« לדף הראשי | קהל רחב הוא לא תמיד ברכה » | כשאת אומרת "הגנה", למה את מתכוונת? » | על העתקה ולמידה » | אין לי מושג איך לקרוא למאמרון הזה » | כבה את האור - אני כותב! » | ולמה לא גירסת הקומיקס? » | המחברת של היום » | מרבה עיסוקים, מרבה ...? » | להכנס לראש הנכון » | ובכל זאת - בהצלחה! » 

יום שישי, 18 בספטמבר 2009 

משהו טיפה שונה לראש השנה

אני מקפיד לעסוק כאן, כמעט באופן בלעדי, בתקשוב בחינוך, אם כי אני מרשה לעצמי להגדיר את התחום הזה באופן די רחב. אני משתדל לא לגלוש, למשל, לעניינים פוליטיים, למרות שאלה מעסיקים אותי מאד. אם אני מתייחס לשאלות של סטנדרטים או של מבחנים, אני משתדל לבחון כיצד התקשוב יכול להשפיע על הנושאים האלה. ולמען האמת, נדמה לי שבלי קריצה גדולה מדי אפשר להגיד שהמאמרון הזה גם שייך לנושא התקשוב בחינוך.

טיפת רקע (ורק טיפה): נודע לי שבבית הספר שבו הילדים שלי לומדים הוחלט להשתמש במאגר ביומטרי של טביעת אצבע על מנת לפקח על הסעדת התלמידים בחדר האוכל של בית הספר. הארוחות הן בתשלום (של ההורים) ולא כל משפחה מחליטה אם הילד שלה תאכל שם. לכן נוצרת בעיה של הרישום והחיוב. עם תחילת השנה למדנו שהוחלט להקים מאגר ביומטרי שיזהה ויחייב את התלמידים שהם רשאים לאכול בחדר האוכל. השיטה הזאת אכן פותרת מספר בעיות – רישום התלמידים הסועדים, אבדן כרטיסי כניסה, ואף גניבת כרטיסים. עם זאת, נדמה לי שהיא פותחת בעיות נוספות שבעיני הן חמורות יותר. כתבתי על כך להנהלת בית הספר, והחלטתי לפרסם כאן את מה שכתבתי.
התקופה שבה למדתי לתואר ראשון היתה תקופה של תסיסה חברתית בתחומים רבים. בקמפוסים רבים הסטודנטים אימצו סיסמה שדימתה אותם לשיניים קטנים בתוך גלגל שיניים ענק, גלגל שיניים של מערכת כלכלית/תעשייתית שהתייחסה אליהם לא כיחידים בעלי זהות אנושית, אלא ככלים שנועדו לשרת מנגנון ביורוקראטי קר, שירות שלשמו הוענקו להם הלימודים. סיסמת המחאה שאלה את הכיתוב שהופיע בכרטיסי נתונים שהוזנו לתוך המחשבים הפרימיטיביים של אותה תקופה והסבה אותו לסיסמה נגד הגישה התעשייתית הזאת:

       I am a human being, do not fold, spindle or mutilate.

לא פעם אני מהרהר על אותם ימים, ועל כך שכאשר שוטטתי בקמפוס של UCLA, בין דשא לשיעור ובין ספריה להפגנה, עברתי ליד מרכז החישובים של הקמפוס. רק שנים מאוחר יותר למדתי שממש באותם ימים, אותו מרכז חישובים שסימל עבורנו אותם כרטיסים חסרי האנושיות היה ביתם של כמה מהנסיונות הראשונים באינטרנט. ואם כך, אפשר להגיד שבאותה תקופה הייתי עד לשני הפנים האפשריים של הטכנולוגיה – זה שמוחק מהאדם את האישי ואת הייחודי, וזה שפותח עבורו אפשרויות בלתי-מוגבלות של ביטוי.

הסיפור האישי שלי אולי ממקד את שני הפנים של הטכנולוגיה בנקודה היסטורית ייחודית, אבל האמת היא שהוא איננו שונה בהרבה מהסיפורים שהרוב מאיתנו חווים מדי יום. כל יום אנחנו עדים ליכולת של הטכנולוגיה לשחרר ולפרוץ גבולות, ואילו באותו הזמן היא "שומרת" עלינו עם עין פקוחה תמידית ועוקבת אחרי כל צעד. המכוניות שלנו רושמות את המהירות בה אנחנו נוסעים; הטלפונים הסלולאריים שלנו מזהים את המקום בו אנחנו נמצאים, החיפושים שלנו באינטרנט משרטטים דיוקן של מה אנחנו אוהבים ובמה אנחנו מתעניינים. כל אלה נרשמים ונשמרים, ועומדים לרשות מי שאולי ירצה להשתמש בהם.

אין בכך בהכרח משהו שלילי. אמנם אני מעדיף לא לבדוק אם בני אומר לי אמת כאשר הוא מוסר לי שהוא לא נסע מעל למהירות המותרת, ואני משתדל לנהל את חיי משוחרר מהנסיונות של מפרסמים לשכנע אותי לקנות את מה שאינני רוצה או צריך. אבל לפעמים העובדה שמידע אודותינו נצבר יכולה לשרת אותנו. בעת אסון כמו סופת קתרינה, קיומו של מאגר מידע רפואי מרוכז היה יכול להחיש תרופות חשובות לאנשים שנאלצו להיות רחוקים מבתיהם.

העוצמה הרבה שבצבירת מידע מחייבת אותנו להיות זהירים ביותר בשימושו, ולזכור שבטכנולוגיה טמונה אפשרויות רבות מעבר למטרות היחסית צנועות שלהן ייעדנו אותה תחילה. מאגר ביומטרי שבסך הכל מיועד לייעל את תהליך חיוב הסועדים בחדר האוכל יכול, עם שינויים קלים, לעקוב אחר מה שכל תלמיד אוכל. שוב, שני צדדים לאפשרות הזאת. מצד אחד, המאגר יוכל להתריע עם תלמיד איננו אוכל ארוחות מגוונות, ואילו מצד שני הוא גם יכול לספק מידע על העדפות האכילה של התלמידים למשווקים שמבקשים להגדיל את מכירת המאכלים שהם משווקים לילדים.

אני מביא את הדוגמאות האלו דווקא מפני שהן אינן מתארות חלום בלהות, אלא אפשרויות שהן ממש בהישג יד. אינני טוען שמאגר ביומטרי יוביל ישירות לחברה הנשלטת על ידי האח הגדול, לחברה שבה מצלמות מעקב יוצבו בכל פינה. אבל אני כן סבור שצעדים קטנים שננקטים ללא כוונות זדון עשויים להוביל אותנו למציאות שבה צמצמנו מאד את המרחב האישי שהוא הכרחי לחברה בריאה. אנחנו עשויים לגלות שחדרנו הרבה מעבר לרצוי לתחום הפרט. אני משוכנע שהטכנולוגיה יכולה לסייע לשחרור הפרט במקום לשעבוד שלו. חלק ניכר מהעבודה המקצועית/חינוכית שלי מוקדש לנסיון לממש את ההבטחה החברתית החיובית הזאת. אולי במיוחד בגלל זה, אני משוכנע שמוסד חינוכי שדוגל בפיתוח הביטוי האישי של הפרט, ורואה בביטוי הזה אבן יסוד של חברה דמוקרטית, צריך לנהוג במשנה זהירות כאשר הוא שוקל צעד כמו הכנסת מאגר ביומטרי לתוך כתליו.
ואולי עוד מילה לסיום. הנושא כמובן חשוב לי – הרי אם לא היה כך, לא הייתי כותב, ומנסה להשפיע. עם זאת, ואולי מפני שאני עוסק בתקשוב, אני יודע היטב שלעתים קרובות מה שמתחיל בקטן, בפורום מצומצם, מסוגל בקלות לקבל כנפיים ולצאת לחופשי. בפרשה הזאת אין "טובים" ו-"רעים". האנשים שאליהם פניתי החליטו את מה שהחליטו בנוגע למאגר אחרי שהם שקלו את האלטרנטיבות ... והגיעו למסקנה אחרת משלי. אין לי ספק שהאנשים האלה הם אנשי חינוך אמיתיים המונעים על ידי שיקולים חינוכיים לגיטימיים. במיוחד בגלל זה היה עדיף לו יכולנו לטפל בנושא הספציפי הזה "בתוך הבית". צר לי שזה לא הסתייע.

תוויות: , ,

אבל אז הפעילו עליהם לחץ מלמעלה והם מחקו, למרות החלטתם.

http://webster.co.il/2009/09/18/1257/

וטוב שכך

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates