הערה טיפה מקורצת של דייוויד ורליק קצת סיבכה אותו. בעקבות הודעת Twitter בעניין מיזם חדש של ספרי לימוד דיגיטאליים שכוונה אליו
ורליק פרסם מאמרון שרמז שהרעיון הזה מאד נראה לו. מדובר בספרי לימוד זעירים אך עמוסי תמונות שאפשר לקרוא על גבי מסכים של מכשירי iPhone .מפתיחת המאמרון אפשר היה לחשוב שוורליק דוגל בתחבולה חינוכית נוסח "לתפוס את התלמידים במקום בו הם נמצאים":
We all know how much our students love technology. They spend so much time on their mobile phones reading and typing, conversing, Googling, playing, working, and living — it’s a given that our students live in their pockets.
לא היו תגובות רבות למאמרון, אבל כולן התייחסו אל הרעיון ברצינות - לא רק אלה שתמכו בו בהתלהבות, אלא אפילו האחת שהצביעה על פגמים בו. התגובות האלו דרבנו את ורליק לפרסם למחרת מאמרון נוסף בו הוא הסביר שבעצם היה זה נסיון להיות קצת היתולי, אבל הנסיון כנראה לא עלה יפה.
הפעם הוא תיקן את עצמו:
First of all, kids do not love computers any more than I loved my baseball bat, shoulder pads, or box of legos. They were merely the apparatus of the play that I engaged in. Computers are no different, except that they are NEW to my generation and in almost every respect more compelling than any Louisville Slugger
(JU’s Thinking Stick notwithstanding). Our children do not go to their mobile phone because it is their “tech of choice.” They go there because it is where their friends are.
הפעם הרמז די ברור - לא המכשיר הוא הדבר האהוב, אלא מה שאפשר לעשות איתו. ולכן, בכלל לא ברור שהנסיון לנצל מכשירים דוגמת ה-iPhone לצורכי למידה יהיה מוצלח יותר מאשר נסיון של, לדוגמה, ניצול מחבט בייסבאל לשם למידה.
למען האמת, למרות שאני מסכים עם הניסוח המתוקן של ורליק, אינני בטוח שהוא צודק. יש, בכל זאת, פוטנציאל לימודי לא קטן בטלפונים סלולאריים משוכללים, ואין לי ספק שגם ורליק יודע זאת, ורוצה שהפוטנציאל הזה ימומש. עם זאת, ההבהרה חשובה - אסור לנו להשלות את עצמנו שהמכשיר, ולא השימוש בו, הוא מה שאהוד על התלמידים. (יש כאן דמיון לרעיונות נוסח ה-"
Creepy Treehouse" עליו כתבתי לפני שנה.)
וכמובן שהחשוב ביותר הוא הסיכום של ורליק למאמרון השני:
To me, getting books and textbooks onto our computers and phones is not nearly as interesting a problem as considering what we might do with that information, that empowers our learners, when the information becomes networked, digital, and abundant.
גישה למידע דיגיטאלי בוודאי יכולה לאפשר למידה טובה יותר, אבל היא בכל זאת איננה מבטיחה את הלמידה הזאת. עצם העובדה שספר הוא דיגיטאלי איננו אומר שהוא טוב. השאלות החשובות הן כיצד למנף את הדיגיטאליות לדרכי למידה מאתגרים, ומה עושים עם המידע שבספרים האלה כדי ליצור חוויה לימודית משמעותית.
תוויות: דיגיטאליות, למידה, ספרי לימוד
