בחודש מאי השנה הניו יורק טיימס פרסם
כתבה על הרגלי השימוש במסרוני SMS בקרב בני נוער. הכתבה התפרסמה בעקבות סקר של חברת נילסן שמצא שברבעון האחרון של שנת 2008 בני נוער אמריקאיים שלחו או קיבלו בממוצע 80 מסרונים ליום. על פניו, המספר הזה נראה די עצום. אבל כאשר מחלקים אותו ב-16 שעות של ערנות ביום (ובני נוער רבים ישנים פחות מ-8 שעות ביום) מתברר שמדובר ב-5 מסרונים לשעה. אין ספק שהטלפון הסלולארי בכלל, וה-SMS בפרט, תופסים מקום מכובד ביותר בחיי בני הנוער, אבל על אף התחושה הראשונה שהנתון של 80 מסרונים ביום יוצר, 5 מסרונים בשעה דווקא נראים סבירים ביותר.
כמובן שהחישוב של רק 5 מסרונים בשעה לא מנע מהניו יורק טיימס למצוא רופא שמביע דאגה עמוקה, ומכריז שהשימוש הקבוע במסרונים מוביל להיסח הדעת, לחרדות, לירידה בתפקוד בבית הספר, ועוד. אבל פורפ' שרי טורקל מ-MIT, שגם היא ראויינה לכתבה, הצביעה על בעיה אחרת – פחות בהולה, אבל אולי יותר משמעותית. טורקל הדגישה שההתנתקות מההורים והנסיון להגדיר את עצמך כאדם עצמאי הם בין המשימות החשובות של גיל ההתבגרות. לפי טורקל:
but if technology makes something like staying in touch very, very easy, that’s (ההתנתקות) harder to do; now you have adolescents who are texting their mothers 15 times a day, asking things like, ‘Should I get the red shoes or the blue shoes?’
טורקל מצביעה על כך שעל אף העובדה שדיונים סביב מסרונים לרוב מתמקדים בהרגלי השימוש של בני הנוער, מדובר בתופעה כלל תרבותית, ולכן אנחנו חייבים לראות אותה בראייה רחבה הזאת.
TechDigest דיווחה לפני חודש, למשל, על סקר שנערך בקרב 1000 אנשים באנגליה:
Out of a survey conducted amongst 1000 Brits, 75 per cent confessed they couldn't go without a mobile phone for more than 24 hours. And asked what they would rather give up for a month the survey revealed the following:
62 per cent chocolate
23 per cent alcohol
8 per cent sex
7 per cent mobile phone (!!)
לאור זה מעניין לקרוא
כתבה בוושינגטון פוסט של השבוע שמדווחת על הדרך שבה הורים רבים משתמשים במסרונים היום – כדי לנדנד לילדיהם. הכתבה מביאה דוגמאות של מספר שימושים של מסרונים על ידי הורים כדי לשמור על קשר, וגם לנדנד ואפילו לעצבן, את ילדיהם. אמא אחת, למשל, מדגישה שהיא איננה חושבת שהמסרונים שהיא שולחת לבנה הם נדנוד, אלא פשוט מילוי תפקידה כאם – בעזרת הטכנולוגיה. וגם אם זה מעצבן, נדמה שהגישה הזאת די הגיונית, ואפילו צפוייה. לפי הכתבה:
So goes family life at a time when even that most basic of parental prerogatives -- to prod our children, to patiently remind them or flat-out harass them -- has shifted along with technology's advance.
זאת אומרת, הטכנולוגיה לא חוללה שינוי מהותי בקשרים בין הורים לילדים אלא פשוט פתחה נתיבים חדשים להורים למלא את תפקיד הנדנוד שאליו שני הצדדים התרגלו בגירסה קדם-טכנולוגית.
ולדעתי, בבתי הספר כמו במשפחה – מה שהיה, הוא שיהיה ... אבל עם תוספת של טכנולוגיה.
תוויות: טכנולוגיה, סלולארי, SMS
