לקראת סוף חודש נובמבר האגודה למחשבים וטכנולוגיה בחינוך של מדינת ניו יורק (NYSCATE) תקיים את הכנס השנתי שלה. כותרת הכנס: Making Connections – Opportunities Through Collaboration. בתקופה של Web 2.0 ושל רשתות חברתיות הכותרת הזאת מאד הגיונית – בימינו לרוב הכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך יש דגש על האמצעים לעידוד השיתוף. אינני מכיר את ה-NYSCATE מקרוב, אבל ממה שהצלחתי לברר מדובר בארגון שהוא דומה למו"ח הישראלי – גם מבחינת החברים בארגון, וגם מבחינת הקשר הקרוב, אבל הלא רשמי, של הארגון למוסדות ממלכתיים. הארגון צועד עם הזמן, ובנוסף לאתר אינטרנט יש לו קהילה על התשתית של Ning, הוא מדווח על המתרחש בארגון דרך Twitter, ועוד. לקראת הכנס החודש
תכנית הכנס מופיעה בוויקי של הארגון, ושם אפשר למצוא תקצירים של ההרצאות והסדנאות. אולי נכון יותר לכתוב שכמעט אפשר למצוא תקצירים – הרוב הגדול של הדפים המיועדים לתיאור המושבים השונים עדיין ריקים ומחכים שמישהו יערוך אותם. אבל דף אחד זוכה להתעניינות מיוחדת.
סדנה אחת המנוהלת על ידי משווק של יישום לאבטחת רשתות עוררה תגובות רבות. מכותרת הסדנה אני מניח שאפשר להבין את הסערה שהתעוררה:
נכון לפרסום המאמרון הזה עשרה קוראים – למיטב ידיעתי, רובם לא מניו יורק – נכנסו לדף הוויקי, שתחילה היה ריק, והוסיפו הערות. נוסח ההערות די עקבי: ממתי תלמידים נחשבים "אויב"? השאלה, כמובן, בהחלט מתבקשת. אין ספק שפרצות ברשת מהוות סכנה שיכולה לערער את אבטחת מערכות התקשוב של בתי הספר. מהבחינה הזאת, העיסוק באמצעים למנוע פרצות לגיטימי לחלוטין. אבל משום מה, אותו משווק (שסביר להניח איננו איש חינוך) לקח את נושא האבטחה צעד אחד רחוק מדי כאשר הוא בחר להתייחס אל תלמידי בית הספר כאויבים.
תקציר המפגש כפי שהוא מופיע בתכנית הכנס (שמופיעה, כזכור, על גבי ויקי) מתייחס ל:
risks posed by Web 2.0
אבל במקרה הזה, ה-"סכנה" שאורבת נובעת פחות מפרצות, אלא מהשקיפות שיישומי Web 2.0 מאפשרים. מספר בלוגרים קראו את התקציר בוויקי והרימו גבה.
סלביה מרטינז כתבה על הניסוח הבעייתי בבלוג שלה, והיא גם דיווחה על ניסוח הכותרת לעוקבים אחריה ב-Twitter. קרל פיש השיב ב-Twitter שדף הוויקי של הסדנה הספציפית הזאת היה ריק, ושכל אחד יכול לערוך אותו. מרטינז השיבה שהיא לא חשבה על האפשרות הזאת, ופיש הזדרז להשיב, בקריצה, שבאופן רשמי אין לו שום מושג במה מדובר.
בשלב הזה אפשר היה לצפות שמישהו יחבל בדף הוויקי של הסדנה. אבל זה איננו מה שקרה. בוד הונט, שגם הוא היה שותף להשתלשלות הדברים ב-Twitter, נכנס לדף והעיר, בצורה מאד מנומסת, שהניסוח בעייתי ואיננו תורם ליצירת אווירה חיובית בבתי הספר. בעקבות הונט אחרים נכנסו לדף והוסיפו הערות דומות, עד שנכון לפרסום מאמרון הזה, כזכור, יש כבר עשר הערות מכובדות. מישהו אחר אפילו נכנס לוויקי והדביק את התקציר של הסדנה בראש הדף כך שמי שיגיע לדף יבין טוב יותר את ההקשר.
בנוסף למאמרון הראשון שלה על הסדנה (או ליתר דיוק, על ניסוח הכותרת של הסדנה)
מרטינז כתבה עוד מארמרון בו היא מדווחת על כך שאחרי כמה חיפושים היא מצאה שאותה חברה כבר הציגה סדנה באותו השם בכנסים חינוכיים שנערכו בטקסס, ולכן לא מדובר בניסוח כושל חד פעמי, אלא בגישה שיווקית מגובשת. אבל מרטינז מדגישה שהאשמה איננה נמצאת בחברה המשווקת:
Sales 101 is about reflecting the language and attitudes of your customers. They wouldn’t be saying it if they weren’t hearing it. Sales 102 is creating a climate of need, fear-based if necessary, that if you don’t have whatever they are selling, something horrible will happen.
למרבה הצער, מנהלים רבים באמת פועלים תוך תחושת הפחד שעליה הסדנה הספציפית הזאת מבקשת לנגן. רוב אלה שנכנסו לוויקי של NYSCATE והביעו את מורת רוחם בנוגע לניסוח כותרת הסדנה מוכרים בבלוגוספירה החינוכית, ולפחות מתוך הקהילה המצומצמת של בלוגרים חינוכיים דעותיהם ידועות. העובדה שרוב דפי הוויקי המיועדים להתייחסות למושבים ולסדנאות שבכנס עדיין ריקים רומזת שגם הפעם הביקורת שלהם תישאר בתוך חוג יחסית מצומצם של משוכנעים. אבל אפשר אולי להתעודד בכך שיש כאן המחשה מאלפת של הכוח של הכלים התקשוביים החדשים. הרי ללא Twitter, והאפשרות לערוך את הוויקי של NYSCATE, סביר להניח שבכלל לא היו שמים לניסוח האומלל שבדף היחסית נידח הזה. אבל עכשיו, אפילו אם מדובר בסערה שמתחוללת בתוך חוג מצומצם של אנשים, הנושא בכל זאת מכה גלים. ואם זה יעזור כדי להזכיר לכולם שהתלמידים באמת אינם האויב, היה כדאי.
תוויות: גלישה בטוחה, כלי ווב 2.0
