« לדף הראשי | על ספרים, משחקים, וקהילה » | רגע - היכן הטרגדיה כאן? » | כשאתה אומר "שינוי" למה אתה מתכוון? » | עוד על ציונים – ללא שום קשר לתקשוב » | הדיגיטאליות משפיעה גם על ציונים » | לשמור או למחוק ... או שניהם? » | לדעת למצוא את התשובה » | התלמיד איננו האויב » | הקשר הרשתי » | המו"לים לא מוותרים בקלות » 

יום שישי, 20 בנובמבר 2009 

תלוי מי עושה את זה?

בחינוך אנחנו רגילים לתוכחה המוכרת – עשה כפי מה שאני אומר, לא כפי מה שאני עושה. גם אם איננו רוצים לנהוג לפי הכלל הזה, ברור שאנחנו, המבוגרים, רוצים שהתלמידים שלנו יהיו יותר טובים מאשר הננו. ומפני שכולנו מועדים, אולי עדיף ללמוד מהכוונות יותר מאשר מהמעשים.

אבל בסביבה המתוקשבת נדמה שאנחנו מעלים את התוכחה הזאת לרמות גבוהות במיוחד. אולי זה מפני שהסביבה הזאת חדשה לכולנו, ואולי זה מפני שעדיין לא הפנמנו את המידה שבה הכל בה גלוי. כך או כך, או אולי מסיבות אחרות, אנחנו מזהירים את התלמידים שלנו מפני התנהגות לא נאותה באינטרנט, אבל לא כל כך מקיימים את ההתנהגות הזאת בעצמנו. שני מקרים שהגיעו לעיתונות השבוע מיטיבים להמחיש זאת.

כתבה בבלוג ReadWriteWeb מספר על מדור באתר של עיתון בסנט לואיס שבמדינת מיזורי. הקוראים התבקשו לדווח על הדבר המוזר ביותר שהם אי-פעם אכלו. בין התגובות היתה אחת בעייתית:
In the comments section of the article, one user posted a single word response referring to a part of a woman's anatomy. Of course, the site's moderators quickly deleted the comment but it soon reappeared - obviously this juvenile was intent on having their say.
אני מניח שאתרים רבים נתקלים במצב כזה לעתים די קרובות. ובאינטרנט, למרות שאפשר לבדוק מהיכן מגיעה תגובה בעייתית, ספק אם יש טעם לעסוק בזה. במקרה הזה, עורך המדור כן בדק, והוא גילה שהתגובה הבעייתית הגיעה מבית ספר. הוא התקשר לבית הספר – תוך ציפייה שמי ששלח את התגובה בוודאי היה תלמיד שיוזמן לפגישה אצל המנהל ואולי יקבל עונש קל, ושזה יהיה סוף הסיפור. אבל בית הספר המשיך לבדוק, וגילה שלא מדובר בתלמיד, אלא במישהו שעבד בבית הספר, ובעקבות הגילוי העובד הזה התפטר.

הפרשה עוררה סערה לא קטנה. (עורך המדור דיווח על המקרה בבלוג האישי שלו, וקוראים רבים הגיבו שם.) קוראים רבים טענו שעורך של סוג כזה של מדור (המדור מאפשר לשלוח תגובות בעילום שם) פשוט צריך למחוק את ההודעות הלא מתאימות, ולהמשיך הלאה. כמעט כולם חשבו שלא היה זה נכון להתקשר למקום העבודה של כותב התגובה הבעייתית ולדווח עליו. אבל כאן נמצאת הנקודה שבעיני היא החשובה, שמשום מה לא זכתה להתייחסות. עורך המדור חשב שמדובר בתלמיד – הוא לא התקשר למקום עבודה, אלא לבית ספר. והוא עשה את זה מפני שהוא הניח שמדובר במשהו שתלמיד כתב. אם אחר חיפוש הוא היה מגלה, למשל, שמדובר במשרד של עורכי דין ספק רב אם הוא היה מטלפן למשרד ומספר מה קרה. כותבת הכתבה ב-ReadWriteWeb מגיעה למסקנה שאנחנו צריכים לזכור שאין דבר כזה אנונימיות באינטרנט, ולכן עלינו להיות זהירים לגבי מה שאנחנו עושים ברשת. היא איננה מתייחסת ליחס השונה שאליו זוכים תלמידים לעומת מבוגרים.

וזה כנראה המצב גם בעניינים קצת יותר רציניים – או חשובים. כתבה בניו יורק טיימס מספר על סנאטור אמריקאי שפנה למספר בתי ספר לרפואה יוקרתיים על מנת לברר כיצד הם מטפלים בפרופסורים שמעניקים את שמם למאמרים שנכתבו על ידי סופרי-צללים (מאמרים שבדרך כלל נכתבים ביוזמתם של חברות תרופות). הוא שאל כיצד המנהג הזה שונה מפלגיאט אצל סטודנטים. לפי הסנאטור (צ'רלס גראסלי, ממדינת איווה) לא מדובר רק בפעולה מפוקפקת מבחינה מוסרית. במכתב שהוא שלח לבתי הספר לרפואה הוא כתב:
Any attempt to manipulate the scientific literature, which can in turn mislead doctors to prescribe treatments that may be ineffective and/or cause harm to their patients, is very troubling.
אבל גם כאן, כמו במקרה הקודם, המבוגר כנראה זוכה ליחס מועדף. אף אחד, חס ושלום, איננו מצדיק את הפרסום באמצעות סופרי-צללים, אבל יש כאלה שמוכנים להתייחס אליו בסלחנות. לפי הכתבה:
Arthur L. Caplan, director of the Penn’s Center for Bioethics, said there was a difference in degree, if not in kind, between ghostwriting and plagiarism. Faculty members who sign their names to ghostwritten papers for research credit usually have some agreement with the paper, he said, even if, improperly, they did not write it. Students who plagiarize a paper may know nothing about the subject.
יתכן שזה נכון, אבל יתכן גם שהסטודנט המעתיק של היום עתיד להיות הפרופסור שמעניק את שמו למשהו שהוא לא כתב של מחר. קשה לא להתרשם שהיחס השונה מלמד שמה שאסור לתלמיד לא כל כך אסור למבוגר.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates