צריכים להתמקם אי-שם באמצע
תוויות: כלים חברתיים, רשתות חברתיות, שימוש בבתי ספר
למרות שהמונח מאד ציורי, וקל להבין את כוונתו, הוא יותר מרק טיפה בעייתי. בעצם, הוא מבטא שתי תופעות שהן שונות זו מזו. מצד אחד, התחושה של ה-creepy treehouse מתעוררת אצל סטודנטים כאשר מוסדות חינוכיים מבקשים לשלב כלים של רשתות חברתיות לתוך מערכות לניהול הלמידה שלהם. במקרה הזה, המוסד מעתיק פעילות חברתית שהיא פופולארית אצל סטודנטים, ו-"מנצלת" את הפעילות הזאת לצורכי הוראה. אבל להבדיל מרשתות חברתיות המוכרות לסטודנטים מבחוץ, במקרה הזה הסטודנטים מחויבים להשתתף ברשתות הלימודיות. מצד שני, תחושת ה-creepy treehouse מתעוררת כאשר מרצים מכריזים "הבה נפגש כולנו ב-Facebook", כאשר המרצים מנסים להסיר את המחיצות החברתיות בינם לבין הסטודנטים שלהם. לכאורה בדרך הזאת מרצים פותחים פתח להרחבת הפעילות הלימודית אל מחוץ לכותלי המוסד החינוכי, מהלך שאפשר לראות אותו כדבר חיובי . אבל הגישה הזאת כאילו תופס טרמפ על כלים אהודים, וסטודנטים רבים מציינים שהם מעדיפים לשמור על הפרדה ברורה בין חיי החברה שלהם לבין חייהם הלימודיים.
אבל אם מצד אחד העתקת פעילות של רשת חברתית לתוך מסגרת של קורס היא פסולה, ומצד שני העברת פעילות לימודית לתוך רשת חברתית קיימת איננה מתקבלת בעין יפה אצל סטודנטים, אנחנו ניצבים מול בעיה שלישית: מה כן אפשר לעשות?
אנשי חינוך רבים, המשוכנעים שכלים אינטרנטיים חדישים יכולים לסייע לתהליכי הוראה ולמידה, מבקשים לשלב טכנולוגיות אלו לתוך העבודה החינוכית שלהם. כוונותיהם אינן לעבוד על הסטודנטים ולשבות אותם במסגרות שהן רק לכאורה "חברתיות", אך גם לא "לרכוש ידידות" שאינה אלא מדומה. הם רוצים למצוא דרך ביניים שתאפשר שימוש נבון ומועיל בכלים. אבל הם מגלים שקשה להתמקם בצורה מכובדת בין שני הקצוות הלא רצויים האלה.
לפני מספר ימים הופיעה כתבה קצרה על הנושא הזה במדור Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education. בסך הכל הכתבה מדווחת על כך שמספר אנשי סגל מודעים לתחושות של סטודנטים, ושהם משוכנעים שאפשר למצוא דרך ביניים. בכתבה עצמה יש 200 מילים, אבל היא זכתה ל-3500 מילים מתוך 30 תגובות. אין אחידות בתגובות – יש מגיבים שסבורים שעדיף לא לפלוש לתוך התחום החברתי של סטודנטים, ואילו אחרים חוששים שגישה כזאת תעצור התנסות בטכנולוגיות שעשויות לתרום ללמידה. אם לא שום דבר אחר, שפע התגובות מצביע על כך שמדובר בנושא חם.
אבל חשוב לזכור שבעצם אין חדש כאן. כבר יותר מעשור מציינים שטשטוש הגבולות בין הפרטי לבין הציבורי הוא אחד המאפיינים החשובים של עידן האינטרנט. אולי היום הנושא מוצא ביטוי בשאלה האם מרצה וסטודנט יכולים להיות "חברים" במרחב כמו Facebook. אבל לפני עידן הרשתות החברתיות מרצים רבים דיווחו על כך שהסטודנטים שלהם היו מתקשרים אליהם דרך הדואר, או ב-IM, בשעות לא מקובלות כדי לשאול שאלות בנוגע למטלות, או לקבל עזרה בהכנת עבודות. כבר אז היה קשה לשמור על גבולות ברורים בין שעות העבודה ושעות הפנאי. אינני רואה הבדל מהותי בין הדיון של אז לבין הדיון של היום בנוגע לרשתות חברתיות. ונדמה לי שעוד יעבור זמן רב עד שנמצא פתרונות לסוגיה הזאת. אני מקווה שבאותה סדנא בכנס בעוד כחודשיים יציעו דרכי פעולה, אבל אין לי ציפיות גדולות לפתרונות.
--
הערה: בין ההתייחסויות לנושא הזה בבלוגוספירה החינוכית, נדמה לי שמאמרון של ג'רד שטיין, מאוניברסיטה במדינת יוטה – Defining “Creepy Treehouse” - מחודש אפריל השנה, הוא המקיף והמעניין ביותר.
