« לדף הראשי | אם זה "שחרור" אולי השעבוד עדיף » | תראו מי מדבר! » | הלוואי והתקשוב כן היה משבש » | התקשוב בשרות הלשון » | התלמידים חולים בבית ... ורוצים ללמוד? » | לכאורה הייתי צריך לשמוח » | יש שינוי ... ויש שינוי » | מתברר שהם כן כותבים » | משהו טיפה שונה לראש השנה » | קהל רחב הוא לא תמיד ברכה » 

יום ראשון, 11 באוקטובר 2009 

האם הטכנולוגיה היא שמשבשת?

במאמרון שני במה שכנראה תהיה סדרה, גיל עמית סוקר את ההיסטוריה של התקשוב החינוכי בישראל. כמו במאמרון הקודם, גיל מבקש לבחון את התקשוב בחינוך לאור התיאוריה של קלייטון כריסטיאנסון על "חידושים משבשים", אם כי נדמה לי שהשאלה אם התקשוב באמת מהווה חידוש משבש משמשת רק כקרש קפיצה. באופן כללי גיל מבקש להבין את התנאים שהובילו לחדירה, או לאי-חדירה, של התקשוב לתוך המערכת.

בתיאורו למתרחש בתקשוב בארץ בשנות ה-80 גיל מזכיר על הלוגו:
שהתיימרה להוות עולמון זעיר שבו התלמידים יכולים ליצור, לבנות, לחשוב, לחקור
אבל בסופו של דבר הלוגו הצליח לעורר התלהבות יחסית רגעית, ואחרי זמן יחסית קצר ההתלהבות הזאת שקטה. גיל כותב:
התקשוב בחינוך לא הצליח לחדור לעסקי החינוך הקיימים.
אני בטוח שהתיאור הזה תואם את המציאות, והוא גם מעמיד בסימן שאלה את שאלת החידוש המשבש. אין ספק שחסידי הלוגו, ובראשם פפרט, חלמו על שינוי מהותי בדרכי הלמידה הנהוגות בבתי הספר. הלוגו לא הבטיח שיפור בתוצאות של מבחנים בינלאומיים אצל תלמידים, או ציונים גבוהים יותר בנושאים המסורתיים הנלמדים בבית הספר. פפרט חלם על למידה אחרת שלא תאמה את המערכת כפי שהיא. ולכן על מנת שהלוגו "יצליח" היה עליו לא "לחדור לעסקי החינוך הקיימים" אלא לשנות אותם. חזון הלוגו בהחלט היווה שיבוש למערכת הקיימת, אבל הוא לא היה מסוגל, בכוחות עצמו, לחולל שינוי. בסופו של דבר, בצורה שמזכירה את הטענה של לארי קובן, המערכת עיכלה את החידוש מבלי שהוא הצליח להשפיע באופן מהותי. (יש טעם להוסיף כאן שרוב המורים שהשתלמו בלוגו "הבינו" שמדובר ביישום שמאפשר לתלמידים לצייר, ולכן כאשר יישומים גראפיים פשוטים ויעילים יותר חדרו לשוק, ההתעניינות בלוגו נמוגה. וכמובן שהיישומים הגראפיים לא שיבשו דבר, אלא בסך הכל היוו כלי ציור חדשים שהצטרפו לעפרונות הצבעוניים שכבר היו בקלמר של כל תלמיד.)

הדיון של גיל על בית ספר אביב לעומת הכליקיט ממחיש שהתקשוב "הצליח" כאשר הוא שירת צרכים קיימים, לא כאשר הוא ניסה לשנות סדרי הוראה/למידה. אביב בתחילתו, הרי, עקף את המורים והציע לתלמידים אפשרות ללמוד כמעט באופן עצמאי. (גיל, אגב, עזר לי אז להבין שגם אם יש בכך חזון ראוי, הוא איננו ישים.) לעומת אביב, הכליקיט ענה על צורך שלא שיבש את ההתנהלות הרגילה, המסורתית, של בית הספר, אלא הרחיב את ההתנהלות הזאת לתוך הרשת. אינני טוען בזה שהיה פגם בכלי – ההפך, הוא דווקא כלי יעיל ורב עוצמה – אלא שהמערכת היתה מסוגלת לאמץ אותה מבלי לשנות באופן משמעותי את ההתנהלות הבית-ספרית המוכרת.

הנפשות הפועלות בהיסטוריה של התקשוב החינוכי בארץ התאפיינו במגוון גישות חינוכיות. היו (ויש) בינינו שבראש ובראשונה ראו בתקשוב אמצעי לשפר את הלמידה המסורתית, והיו (ויש) בינינו שרואים את הערך האמיתי של התקשוב בחזון חינוכי/לימודי אחר מהקיים. כמובן שלא מדובר במחנות קוטביים – יש לפחות קצת משתי הגישות בכולנו (וחשוב לזכור שהמערכת החינוכית איננה נוהגת להעביר תקציבים לפרויקטים שמטרתם ביטול החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום, אפילו אם מדובר בתקשוב). בנוסף לגישות האלה, ובוודאי כחוט מקשר ביניהן, קיימת גישה הסבורה שמערכת חינוכית חייבת לאמץ טכנולוגיות שעומדות לרשות החברה של היום. לפני עשור (וגם היום) היו שטענו שההשקעה בתקשוב הוא בזבוז. עוד בשנת 1997, למשל, טוד אופנהיימר טען:
There is no good evidence that most uses of computers significantly improve teaching and learning
והצורך להפריך את הטענה הזאת איחד את כל מי שעסק בתקשוב החינוכי מכל הגישות.

גיל מסכם שכאשר ביקשנו להשתמש בתקשוב כדי לחולל מהפכה "נהדפנו", ולכן למדנו להתאים את התקשוב למערכת הקיימת. אני בטוח שיש אמת בתיאור ההיסטורי הזה. אבל נדמה לי שהעמדת הדברים בצורה הזאת רומזת שהמטרה היתה החדרת התקשוב לתוך המערכת, ולכן, כאשר התקשוב נהדף לראשונה, נדרשה מאיתנו שינוי טקטי. לפחות עבורי, המטרה היתה, ונשארה, שינוי פדגוגי, כאשר התקשוב, נפלא ככל שיהיה, הוא רק אמצעי. הסקירה ההיסטורית של גיל עוזרת לנו לראות שהשיבוש האמיתי איננו הטכנולוגיה, אלא תפיסה חינוכית שמציבה דרכי הוראה ולמידה שונות מהקיימות היום. לא פעם טענתי שמפני שהתקשוב מהווה תשתית שעליה גישות קונסטרוקטיביסטיות יכולות לבוא לידי מימוש, אם התקשוב לא היה קיים הקונסטרוקטיביזם היה צריך להמציא אותו. אבל זה כמובן איננו אומר ששילוב התקשוב לתוך המערכת החינוכית מחייב שינוי פדגוגי. הוא רק כלי נפלא שבאמצעותו ניתן, אולי, להשיג אותו.

תוויות: , , ,

למרות ההבנה שלנו שלא מגיבים. הבנה שאני מזדהה ומסכים וכו וכו. בכל זאת היצר הרגעי הכריע. יןפי, יופי, נהניתי לקרוא. מה שאהבתי זה הכמובן ההצבה של הקושיות המרכזיות (שהן כמובן פדגוגיות) בלב הדיון. וכמובן אשקול את הדברים ואיעזר בהם ואתייחס אליהם בפוסט שלי. אני יותר איטי ממך כך שיקח אי אילו ימים.

הדיון מעניין וחשוב. בכל אופן, נראה לי שיש להסתכל על חדירת הטכנולוגיה לחינוך לא רק במובן "הטכנולוגיה המשבשת" אלא גם במובן "הטכנולוגיה התומכת". ביקורת ברוח זו נכתבה במאמר יצירתי ע"י מיכאל לייצר מאוניברסיטת ציריך, שקרא תגר על ההסתכלות הצרה והלא-יעילה שמביאה להכללת יתר ולהטעיה.

Latzer, M. (2009). Information and communication technology innovations: Radical and disruptive? New Media & Society, 11, 599-619.

לעזי, תודה!

קראתי את התקציר והזמנתי את המאמר דרך ההשאלה הבין ספרייתית. נראה מאד מעניין.

מי שמעונין- הנה המאמר
http://www.mediachange.ch/media/pdf/publications/Latzer_2009_Information-and-communication-technology-innovations.pdf
אכן- סיכום ממצה, וטיפולוגיה מצויינת של סוגי חדשנות, לכל המעונינים..
ובכלל אני עוקבת ונהנית מהדיון.. מאד רלבנטי, ומענין לראות את הגישה הזו לעומת הגישה של פעפוע החדשנות של רוג'רס מיודענו.. וכן מענין להבין מדוע באקדמיה יש שימוש גורף בכלי ניהול למידה לעומת בתי הספר..
חג שמח
אפרת

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates