונה" יותר מאשר "המקור".)

השימוש שארגון Alcoholics Anonymous עשה בתפילה בוודאי חשף אותה לידיעת הציבור הרחב, אבל עוד לפני-כן היא היתה די מוכרת. לפי הדעה הרווחת, התפילה חוברה על ידי איש הדת הנוצרי-אמריקאי ריינהולד ניבור. ניבור עצמו פחות או יותר טען שהוא אכן חיבר את התפילה. אולי נכון יותר להגיד שכאשר ייחסו אותה לו הוא קיבל את הדין. מדובר בסוף שנות ה-30 או בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. בתו של ניבור כתבה ספר על התפילה, בו היא מביאה עדויות על הפעמים הראשונות שבהן השמיעו אותה.

המאמר בניו יורק טיימס מדווח על מחקר שערך ספרן באוניברסיטת ייל, המעלה ספקות בנוגע לראשוניות של ניבור לתפילה. כיאה לזמננו, המחקר נעזר במאגרי מידע שללא עזרת מחשב קשה היה לבדוק. הבדיקה מעלה את הסבירות שהתפילה היתה מוכרת עוד לפני שניבור השמיע אותה לראשונה.

למען האמת, אין זה משנה. גם מי שטוען שניבור לא היה הראשון להשמיע את התפילה איננו טוען שהוא העתיק אותה, אלא שהוא נתן ביטוי לרעיון שהיה "באוויר", ושנקלט אצלו. קשה לקרוא לזה פלגיאט. אבל זה איננו עד כדי כך שונה ממה שקורה אצל תלמידים רבים שמבקשים לתת ביטוי למשהו שהם קוראים, ואינם מוצאים את המילים שלהם לעשות זאת. להגיד דברים "במילים שלנו" איננו כל כך קל. למען האמת, לפעמים זה מאד קשה. סביר להניח שהיכולת להריץ קטעי משפטים בתוך מאגרי מידע עצומים תיצור מצב שבו נגלה שלא רק תלמידים מעתיקים. כאשר יבדקו משפטים וקטעי משפטים מול מאגרים גדולים, בוודאי נגלה דוגמאות רבות של טקסטים "מועתקים" שלפני-כן נחשבו למקוריים.

לקראת סיום יש טעם לכתוב מילה טובה על הוויקיפדיה. אחרי קריאת המאמר בניו יורק טיימס בדקתי את הערכים של הוויקיפדיה על ניבור ועל התפילה עצמה. בערך על ניבור מצאתי שעוד באותו יום שבו התפרסם המאמר בניו יורק טיימס מישהו ערך את הערך וציין שבשנת 2008 הועלו ספקות לגבי חיבור התפילה, והוסיף קישור למאמר. קשה להתווכח עם הזריזות הזאת.

תוויות:

יום חמישי, 5 ביוני 2008 

לא שמענו את זה כבר פעם ... או פעמיים?

מה לעשות, הזמן של נאומי טקסי הסיום של בתי הספר הגיע. ספק אם יש משהו שעדיין לא נאמר בנאומים האלה – לא על ידי התלמידים שזכו לנאום בפני עמיתיהם והוריהם, ולא על ידי מנהלי בתי הספר שנאלצים להשמיע אמירות שטחיות שמנסות בכל זאת לרומם את הרוח. ולמען האמת, ספק אם יש חדש בסיפור התורן של העתקה בנאומים האלה. בדיוק לפני שנה דיווחתי על הנאום של מפקחת במדינת ניו ג'רסי שנלקח מאתר אינטרנט שכלל דוגמאות של נאומי סיום שנה. הפעם מנהל בית ספר בפרבר של שיקאגו השתמש בנאום של מורה בבית הספר שלו – נאום שאותה מורה נשאה 11 שנים קודם לכן כאשר היא סיימה את לימודיה באותו בית ספר. לשם הפיקנטיות, אפשר לפחות לציין שאותו מנהל בהחלט היווה דוגמה. מתברר שגם התלמיד המצטיין שנאם מטעם התלמידים העתיק את הנאום שלו.

אולי התכונה האופיינית ביותר של הנאומים האלה היא הבנאליות שלהם. אמנם סביר להניח שאין גבול למילים השונות שבהן אפשר להשתמש כדי לבטא רעיון בנאלי, אבל אם אין מנוס מהבנאליות, אפשר להבין את הרצון להעתיק נאום ולגמור עניין. למה לבזבז אנגריה על נאום מקורי שממילא יישמע כמועתק?

אם יש משהו מקורי בנושא הזה, אולי הוא ההסברים שבעזרתם מנסים לתרץ את ההעתקה. לפני שנה המקפחת שהעתיקה הסבירה שבאתר שממנו היא לקחה את הנאום שלה, לא היה כתוב שאסור לעשות זאת. לעומת זאת, המנהל של השנה הסביר שכאשר הוא החליט להשתמש בנאום של אותה מורה/תלמידה, היה כבר מאוחר מדי בלילה לפנות אליה ולבקש את אישורה. כמובן ששום דבר לא מנע ממנו, בשעת הנאום, להגיד שהוא מצטט מישהו, אבל משום מה, הוא לא חשב על רעיון פשוט כזה. אינני יודע אם המפקחת מהשנה הקודמת שמרה על המשרה שלה, אבל המנהל של השנה כבר פוטר. אי אפשר לבטל את המעמד של התלמיד שהעתיק – הוא הרי זכה למעמד הזה בזכות הציונים שלו, אבל הוא בוודאי יינזף.

אני דווקא מוצא עניין מיוחד בנאום של אותו תלמיד. מתברר שהוא העתיק חלקים נרחבים מנאום שמופיע באתר ההיתולי The Onion. אותו נאום התפרסם באתר לפני שנה. הוא מופיע כנאום של בוגרי 2007, ומיד אחריו, באותו דף, מופיעה "תגובה" של אחד מבוגרי 2004 בו הוא טוען שלשנתון שלו יש זכויות על אותן אמירות סתמיות שמופיעות בנאום ה-"חדש":
We've also got dibs on being "the leaders of tomorrow," "living each day to its fullest," "finding happiness in what we do and not how much money we make," and "never forgetting what an incredible journey we've traveled together."
אכן, בנאומי סיום השנה, אין חדש תחת השמש, ומוזר שהתלמיד המצטיין במחזור שלו לא הבין את זה כאשר הוא העתיק את הנאום שהוא העתיק. אבל אני מניח שממילא אף אחד לא הקשיב.

תוויות:

יום שלישי, 18 במרץ 2008 

עדיף, כמובן, להעתיק ממקור מוסמך

מאד הופתעתי לגלות, כשהתחלתי לכתוב את המאמרון הזה, שהיה זה רק לפני יומיים שגזרתי וסימנתי לעצמי את הקטע שעליו אני כותב. נדמה לי שמאז שגזרתי וסימנתי אותו, נתקלתי בעוד כעשרה קטעים נוספים הראויים להתייחסות – חלקם אולי ראויים יותר מאשר הקטע הזה. אני מקווה שאצליח להתייחס לפחות לחלק מאלה בעתיד הקרוב. ואם יש קטעים שהם ראויים יותר, למה בכל זאת בחרתי לחזור למאמר שהתפרסם לפני יומיים? הסיבה היא בעצם קטע אחד מתוך אותו מאמר שלדעתי ממש שווה ציטוט.

לפני יומיים התפרסם באתר של הניו יורק טיימס מאמר מאת נעם כהן בשם: Start Writing the Eulogies for Print Encyclopedias. האמת היא שהשימוש במילה "start" בכותרת המאמר קצת תמוה. האם רק עכשיו הניו יורק טיימס מגלה את מה שרבים מאד ממשתמשי האינטרנט בוודאי גילו מזמן? ובכל זאת, המאמר מאד מעניין, בעיקר מפני שהוא מביא נתונים שמראים שלא מדובר רק ברושם, אלא בעובדה: ימיו של האנציקלופדיה המודפסת אכן ספורים. במאמר אנחנו קוראים ש:
ahead of other books, magazines and even newspapers, the classic multivolume encyclopedia is well on its way to becoming the first casualty in the end of print.
בהמשך מוסרים לנו שהמכירות של המהדורה המודפסת של אנציקלופדיה בריטניקה לפני שנה היו רק 10% מהמכירות של שנת 1990. ולא מדובר בבריטניקה בלבד. אנציקלופדיות בארצות רבות נתקלות באותה ירידה במכירות. רבות מגיעות למסקנה שכדאי להעלות את המוצר שלהם לרשת, להפיץ אותו חינם, ולנסות להרוויח מפרסומות. אכן, הכתובת כנראה על הקיר.

אך מה שבעיני יותר מעניין במאמר הוא מה שאפשר לכנות ההתפקחות מהנוסטלגיה. בדרך כלל מאמרים בעיתון כמו הניו יורק טיימס מתרפקים על העבר ובוכים על כך שהעולם שלנו משתנה ללא הכר. הרי כולנו יודעים שהתלמידים של היום אינם לומדים כמו ש-"אנחנו", בעידן האנציקלופדיה המודפסת, למדנו. ולאור זה חשוב לצטט כאן שתי פיסקאות מתוך המאמר:
"I remember in my own childhood in the 1940s, early '50s, I and my parents would sit around the table and look at the encyclopedia together," said Larry Hickman, director of a center at Southern Illinois University devoted to the education pioneer John Dewey. "In the old days, the Encyclopaedia Britannica or the World Book encyclopedia was regarded as authoritative," he recalled, laughing as he agreed, "That's why you would copy it for your book report."

But Mr. Hickman said that parents and children can have the same discussions "seated in front of the computer, the electronic hearth, as I like to call it." And he said that losing a set of books considered infallible was actually a good thing for developing critical thinking.
האמת היא שאין סיבה להיות מופתע שמישהו כמו היקמן אומר את מה שהוא אומר. הוא הרי אחד המומחים למשנתו של ג'ון דיואי, וגם אחד מממשיכיו הרעיוניים. הוא בוודאי מודע לכך ש-"תרבות ההעתקה וההדבקה", שערוץ 10 היה כל כך להוט לחשוף, לא נולדה עם האינטרנט. אך דווקא בגלל זה נעים לראות שמצטטים אותו.

תוויות:

יום שישי, 14 במרץ 2008 

סתם אי-הבנה ... או חוסר הבנה למופת?

השבוע סטודנט באוניברסיטה בטורונטו שבקנדה זכה לפרסום די רב בעקבות האיום של ועדת המשמעת של האוניברסיטה בה הוא לומד להרחיק אותו מהלימודים. ומה גרם לאיום הזה? לא אחר מאשר קבוצה לעבודה על שיעורי בית שהוא הקים במסגרת של Facebook.

הסטודנט למד בקורס לכימיה, ולטענתו, הקבוצה שהוא יצר פעלה באותה דרך שקבוצות לימוד מסורתיות יותר פועלות כבר שנים רבות – התלמידים נפגשים ומשוחחים על התשובות לשיעורי הבית, ועל ידי כך, לומדים זה מזה. אבל האוניברסיטה טוענת שבעצם, אותו סטודנט סייע ל-146 סטודנטים שהצטרפו לקבוצה לרמות. היא טוענת שבעקבות הפעילות של הקבוצה הסטודנטים לא הגישו את הפתרונות האישיים שלהם לתרגילים שהיו בשיעורי הבית. לפי אחד מהמאמרים הרבים שהתפרסמו על הפרשה, הטענה המרכזית של האוניברסיטה היא שההגדרה הפומבית של הקבוצה ב-Facebook:
could be interpreted as an invitation to post completed answers to assignment questions, which would be a clear instance of academic misconduct.
בניגוד לטענה הזאת, סטודנטית אחת שראוינה הסבירה שמדובר בתרגילים שמרכיבים בסך הכל 10% מהציון הסופי של הקורס. לפי דבריה, לא מדובר במשהו יוצא דופן:
It was students talking about methods to solve, how to look at questions and answers for the weekly lab.
איימי ג'וסל, בלוגרית שכותבת על השפעת השיווק על בני נוער, שואלת שאלה מאד מתבקשת:
What’s the difference between slurping coffee in a fluorescent lounge and tip-tap-typing “I don’t get this, can you help me out?” via computer keyboard?
היא מוסיפה:
How does this differ from, “Let’s all meet in the quad at 10 and go over our notes for our test tomorrow?”
אולי הדבר המוזר ביותר בכל הפרשה הזאת הוא המידה שבה הגישה של האוניברסיטה הזאת שונה מהגישה של אוניברסיטאות רבות אחרות. קיימות דוגמאות רבות של אוניברסיטאות המעודדות את הלימוד המשותף באמצעות התקשוב. אפשר אפילו לקבל את הרושם שמוסדות רבים ממש הפנימו שצריכים לאמץ כלים טכנולוגיים בכל שלבי הלימוד – גם הפורמאליים וגם הבלתי-פורמאליים. אבל כפי שאפשר להתרשם מהפרשה הזאת, יש, כנראה, גם מוסדות רבים שעדיין חשים מאוימים על ידי התקשוב, שאחרי כל נסיון להשתמש בתקשוב בסביבה הלימודית רואים רק רמאות.

בעוד מספר ימים וועדת המשמעת של האוניברסיטה אמורה לפרסם את החלטתה בעניין הסטודנט הזה. אישית, למרות שאני בדרך כלל מנסה להמנע מלנבא את העתיד, אני משוכנע שבסופו של דבר הסטודנט יזוכה. יכול להיות שהאוניברסיטה הזאת עדיין לא מבינה עד כמה התקשוב נעשה לחלק אינטגראלי מהחיים של הסטודנטים, אבל קשה להאמין שהיא באמת רואה אותו כאויב.

תוויות: , ,

יום רביעי, 30 בינואר 2008 

על העתקות, וכצפוי, טיפה על בלוגים

אתמול אריאלה הפנתה אותי לבלוג נחמד המנסה למסור מידע שימושי לסטודנטים באוניברסיטאות (כנראה לרוב באנגליה). בבלוג מופיעות עצות מגוונות שמטרן היא לעזור לסטודנטים חדשים להתאקלם בסביבה החדשה של ההשכלה הגבוהה. בין העצות אפשר למצוא עצות טובות, אך בנאליות למדי, כמו למשל "Just be nice", אבל יש גם עצות שיש בהן הגיון רב, שאולי אינן נשמעות מספיק. תחת הכותרת "Read something else" למשל, מסבירים:
One of the things that can help you balance your intellectual life is to read outside your subject area. And you’d be surprised at how much of a difference that deviation from the norm can make to your own studies.
אריאלה, שיודעת מהם הנושאים שמעסיקים אותי, כיוונה אותי למאמרון קצר בנושא העתקות. אין בו משהו יוצא דופן, או שונה ממה שבדרך כלל נכתב על הנושא. מספרים שעבודה שבה אנחנו משנים מילה פה ושם, או מזכירים את המקור, עדיין יכולה להחשב כהעתקה. וכמובן מדגישים שההעתקה היא דרך בטוחה להיזרק מהלימודים. כותבים גם שההעתקה פשוט איננה כדאית מפני שמה שמעתיקים אינה עונה על השאלה שעליה התבקשנו לענות בעבודה שאנחנו מכינים:
The people who set your assignments are at least smart enough to ask specific questions about the specific things that you were told about in class or directed to read about. You will never, at university, get an assignment to simply ‘write about volcanos’. Your task will always be specific enough so that you will have to engage with the material, reflect on what you’ve learned and say some interesting things about it.
מדובר בנקודה חשובה מאד. רק לעתים רחוקות מאד מתמזל מזלנו, ואנחנו מוצאים מקור שממנו נוכל להעתיק ולהגיש משהו שבאמת עוסק, באופן מספיק ישיר, בנושא שעליו עלינו להגיש עבודה. אני נוטה להסכים שברמה של האוניברסיטה המטלות שסטודנטים אמורים לקבל אינן מהסוג של "כתוב משהו כללי על ...", אבל לצערי גם ברמה האוניברסיטאית זה בהחלט יכול לקרות. אבל הבעיה מתחילה הרבה לפני-כן, עוד בבית הספר. אותם סטודנטים שלומדים היום באוניברסיטה היו פעם תלמידי בית ספר, ושם רוב רובן של המטלות שהם קיבלו היו מהסוג שבו קל למדי להגיש עבודה מועתקת, עבודה שאינה דורשת שום התייחסות אישית. וכאשר אותם תלמידים נעשים לסטודנטים באוניברסיטה הם בקושי יודעים להכין "עבודות" שאינן העתקות.

ווסלי פריאר, גם כתגובה למאמרון הזה, וגם בבלוג שלו, מתייחס לנושא. הוא שואל מה ניתן לעשות על מנת לשכנע סטודנטים שההעתקה אינה אתית, ומודה שאין לו תשובה לשאלה הזאת. הוא מהרהר שאולי אפשר לפתח את התחושה הזאת אם תלמידים יקראו את העבודות של עמיתיהם:
I think we need moderated social networks in schools where students have opportunities to make mistakes and learn from them
המאמרון הזה על נושא ההעתקה הזכיר לי מאמרון של קתי דייווידסון, מלפני כעשרה ימים, שהופיע בבלוג שלה ב-HASTAC. דיווידסון איננה צריכה לחשוש שהיא עשוייה לקבל ציון כושל בגלל העתקה - יש לה שני דוקטורטים של כבוד, בנוסף לדוקטורט ה-"רגיל" שלה. אולי בגלל זה היא מתייחסת לנושא מזווית די שונה. באופן כללי, המאמרון שלה עוסק בנושא של כתיבה לבלוג, ובמסגרת הזאת היא שואלת:
I want to reverse the ethics: why in the world would someone like me want to be giving away all her own ideas for free?
בין התשובות שהיא מציעה, אנחנו קוראים:
what I have learned is that ideas themselves are rarely original. We all borrow and all think up the same thing at once. It is shaping, fashioning, implementing, developing, and communicating ideas that is the point. That's why I blog every day. It helps me fashion and also helps me create a community whose ideas nourish my thinking.
הרוב הגדול, אולי הרוב המכריע, של הכתיבה של תלמידים היא כתיבה של "עבודות" שמוגשות למורים. כאשר התלמידים האלה מגיעים לאוניברסיטה, הם כבר "למדו" שהכתיבה היא משהו שעושים על מנת להגיש עבודה, על מנת לקבל ציון. רק לעתים רחוקות תלמידים כותבים כדי להבהיר רעיונות לעצמם ולעמיתיהם, כדי לחשוב בקול רם. כאשר הכתיבה איננה משרתת צורך אישי, פנימי, קל מאד להעתיק – כמעט אפשר להבין למה עושים זאת. אינני טוען שבלוגים הם הפתרון לכל תחלואי הכתיבה הבית ספרית, אבל יתכן מאד שתלמידים שלומדים לכתוב באופן תדיר לבלוגים ילמדו גם לחשוב לתוך הדף, יבינו טוב יותר לשם מה אנחנו כותבים, ויתגברו על ה-"צורך" להעתיק.

ושאלה קטנה לסיום: אם אני כותב את אותו הדבר שוב ושוב כאן, האם מדובר בהעתקה עצמית?

תוויות: , ,

יום חמישי, 24 בינואר 2008 

נענע מכה שוב

דרך מאמרון נהדר של איריס, ההיא מ-"שחקי, שחקי על חלומות", הגעתי למאמר חדש באתר של נענע על דוח בריטי חדש שבוחן את "דור הגוגל" – "לא יודעים לגגל". קיבלתי קישור לדוח הזה, "information behaviour of the researcher of the future" ממשה חסיד לפני שבוע בדואר האלקטרוני, והתחלתי לעיין בו. אין בו גילויים מרעישים, אבל הוא בהחלט מעניין. חשוב לציין שהמטרה המרכזית של הדוח היא לבחון את ההתנהגויות המידעניות של בני נוער על מנת לעזור לספריות להערך לעתיד כך שהן ישרתו, בצורה יעילה, את החוקרים של מחר.

אבל מי שיקרא את המאמר בנענע יתקשה להבחין במטרה הזאת. כשקוראים את הדיווח של נענע, מקבלים את הרושם שהדוח הוא כתב אישום חמור כלפי הבורות של בני הנוער של היום. לפני כחודשיים התפרסמה כתבה של נענע/ערוץ 10, "ילדי הגוגל" בו למדנו שהנוער של היום אינם רוצים ללמוד, אלא רק להעתיק מהוויקיפדיה (וגם את זה לא בהצלחה מרובה), והמאמר החדש ממשיך את המאבק הזה בבורות הנוער. אך מה לעשות, וכדי ליצור את הרושם הזה, עורכי נענע עוסקים בקריאה מאד סלקטיבית של הדוח, וגם, כנראה, בהכרות דלילה ביותר עם החומרים שמתפרסמים בנושא.

במאמר אנחנו קוראים ש:

על פי המחקר, העובדה שמישהו יודע לבצע חיפוש בפייסבוק אינה הופכת אותו ל"אליל
חיפושים ברשת" ...
מעולם לא שמעתי מישהו שטען שהיכולת "לבצע חיפוש בפייסבוק" מקנה למישהו יכולות מידעניות. למען האמת, אינני מבין את הכוונה במילים "לבצע חיפוש בפייסבוק". אבל זה בעצם לא חשוב מפני שאין, בשום מקום בדוח, שום איזכור של "חיפוש בפייסבוק". פייסבוק מוזכר ארבע פעמים, כאשר פעם אחת ההקשר הוא של הקושי של ספריות להתחרות עם החוויה של פייסבוק, ופעם אחרת מציינים שיש ספריות שמנסות להשתמש בפייסבוק וכלים דומים כדי למשוך מבקרים. מבחינת נענע, המילים "לבצע חיפוש בפייסבוק" הן כנראה מילות קוד שמראים לנו את דלות המחשבה של בני הנוער.

הדוח אמנם מציין שיש מידה של אמת בקביעה שמדובר ב-"דור ההעתקה וההדבקה", אבל הוא גם קובע שהטענה שבני נוער הם חסרי סבלנות כלפי צרכי המידע שלהם היא מיתוס:
We feel that this is a truism of our time and there is no hard evidence to suggest that young people are more impatient in this regard.

בצורה דומה, בדוח אנחנו קוראים שבני נוער לא מביעים רצון להשתתף בפעילויות של "רשתות חברתיות" שספריות יוזמות. אבל הדוח לא רק מביא נתונים על בני נוער, אלא גם על האוכלוסיה בכללותה, ומתברר שהאחוזים של בני הנוער שפתוחים לפעילויות כאלה גבוהים מאשר של הציבור באופן כללי.

בהתחשב בעובדה שהדוח עוסק בעיקר ב-"דור הגוגל", התמקדות המאמר בפגמים המידעניים של בני הנוער נראה הגיוני. אבל במספר מקומות בדוח אנחנו קוראים שבעצם, ההתנהגות של בני הנוער איננו שונה באופן מהותי מכלל האוכלוסיה. בעמוד 19 אנחנו קוראים:

CIBER deep log studies show that, from undergraduates to professors, people exhibit a strong tendency towards shallow, horizontal, `flicking’ behaviour in digital libraries. Power browsing and viewing appear to be the norm for all. The popularity of abstracts among older researchers rather gives the game away. Society is dumbing down.

מי שיקרא רק את המאמר בנענע לא יהיה מודע לתמונה הרחבה יותר שהדוח מראה.

אין זה סוד שהיכולות המידעניות של בני הנוער אינן מפותחות. כבר לפני יותר מעשור התפרסמו מחקרים שהצביעו על כך שמיומנויות חיפוש של תלמידים לוקות בחסר, והתמונה לא השתנתה הרבה עם השנים. אני מרבה לצטט את ג'ויס ולנזה שבמאמר מלפני שנתיים (They Might Be Gurus) כתבה:

I’ve had to face it. Students don’t think like librarians. Despite their feelings of self-efficacy and the heavily-promoted information literacy thrust in our school libraries, young information seekers do not have the sophisticated skills or understandings needed to navigate complex information environments and to evaluate the information that they find.

אבל מאמרים, ומחקרים, רבים מצביעים על התופעה העצובה הזאת. אבל ולנזה, כמו ספרנים ומחנכים רבים אחרים, איננה כותבת את הדברים האלה על מנת לנגח, אלא כדי לנסות למצוא דרכים לתקן את המצב. הרושם שמתקבל מהמאמר בנענע אחר. הם רוצים שנזדעזע מהבורות של בני הנוער שאינם יודעים להעריך מידע, ורק מעתיקים ומדביקים. ואני מניח שהם מניחים שדור שגדל על תוכניות כמו "השרדות" שערוץ 10 מגיש להם לא ישים לב שנענע מעתיק ומשכפל את המאמרים של עצמו, ומעדיף את הכותרת הזולה על פני בחינה אמיתית של הנושא.

תוויות: , ,

יום שני, 24 בדצמבר 2007 

גלגול, בלבול, או סתם העתקה?

ראובן וורבר, במאמרון שהוא כתב באדורשת, פתח דיון חשוב סביב הגישה של בני נוער שגדלים לתוך המציאות הדיגיטלית של היום כלפי זכויות יוצרים. (אני שמח לציין שתוך כדי כתיבת המאמרון הזה החבר ה-100 הצטרף לאדורשת. בנוסף למספר המשמח הזה, היא גם זכתה לפעילות די רבה, ומבורכת, בימים האחרונים.) ראובן מצטט מאמר של דייוויד פוג שכותב על טכנולוגיה בניו יורק טיימס. פוג מדווח על פגישות שלו עם סטודנטים, ועל הרושם שהוא מקבל ששמירה על זכויות פשוט אינה מעסיקה אותם בכלל. אני מקווה שדיון על הנושא הזה יתפתח כתגובה למאמרון של ראובן (התייחסתי שם, ולכן לא אעשה זאת שוב כאן).

אבל כפי שאפשר היה לצפות, מספר בלוגרים חינוכיים מתייחסים למאמר של פוג, ותוך כדי ההתייחסות הזאת קרה דבר די מרתק. קודם כל, מצאתי את התייחסותו של סטיבן דאונס לנושא בבלוג האישי שלו. דאונס מעלה מספר נקודות שמנסות להראות ששאלות של שיתוף משתנות בעולם הדיגיטלי, והוא שואל כיצד קרה שהתנהגויות שפעם נחשבו מקובלות פתאום הפכו לאסורות:
But now we are required to 'avert our eyes' - to not view, to not listen, to not download - in certain cases (and somehow, to magically know what those cases are). Why is this? Why is it OK to listen to a song for free on the radio but not listen to the very same song on the internet? How does the one behaviour remain moral but the other, somehow, become immoral?

ההתייחסות של דאונס היא בעקבות מאמרון שהוא קרא בבלוג של דוג ג'ונסון. ובסגנון אינטרנטי די הגיוני, ג'ונסון הרהר על הנושא בעקבות מאמרון של איאן ג'וקס בבלוג שלו. אבל ג'ונסון "מצטט" את ג'וקס, ואילו ג'וקס מצטט את דייוויד פוג, אבל איננו מציין היכן הכתיבה שלו עצמו מסתיימת ושל פוג מתחילה. כך יוצא שבמאמרון של ג'ונסון הציטטות מג'וקס הן בעצם המילים של פוג.

מבלבל? אכן כך. כאשר אני קראתי את ההתייחסות של סטיבן דאונס היה נדמה לי שהוא מתייחס למאמר של פוג שעליו כתב גם ראובן, אבל הוא מקשר רק לג'ונסון. ובבלוג של ג'ונסון, לא מזכירים את פוג. טום הופמן נכנס לתמונה ובמילים די חריפות מנסה לסדר את העניינים. הוא מסביר שג'וקס איננו מצטט את פוג בצורה שאפשר להבין היכן פוג נגמר וג'וקס מתחיל. בתגובות למאמרון שלו הוא מוסיף:
I mean, if someone is making a statement about, say, copyright, and messing up the attribution of their source, I'd say that demonstrates that maybe one should question how much of a handle they really have on the issue. It is like a mechanic whose car won't start.

עלי להסכים. שמירה על זכויות איננה רק "אל תעתיק", אלא גם "בשם אומרו", ואם בלוגרים רוצים לבקר את התפיסה הערכית של בני נוער, רצוי שהם יבדקו גם את עצמם. סביר להניח שלא מדובר ב-"העתקה" אלא ברשלנות, אבל דווקא כאן הרשלנות מאד מזיקה. (אגב, ג'ונסון הוסיף הערה בראש המאמרון שלו בו הוא מציין שכאשר הוא כתב את המאמרון, הוא לא ידע שג'וקס מצטט את פוג.)

תוויות: , ,

יום ראשון, 18 בנובמבר 2007 

אל מעבר להעתקה והדבקה

נדמה לי שיותר מכל ביקורת אחרת המופנית כלפי חדירת האינטרנט לתוך בית הספר, מושמעת הטענה שכל מה שהתלמידים יודעים לעשות היום הוא להעתיק ולהדביק, ולהגיש עבודה מוכנה. חלק בלתי-נפרד מאותה ביקורת, כמובן, היא הטענה שהתלמידים אפילו לא קוראים את מה שהם מגישים למורה. כאחד שעובד בחינוך עוד מלפני תקופת ההעתקה וההדבקה הדיגיטלית, אני יכול להעיד (וכבר עשיתי זאת מספר פעמים בעבר) שהדיגיטליות אמנם הקלה על ההעתקה וההדבקה, אבל היא בוודאי לא המציאה אותה. עוד בתקופה שבה תלמידים הגישו עבודות בכתב יד הם הרבו להעתיק קטעים שלמים ממקורות שונים, להכין כריכה יפה, ולהגיש את מה שהם הכינו. אבל יש בכל זאת הבדל די גדול בין אז והיום, וחלק גדול מההבדל הזה נמצא בדרך שבה החברה שלנו תופסת את המצב הזה. בימים ההם, אם בכלל למישהו היה איכפת שמעתיקים, טענו שתלמידים מעתיקים מפני שהם לא ידעו לכתוב עבודות כמו שצריך. לעומת זאת, היום כולם משוכנעים שתלמידים מעתיקים כי הם לא רוצים להשקיע בהכנת העבודות שלהם, ומעדיפים לנסות לעבוד על המורה שמתקשה להבין מה בעצם מתרחש כאן.

כמובן שגם בימים ההם, כאשר ההעתקה התבצעה בכתב יד, ודרשה מאמץ גדול יותר מאשר היום, מורים נהגו לתת הנחיות נוסח "הביעו את זה במילים שלכם". ובמקרה הטוב, זה מה שהתלמידים ניסו לעשות. אבל המורים לא היטיבו להבין עד כמה קשה היה לעמוד בהנחייה הזאת. כאשר תלמידים נדרשים להכין עבודות, ומשתדלים "לחקור" נושא מסויים, הם פונים למקורות מוסמכים. ובאופן די טבעי, אותם מקורות הוכנו על ידי אנשים שיודעים לכתוב. אותם מקורות בדרך כלל גם עברו עריכה של עורכים מקצועיים. מה לעשות, והרוב הגדול מאיתנו, ילדים ומבוגרים כאחד, מתקשים מאד "לנסח" מחדש, "במילים שלנו" את הדברים שכבר נוסחו באופן ברור ומקצועי במקורות שמצאנו. במקרה הטוב עלינו להשקיע מאמץ רב על מנת לשנות טיפה את סדר המילים במשפט, או להחליף מילה פה ושם עם מילה נרדפת. קשה להגיד שהתוצר הסופי שהתלמיד מגיש בסיום התהליך הזה הוא באמת "במילים שלו". הרי הוא בקושי שינה דבר, וכלל לא בטוח שהוא קרא, או הצליח להבין, את מה שהוא מגיש.

נהוג לנסות "לפתור" את הבעיה הזאת על ידי מתן מטלות חקר שאינן מאפשרות העתקה בלבד, אלא התייחסות אישית לנושא. אני כמובן בעד, אבל יש גם גישה אחרת, גישה שדייוויד וילי, בבלוג שלו השבוע, מתאר. וילי מתאר את המשימות שהוא נתן לסטודנטים שלו (כנראה במכללה ב-Utah):
The twist (there always is one) is that they were to write as little of the paper as possible. You see, wholesale plagiarism is discouraged, but weaving together a coherent piece from ten or fifteen different extant sources is tough and an excellent chance to get some first hand experience with reuse.

וילי מקשר לחמש עבודות של סטודנטים (כולן, אגב, על גבי תשתית של ויקי, אם כי מדובר כנראה בויקי "אישי") שממחישות את המטלה. בכמה מהעבודות אפשר לחוש שהתוצר הסופי מורכב מטלאים של ציטטות נפרדות שאינן מתחברות מספיק, ואילו באחרות יש תחושה של זרימה קוהרנטית. יכול להיות שאין באלה יותר מאשר אוסף של ציטטות, אבל קשה לא להרגיש שהסטודנט מבין על מה הוא "כותב". וילי מסכם את המאמרון שלו:
This kind of re-writing seems to be the academic equivalent of a mix tape... pulling together the greatest hits / greatest quotes from a certain genre or area to produce the desired effect. As I’ve said before, DJs are a metaphor for life...

קשה לא להסכים. אינני שולל לרגע את מיומנות הניסוח האישי, כולל ההתייחסות האישית שאיננה ניתנת לביטוי אלא "במילים שלך". אבל גם היכולת לטוות שלם קוהרנטי מתוך חוטים נפרדים היא ללא ספק מיומנות חשובה.

תוויות:

יום שני, 17 בספטמבר 2007 

ושוב על הרפלקציה, אפילו אם כבר לא ראש השנה

תעצרו אותי אם אני חוזר על עצמי יותר מדי, אך מה לעשות, ובעיני הנושא של השימוש בבלוג ככלי רפלקטיבי המשקף את תהליך הלמידה של עצמנו הוא אחד הנושאים המרכזיים שצריכים לצלול לתוכו שוב ושוב. שמחתי לקרוא אצל איריס (היא מהבלוג "שחקי, שחקי על חלומות" - אין מה להגיד, שם נהדר!) מספר הרהורים על המטפורות השונות שעולות אצלה בנוגע לכתיבה לבלוג. איריס כותבת שהבלוג דומה לגרפיטי, וגם להופעה על במה. היא מבחינה בין השלב של כתיבה לבלוג, לבין השלב של אחרי הפרסום:
בשלב הכתיבה (שלב א') איננו זקוקים לקהל. אני חושבת שכמבוגרים המוטיבציה שלנו לכתיבה היא צורך לנהל דיאלוג פנימי (בדרך כלל בעקבות קריאה?). אולי אנחנו יכולים לדמות ולהכיל איזה קהל פנימי (עידו הרטוגזון מספר שכרמל וייסמן אמרה לו את המשפט הבא: כשאני כותבת בלוג זה לא כמו לכתוב מאמר...זה כמו לספר משהו לחברה שלי. תנסה לכתוב כאילו אתה מסביר לחבר שלך משהו).

בשלב ב', אחרי שהפוסט עלה לאוויר, אנחנו חפצים בקהל כלומר בתגובות. אבל קיומן או אי קיומן לא ימנע מאיתנו להמשיך לכתוב (קצת בדומה ליוצר גרפיטי שאינו יודע מי עובר ליד יצירותיו מהרגע בו צויירו על הקיר ואינו שומע תשואות או שריקות בוז). לדידי, דימוי הבמה מקפל בתוכו מידה של העמדת פנים, או של איזה show מיטבי (הצגת בכורה).

אני חושבת שהבלוג חושף אותי יותר משהוא מסתיר ומרבית הפוסטים אכן קרובים יותר ל"משטר של חזרות" וחסרים את הניסוח המושלם.

אותו "דיאלוג פנימי" הוא, כמובן, הרפלקציה שהיא משמעותית כל כך בתהליך הכתיבה, שנותנת טעם לכתיבה הבלוגית. לאור זה, יש אולי טעם לחזור לנושא אחר שעולה כאן מדי פעם. לפני מספר ימים, כריסטופר דאוסון, הכותב על טכנולוגיות בחינוך ב-ZD Net, מתייחס למטלת כתיבה שבנו קיבל מבית הספר, מטלה שחייבה אותו להכין טקסט בכתב יד. דאוסון, כצפוי, חש שמדובר כמעט בחזרה לימי קדם:
Way back in the days of typewriters, it made sense to have a piece well-written and perfected before beginning the arduous process of typing, page by page. Fortunately, I don’t remember those days, but I’ve heard stories. Now, typing a document initially should be both natural and expected. So many great tools for electronic collaboration also exist, making peer and teacher review of student work easy and seamless (and reducing time wasted on bad handwriting). These tools don’t work, by the way, on handwritten pages, whether lines are skipped or not.

כמי שכן זוכר את הימים ההם, אני יכול להעיד שההקלדה במכונת כתיבה לא היתה מייגעת כל כך. מי שלמד להקליד הקלדה עיוורת הסתדר בלי קושי עם הכנת גירסאות מודפסות במקום להכין את העבודה בכתב יד עד לגירסה שהוכנה להגשה. אבל למרות שהתמלילן מאפשר לנו עריכה קלה, אין זה היתרון הבסיסי שבו.

מקריאה במאמרון המלא של דאוסון, וגם בתגובות למאמרון, מקבלים את הרושם שעל אף כוונותיו לשבח את התמלילן ככלי כתיבה משוכלל, דאוסון עדיין תופס אותו כמכונת כתיבה משוכללת, ולא ככלי המאפשר חשיבה ורפלקציה.

חשוב להדגיש, חזור והדגש, שהתמלילן איננו סתם כלי המאפשר לנו להגיש עבודות אסתטיות, אלא כלי שבאמצעותו אנחנו יכולים לזכך לעצמנו את החשיבה, לארגן לעצמנו את מלוא הרעיונות שאיתם אנחנו מתמודדים לקראת תוצר הראוי להגשה. אחד המגיבים למאמרון של דאוסון מבקש להגן על הכתיבה בעט על גבי הנייר. הוא טוען שהכתיבה בכתב יד מונעת את ההעתקה וההדבקה שהן כל כך נפוצות היום. קשה להתווכח עם טענה כזאת, אבל אין ספור עבודות שהועתקו מילה במילה מאנציקלופדיות והוגשו בכתב יד "יפה" על ידי תלמידים חרוצים שכלל לא נגעו במחשב או בתמלילן מספרות סיפור אחר. אבל שוב, אין זאת הבעיה. משום מה נוח לשכוח שכאשר מעתיקים ומדביקים, גם מזיזים ומארגנים מחדש את הטקסט, וכאשר תלמידים מבצעים את הפעולות האלו, גם על טקסטים שהם העתיקו, וגם על טקסטים שהם עצמם הכינו, הם בעצם עורכים מחדש, על גבי הצג וגם בתוך הראש, את הטקסט. הם מסוגלים להבין טוב יותר את כוונת הטקטס, וגם לא פעם מגלים את מה שיש להם להגיד על הנושא שעליו הם כותבים.

אז התרחקתי מהמאמרון של איריס, שהתייחסה לכתיבה לבלוג, אבל המטפורות שהיא העלתה פותחות צוהר לבדיקה מקיפה יותר של הדרכים השונות שבהן הכתיבה – גם האישית לתוך התמלילן, וגם האישית/ציבורית לתוך הבלוג - מאפשרות ואף מחייבות את הרפלקציה. נדמה לי שיש טעם בעריכת רשימה מקיפה של מטפורות לכתיבה בלוגית כדי שנוכל לצלול לתוך מלוא האפשרויות שהכתיבה הזאת מעניקה לנו. אשמח לתרום את חלקי, אבל אם מישהו אחר מעוניין לנסות ....

תוויות: , ,

יום חמישי, 6 בספטמבר 2007 

ההעתקה וההדבקה אינן הבעיה

אחרי שקראתי את המאמר של יאיר עמיחי-המבורגר, "נגד גישת ה-copy & paste" שהתפרסם במרושתים לפני מספר ימים, גירדתי את הראש ושאלתי את עצמי למה המאמר קיבל את השם הזה. נכון, יש במאמר ביקורת, אפילו חריפה, כלפי ההעתקה וההדבקה בעבודת התלמיד, אבל אותה ביקורת איננה, לטעמי, החלק החשוב של המאמר.

כאשר הוא מתייחס לתהליך הלמידה באמצעות האינטרנט, עמיחי-המבורגר כותב דברים די צפויים:
דוגמה לשימוש לא נבון היא האופן בו משמשים מאגרי לימוד לצורך כתיבת עבודה. התלמיד סורק כמה מקורות וכותב חיבור מסכם לפיהם.

בפועל, תהליך זה מסתכם ברוב המקרים בפיתוח מיומנויות copy & paste ללא תהליך משמעותי של לימוד.

פעמים רבות כבר שמענו את זה, כמו גם את החלק שבא אחריו:
על מנת שלמידה מסוג זה תיצור גישה אקטיבית לאינטרנט ותאפשר התפתחות עצמית של הילד על ההורה והמחנך להשקיע בפיתוח יכולתו של הילד:
  1. לאתר את מקורות המידע המהימנים.
  2. ללמדם להתייחס לחומר מתוך חשיבה ביקורתית.
  3. ליצור אינטגרציה בין חומרים שונים היוצרת הבנה חדשה אצל התלמיד.

והוא כמובן צודק כאשר הוא מוסיף:
כל אחת מיכולות אלה דורשת כמובן עבודת תשתית רבה.

אבל שוב, לא רק שאין חדש כאן, זה אפילו נדוש. מה שכן מעניין, ואפילו משמעותי, במאמר הוא הביקורת כלפי דרכי ההוראה הנהוגות היום:
במקום לפתח חשיבה יצירתית, הילד רוכש חשיבה ממסגרת ומגבילה. הסוציאליזציה יוצרת חסמים פסיכולוגים מפני הבעת עמדה עצמאית.

חסמים אלה מוטמעים לתוך תפיסתו העצמית של הילד, ההופך למבוגר בעל תחושה של חוסר לגיטימיות להבעת האינדיבידואליות שלו.

עמיחי-המבורגר צודק. אבל ההעתקה וההדבקה אינן אשמות במצב הזה. הן בסך הכל שיטה שתלמידים סיגלו לעצמם (והם עשו זאת הרבה לפני האינטרנט) כדי להתאים את עצמם למערכת "ממסגרת ומגבילה". דווקא היום, כאשר אנחנו מוצפים ב-"מידע", ההעתקה וההדבקה יכולות להיות אמצעים כשרים לארגון מחדש של פריטי מידע. במקום לדרוש מהתלמיד ליצור משהו יש מאין, יש לא מעט יצירתיות בארגון מחדש של פריטי מידע קיימים, "מועתקים".

אבל אם כך, למה המאמר מצביע על ההעתקה וההדבקה כאילו הן האשמות בהעדר למידה משמעותית, במקום לראות בהן תוצרי לווי של גישה לימודית המעודדת חזרה על המוכר והמוסמך? למה, מתוך ההיצע האדיר של כלים אינטרנטיים העומדים לרשות המערכת החינוכית היום, מציינים לרעה את ההעתקה וההדבקה, ולא מצביעים על כלים אחרים שיכולים לסייע בהגשמת החזון החינוכי הראוי שעמיחי-המבורגר מתאר?

אינני יודע את התשובה לשאלות האלו. ברור לי שהגישה החינוכית שעמיחי-המבורגר מבקש לפתח תואמת מאד את השימוש באותן כלים שמוזכרים לעתים כל כך קרובות כאן, ולא ברור לי למה קוטלים כלי מחשבי/אינטרנטי אחד, ומתעלמים לגמרי מאחרים.

אני מודה שאחרי שקראתי את הכותרת ואת המשפטים הראשונים של המאמר, לא היה לי חשק להמשיך לקרוא עד הסוף. חשבתי שאמצא בו לא יותר מאשר חזרה על ביקורת נדושה ביותר כלפי האינטרנט. חבל שהמאמר זכה לכותרת שהוא קיבל, הרי יתכן מאד שאחרים חשבו כמוני, ולא קראו עד הסוף. ואם כך הם עשו, הם פספסו מאמר בעל חזון חינוכי ראוי, חזון שעל אף הנרמז בתחילת המאמר, תואם את השימוש הנרחב באינטרנט במערכת החינוך.

תוויות: ,

יום שלישי, 5 ביוני 2007 

האם בכלל אפשרי נאום סיום שנה שאיננו מיחזור?

לפני מספר ימים הניו יורק טיימס פרסמה ידיעה קצרה על נאום סיום השנה שנשאה מפקחת מחוז במערכת החינוך של ניו ג'רסי. המפקחת הוזמנה לברך תלמידים מצטיינים והשתמשה, כמעט מילה במילה, בדוגמה של נאום שהיא מצאה באינטרנט.

המפקחת תירצה את המעשה שלה בדרך די מעניינת (מתוך מאמר על הנושא, מעיתון בניו ג'רסי):
"It wasn't done maliciously," she added. "It wasn't done to try to take someone else's words for my own."

Calabro said she didn't tell the students she was delivering a speech posted on the Web site About.com because "it didn't even dawn on me to give credit, because it was a public speech, and this was a sample" speech.

The Web site where she found the speech "didn't say I could use it, but it didn't say I couldn't use it," Calabro said. She also said she consulted an attorney, whom she declined to name, and was told she did nothing illegal.

אז הכוונות היו טובות, וכזכור, אף אחד לא אמר שאסור לה להשתמש בנאום. אבל בכל זאת, באתר בו המפקחת מצאה את הנאום יש יותר מרמז בנוגע לסיבות שהנאום בכלל מופיע שם. הנאום הוא הדף השלישי מתוך שלושה המוקדשים ל-Effective Speech Writing. אחרי שני דפים שעוסקים ברעיונות שהם מתאימים לנאומים של סיום השנה, כותבת הדפים מביאה את הנאום שהועתק כדוגמה. לפני-כן היא מציינת:
Speechwriting is all about knowing your audience and addressing their concerns. Leave your audience with something about which to think. Include humor and inspirational quotes. But make sure that each of these are integrated into the whole. Study the great speeches of the past to find inspiration. The joy that you will feel when you have given a speech that has inspired people is amazing and worth the effort. Good luck!

מקריאת המילים האלו קשה לא להתרשם שהכוונה של הכותבת היתה לעודד נואמים פוטנציאליים לכתוב נאומים בעצמם.

אז מה אנחנו אמורים להסיק מכל זה? קודם כל, צריכים לציין שהמפקחת כנראה ממלאת את תפקידה כראוי. לפחות מתקבל הרושם שתלמידי המחוז רוכשים מיומנויות שימוש באינטרנט. הרי לקיחת הנאום התגלתה על ידי תלמיד:
A student who attended the ceremony recognized some of the passages in the speech and checked it against the Web site.

מה עוד? סביר להניח שבשנה הבאה התלמידים במחוז יקבלו מספר שיעורים בנושא של העתקות. יספרו להם שאין לקחת חומרים של מישהו אחר תוך יצירת הרושם שהם שלך. אינני יודע כיצד בשיעורים האלה יסבירו לתלמידים את ההבדל בין הנאום שהמפקחת נשאה לבין מסירת עבודה מהאינטרנט בשמו של התלמיד שמוצא אותה, אבל אני מניח שהמורים ימצאו דרך לעשות זאת. (וחשוב לזכור שכמה מהנאומים המפורסמים בהיסטוריה המודרנית לא נכתבו על ידי הנואמים עצמם, אלא על ידי כותבי נאומים מקצועיים. ובכל זאת, זוכרים את הנאומים כאילו הם של אלה שנשאו אותם, ולא של הכותבים שפעלו מאחורי הקלעים.)

בסופו של דבר, מדובר בסיפור פיקנטי, אך לא יותר מזה. גם אם לא משתמשים בנאום של מישהו אחר, ספק אם אפשר להגיד משהו מקורי בנאום של סוף השנה בבית ספר. הנאום המועתק היה, לטעמי לפחות, נאום די טוב. אבל הוא היה גנרי למדי, מלא בכל אותן מליצות שכולם מצפים לשמוע בנאום כזה. דווקא מפתיע שתלמיד גילה את ההעתקה – לא מפני שהוא ידע לחפש אותו באינטרנט, אלא מפני שהוא, והאחרים שנוכחו, בכלל הקשיב מבלי להרדם.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates