כאשר מה שתלמידים כותבים מגיע רק לעיני המורה הם אינם לומדים שהכתיבה היא תקשורת. אחת הסיבות המרכזיות לפופולאריות של כלי Web 2.0 בחינוך היא שבאמצעות הכלים האלה ניתן לפרוץ את המצב הזה של "לעיני המורה בלבד" ולקבל קהל גדול, ואותנטי. נהוג להגיד (ובמקרים לא כל כך מעטים יש אפילו הוכחות) שקיומו של קהל כזה מדרבן את הכתיבה ואף מביא לשיפור בה.
ווסלי פרייר דוגל בתפיסה הזאת, אבל הנסיון שלו עם וידיאו קצר של בתו בת ה-9 שהוא העלה ל-YouTube בשבוע האחרון ערער קצת את דעתו.
פרייר הוא בלוגר חינוכי מוכר מאד. רבים עוקבים אחריו בסביבות השונות שבהן הוא מפרסם – בבלוג שלו, בדלישס, ב-Twitter, ועוד. לכן, כאשר הוא העלה ל-YouTube וידיאו בו הבת שלו מדברת על הנאום של הנשיא אובמה השבוע, וקישר אל הווידיאו בבלוג שלו ובמקורות אחרים, אפשר היה לצפות שרבים יקליקו כדי לצפות. אבל הוא עצמו בכלל לא ציפה שתוך שבוע יהיו לו כמעט 180,000 צפיות, ואולי חשוב יותר, מעל 1500 תגובות – אחרי סינון רציני. הצפיות הרבות, ובמיוחד מטר התגובות, גרמו לפרייר להרהר אם חשיפה הרחבה רצויה כל כך.
בווידיאו הבת של פרייר יושבת מול המצלמה ובמשך דקה וחצי ומדברת על הנאום וקצת על מה שהתרחש בכיתה שלה לפני הנאום. כאשר הילדים שלי היו בני תשע הייתי משוכנע, באופן אובייקטיבי כמובן, שהגיגיהם היו חכמים ביותר, ואני יכול להבין שפרייר גאה בבת שלו. אבל אני אינני אביה של הבת של פרייר, ומתוך צפייה בווידיאו שלה קשה לי להגיד הרבה יותר מאשר שהיא מאד חמודה. היא איננה אומרת משהו בוידיאו שמצביע על תפיסה פוליטית מעמיקה – אם כי, כמובן, לא היתה לי סיבה לצפות למשהו כזה מילדה בת 9. אבל כזכור, הווידיאו הזה לא נשאר בתוך המשפחה, אלא נצפה על ידי בערך 180,000 אנשים. אישית, לו חשבתי שכל כך הרבה אנשים יצפו בהגיגים של ילדי, נדמה לי הייתי בוחר לא להפיץ אותו ב-YouTube. אולי אנחנו מעוניינים בקהל רחב, אבל המספר הזה נראה רחב מדי. ואם מדובר באותנטיות, ספק אם המבוגרים שהגיבו לווידיאו מהווים אוכלוסיה של עמיתים שיכולים להגיב, או לבקר, בצורה שתהיה משמעותית לילדה בת 9.
התגובות הן, ללא ספק, הנקודה הבעייתית. 1500 התגובות שמופיעות הן מה שנשאר אחרי שפרייר סינן רבות אחרות. עיקר המאמרון שלו עוסק בשאלת הסינון - מה כן, ומה לא, לסנן. פרייר ידע שכאשר הוא פרסם את הווידיאו הוא חשף את הבת שלו, ושצופים לא יגיבו רק שמדובר בילדה חמודה. היה עליו לקבוע מדיניות שלפיה סינן:
Initially, I decided to remove comments which contained profanity or which were disparaging / demeaning to my daughter, Sarah. While I was tempted to just approve comments which were positive and supportive of Sarah, it is true that she made some factual errors in her video which commenters were quick to highlight. Commenters also criticized her delivery, speculated on whether she was reading a script, debated whether she was being brainwashed by her parents, wrote supportive comments for President Obama, and frequently lashed out against the President or one of our main political parties. I did not keep detailed statistics, but I’d estimate about 10% of submitted comments included profanity.
פרייר מתמצא במדיה חברתית, ובכל זאת, לשון התגובות, ועוצמתן, הפתיעו אותו. הוא מציין שמלאכת הסינון גזלה ממנו זמן רב, ועוד יותר חשוב, היא גבתה גם מחיר פסיכולוגי. פרייר כותב שהוא בחר לאשר תגובות רבות שביקרו, אפילו חריפות, את בתו, אבל הוא גם פסל רבות שסגנונן או לשונן היו גסות ומעליבות. אמנם הוא לא כותב זאת, אבל נוצר הרושם שכאשר הוא הכניס את בתו לתוך עין הסערה הוא לא היה מודע לכך שיצטרך להגן עליה.
לקראת סיום המאמרון פרייר שואל:
Is it dangerous and undesirable to garner worldwide attention via YouTube, even if it is fleeting, when you are nine years old? I have had some close acquaintances suggest that it is.
מעניין שהוא עצמו איננו נוקט עמדה כלפי השאלה, אלא רק מציין שיש לו מכרים שטוענים שכן. מיד אחרי השאלה הזאת, הוא שואל שאלה נוספת:
Is it amazing and positive for a nine year old to be able to share her perspectives and ideas with tens of thousands of people around our globe, all within the space of 48 hours? I’m inclined to think it is.
לשאלה הזאת שני חלקים. פרייר שואל לא רק אם מדובר בתופעה מהדימה, אלא גם בתופעה חיובית. הוא אמנם עונה בהיסוס מה, אבל התשובה שלו לשני החלקים היא חיובית. אני רוצה לענות כמוהו, אבל עלי להודות שמהנסיון שפרייר מתאר קשה להיות בטוח. אין ספק שמדובר בתופעה מדהימה. אבל מהסיפור של פרייר לא ברור שהיא גם חיובית. יתכן שאי אפשר להכליל מהנסיון של פרייר - הקוראים הרבים שלו היוו מנוף לצפיות הרבות שהווידיאו של בתו קיבל. אם אני, או מכרי, היו בוחרים לפרסם וידיאו של ילדינו בדרך הזאת, ספק אם היינו מגיעים לאחוז אחד מהצופים שהווידיאו הזה הגיע. לאור זה, אולי עבור הרוב מאיתנו הצורך לסנן ולגונן שעליו פרייר כותב הוא היפותטי בלבד. אבל מפני שאנחנו מרבים להדגיש את היתרונות החינוכיים של קהל קוראים רחב, עלינו גם להיות מודעים לחסרונות.
תוויות: כתיבה
