דרך מאמרון קצר של קרל פיש הגעתי לבלוג קבוצתי של כמה מהמורים מבית הספר של פיש. בבלוג הזה אן סמית, מורה לכישורי שפה, כותבת על ההשפעה הבלתי-צפויה של מחלת השפעת על הכיתה. סמית כותבת שכל יום היא פותחת את השיעור ב-"שלום לכולם", אבל היא שמה לב שמספר המשיבים ב-"שלום סמית" הולך ופוחת. בקיצור – יש לא מעט תלמידים חולים. על מנת לאפשר לתלמידים שאינם מגיעים לכיתה להתעדכן לגבי המתרחש בה, היא הציעה לכיתה להשתמש ב-Skype.
היה לי קצת מוזר לקרוא שתלמידיה של סמית אינם מכירים את השימוש ב-Skype. הרי בפעמים האחרונות שאני פתחתי Skype מצאתי שאני אחד מבין בערך 14 מיליון משתמשים אחרים שמחוברים באותו רגע, ולכן הגיוני לטעות ולחשוב שכולם מכירים את הכלי. סמית עצמה כותבת שהיא נחשפה לכלי במסגרת של קורס בו היא למדה לפני שנה, ולכן ההכרות שלה עם הכלי קשורה לצרכים חינוכיים. אבל הייעוד הבסיסי שלו איננו, כמובן, חינוך, אלא פשוט תקשורת, אפילו אם לא צריכים להתאמץ כדי לחשוב שאפשר להשתמש בו כדי לשמור על קשר עם תלמידים נעדרים מהכיתה בגלל מחלה.
אין חדש בגיוס התקשוב לשם הוראה/למידה מרחוק במצבים שבהם תלמידים אינם יכולים להגיע לבית הספר – אם מסיבות של מחלה, או, כמו שנפוץ מדי אצלנו, מסיבות בטחוניות. לאור זה, אין שום דבר מיוחד בדיווח של סמית. אבל מה שמרשים בדיווח שלה איננו סתם השימוש בכלי, אלא העובדה שהתלמידים שנשארו בבית שמחו על ההזדמנות להשתתף בשיעור. סמית מדווחת על מקרה אחד ספציפי שבו ארבעה תלמידים חולים התחברו מהבית – שניים עם מצלמות ועם מיקרופונים, ושניים שיכלו רק לעקוב אחר המתרחש בכיתה אבל לא להשתתף באופן פעיל.
סמית כותבת (וגם פיש מצטט):
What was really impressive was the students’ willingness to be connected back into our class when they are at home feeling crummy. They want to participate, they want to stay in touch, they want to continue to learn and aren’t letting the flu get in their way.
יש כאן מקרה ברור של טכנולוגיה שמשרתת את הלמידה. אבל גם ברור שהשיעור עצמו, והנכונות של סמית ליצור פעילות שתעניין את התלמידים, הם העיקר. בתגובות לדיווח של פיש על המקרה הזה קורא אחד מציין שבמחוז שלו מעודדים את המורים להכין שיעורים שאפשר יהיה ללמד דרך הרשת, וזאת, לפי דבריו, על מנת שאם תלמידים יפסידו ימי לימודים לא יצטרכו לשמור את בתי הספר פתוחים ימים מיותרים, וכך יחסכו כסף.
פיש משיב:
I think the hard thing is going to be how to make these meaningful, relevant, worthwhile lessons because - unfortunately - I think the easiest things to transfer online are often also the least effective, low-level thinking lessons. Doing this well is probably going to take more time, planning and resources than most folks might be willing to give to it.
אכן, אולי קל להעביר שיעור פרונטאלי רגיל דרך האינטרנט, אבל ספק אם שיעור כזה יגרום לתלמידים חולים בבית להעדיף את השיעור על הטלוויזיה, או על הגלישה ברשת. לעומת זאת, סביר מאד להניח שעם מורים טובים, כמו אן סמית, שאינם מסתמכים על התקשוב אלא מגייסים אותו לצרכים חינוכיים, זה לא כל כך קשה.
תוויות: הוראה, מקוון
