בעקבות השתלמות למורים להיסטוריה, בה השתתפה אשתו,
טום הופמן כותב על חוסר האיזון בין תוכן ותהליך בהוראת המקצוע. הוא מציין שהרוב המכריע של שיעורי ההיסטוריה מתמקדים בתוכן. לאור זה, הוא מדגיש שאם מישהו איננו מרוצה מההישגים של תלמידים אמריקאיים בהיסטוריה:
don't blame inquiry or progressive education
הופמן מציין שאי-אפשר, כמובן, להציג את הנושא באופן קוטבי, בשחור ולבן, כאילו שמי שדוגל ב-"תהליך" בז לתוכן. הוא כותב:
If you're just looking at the public discourse, you'd probably imagine that the current state of play could be represented by a needle floating between "content" and "process" (or "critical thinking" or "inquiry" or whatever).
אבל, הוא ממשיך, האמת היא שמעט מאד מורים מתמקדים בתהליך:
...today in actual schools, that needle is pinned to the content side, even more than it has been historically.
אפשר היה לחשוב שהמצב שהופמן מתאר היה נכון לתקופה קדם-אינטרנטי. בבית הספר של עידן ספר הלימוד המוסמך והיחיד, הוראת מקצוע כמו היסטוריה התבססה על מאגר מצומצם וקבוע מראש של עובדות. במציאות כזאת, גם אם זה לא היה רצוי, היה קל יותר להתמקד ב-"מה קרה" מאשר ב-"למה זה קרה". אבל הדעה הרווחת טוענת שהגישה הפתוחה לאינטרנט כמקור מידע הביאה לשינוי במצב הזה. האינטרנט הרי פתח עולם ומלואו של תוכן בפני תלמידים, וריבוי התוכן הזה לא רק פתח את האפשרות של פרשנות, של "למה" ולא רק של "מה", אלא ממש חייב את הפרשנות הזאת.
אבל אם הופמן צודק, משהו השתבש. השינוי המיוחל לא התרחש, ההבטחה של האינטרנט כמרחב שיעודד חקר לא מצאה ביטוי אמיתי בבית הספר. יש לזה בוודאי מספר סיבות, אך לצערי, אחת המרכזיות היא הציפייה (או אולי התקווה) ששינוי בטכנולוגיה יגרור שינוי פדגוגי. אין סיבה לחשוב שמורים שנעזרים במקורות אינטרנטיים פתוחים יותר ללמידה תהליכית, ואילו מורים שמלמדים לפי ספר לימוד בלבד מתמקדים רק בתוכן. סביר יותר להניח שלמרות שהטכנולוגיה מאפשרת גישה למקורות נוספים וחדשים, מורים רבים פשוט ממשיכים להתמקד בתוכן. וכמובן שכאשר המדד להערכת הלמידה נשאר מבחנים שבוחנים את ידיעת ה-"מה", אין זה צריך להפתיע. אין ביכולתה של הטכנולוגיה לבדה לחולל את השינוי.
תוויות: טכנולוגיה, למידה
