« לדף הראשי | נושא שמתעקש לא להעלם » | לא בדיוק שיבוש » | גם במרחב הזה ... על כתפיהם של ענקים » | כמה פיקוח באמת נחוץ? » | זה חינוך זה? » | לנצל את הסחת הדעת ללמידה » | האם הטכנולוגיה היא שמשבשת? » | אם זה "שחרור" אולי השעבוד עדיף » | תראו מי מדבר! » | הלוואי והתקשוב כן היה משבש » 

יום ראשון, 1 בנובמבר 2009 

המו"לים לא מוותרים בקלות

גם בעידן האינטרנט והאינטראקטיביות של Web 2.0 סביר להניח שהרוב הגדול של המורים בארה"ב פותחים את השיעורים שלהם במילים נוסח "פתחו את הספרים שלכם לעמוד ...". עבור רוב המורים (ואין לי שום סטטיסטיקה כדי לאמת את הטענה הזאת) ספר הלימוד מהווה הציר שסביבו מתנהל השיעור. כאשר אנחנו מתארים לעצמנו ספר לימוד התמונה שמצטיירת בראש הוא כרך עב קרס שמכביד על הגב התלמיד כאשר הוא נושא אותו הלוך ושוב מבית הספר. אבל אין שום חוק שקובע שספרי לימוד חייבים להיות ספרים מודפסים. ספרי לימוד המופקים בצורה דיגיטאלית יכולים להיות קלים יותר במשקל, אלא גם קלים יותר להפקה ולהפצה, וגם לעדכון ולעריכה מחודשת. לפני בערך חצי שנה כתבתי על כך שמושל מדינת קליפורניה הציע לעבור לספרי לימוד דיגיטאליים. ציינתי אז שלצערי המניע של התכנית לא היה חינוכי אלא כלכלי – שוורצנגר היה משוכנע שספרי לימוד דיגיטאליים יחסכו כסף רב למדינה.

כאשר מישהו חוסך כסף, בדרך כלל מישהו אחר מפסיד אותו. ובמקרה של ספרי לימוד הצד המפסיד הוא המו"לים, שעבורם ספרי לימוד הם מקור הכנסות חשוב מאד. אי-לכך, אין זה פלא שהמו"לים של ספרי לימוד מנסים לחדור לתוך שוק ספרי הלימוד הדיגיטאליים, וליצור מוצרים לימודיים חדשים שמערכות החינוך יקנו. השבוע התפרסם בבוסטון גלוב כתבה על הסכם בין רשות החינוך של העיר דטרויט לבין המו"ל האוטון-מיפלין שאולי מצביע על עתיד פלך השוק הזה. מדובר בחוזה רב שנתי שבאמצעותו העיר דטרויט תרכוש אמצעי למידה דיגיטאליים תמורת 40 מיליון דולר. בלשון הכתבה:
But this is not the typical agreement to sell a textbook to every student.
ואכן, לא מדובר סתם בספרי לימוד. בימינו הדיגיטאליים ספר הלימוד הוא רק חלק, ואולי חלק צדדי, של סביבת ההוראה:
The Boston publisher is selling some textbooks to Detroit, but most of the contract is for such software such as Learning Village - a customized, interactive classroom network.

Detroit’s teachers will be able to prepare and assign homework through Learning Village and use its tools to measure how well students learn - even how well they understand a lesson taught earlier in the day.
באופן אולי פרדוקסאלי החומרים בחבילות הלימוד הדיגיטאליות מהדקים את הקשר בין המו"ל לבין המחוז שרוכש את החבילות יותר מאשר עושים זאת ספרי לימוד מודפסים. הכתבה מתארת את הקשר בין השניים ומצטטת אנליסט של חברה שעוסקת בהפצת מדיה:
It’s also changing the relationship between schools and publishers. It’s one thing to discard a paper text; it’s more difficult for a school district to walk away from a computer system on which teachers and students depend.

A product such as Learning Village, Mickey said, “puts the publisher at the center of school action. It ties the school district to the publisher.’’
יתכן שהאוטון-מיפלין מעוניין באמת ובתמים בהפצת חומרי למידה דיגיטאליים איכותיים, אבל ברור גם שההסכם עם דטרויט משרתת את האינרסים ארוכי הטווח של עצמו. ריצ'רד ווג'וודסקי זועם על ההסכם הזה. בעיניו דטרויט מבזבזת כסף שאין לה, ובתמורה היא מקבלת שרות שאפשר היה להשיג הרבה יותר בזול. בהתייחס לדבריה של מפקחת בדטרויט שראויינה בכתבה:
I have one question for Ms. Byrd-Bennett: Have you heard of Google Apps for Education?
ווג'וודסקי בטוח שאפשר היה להשתמש בסכום האדיר של 40 מיליון דולר בדרכים יעילות, וחינוכיות, יותר. הכסף:
could have been used to empower students to go beyond the confines of their textbooks, schools, and neighborhoods and to tap into learning communities engaging in dialogue and debate in real-time the world over.
החזון החינוכי של ווג'וודסקי שונה מאד מהחזון שבא לביטוי בהסכם בין דטרויט לבין האוטון-מיפלין. אבל עלי להודות שלמרות שאני מזדהה הרבה יותר עם ווג'וודסקי מאשר עם האחראים למערכת החינוך בדטרויט, נדמה לי שבמקרה הזה ווג'וודסקי גולש לפופוליזם זול. ללא ספק יש ערך רב בשימוש בגוגל אפס בחינוך, אבל הם אינם ממלאים את אותו התפקיד של ספרי לימוד. רבים מחסידי Web 2.0 בחינוך נוהגים לכתוב בהתלהבות על רעיונות נוסח "כל האינטרנט הוא ספר לימוד אחד גדול", או "התלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם", אבל האמת היא שספרי לימוד אינם סתם עוד אמצעי לרכישת ידע (או להעברתו). ספרי הלימוד משקפים את ה-"אני מאמין" של החברה שממנה הם צומחים. טעות היא לחשוב שמערכת חינוכית תוותר על הזכות לחנך על פי האמונות שלה ותשחרר את תלמידיה (או את מוריה) למצוא את המקורות שנראים להם מתאימים לצרכיהם.

אבל לא צריכים לאמץ את הגישה של ווג'וודסקי על מנת לראות בהסכם בין דטרויט לבין האוטון-מיפלין צעד שלילי מבחינה חינוכית. חומרי ההוראה הדיגיטאליים שהמו"ל יפיק יהיו, בוודאי, עמוסים במטלות מובנות המכוונות למדידה ולהערכה, אך לא לגיבוש הבנה מעמיקה. כאשר המו"ל מציע למורה חומרים מן המוכן ההוראה נתפסת לא כאמנות, אלא כמשהו דומה יותר לעבודה על פס יצור. במקרה הזה הדיגיטאליות מציעה חבילה שבה "הכל כלול" ואין צורך לחפש מחוץ לחבילה. במידה מסויימת, ספר הלימוד המודפס עדיף מפני שהוא איננו מתיימר להקיף את הכל, להציע פתרון הוראתי מלא, ולכן העולם הגדול מחוץ לספר ממשיך לקרוץ למורה שמבקש להעשיר את דרכי ההוראה שלו. ה-"פתרון" הלימודי של האוטון-מיפלין משדר למורה שכל מה שהוא צריך לעשות הוא לעבוד לפי הספר ... סליחה, לפי החבילה הדיגיטאלית. בסופו של דבר, אין הרבה הבדל.

תוויות: ,

תיק בית ספר של בתי שוקל חצי ממשקלה בערך. הייתי שמח להחליף את כל המחברות וספרי לימוד לנטבוק אחד קטן. יתרונות רבים לכך. לא רק מולים יתנגדו לשינוי שכזה אלא גם מורים מכיוון שבסופו של דבר זה יסכן גם את פרנסתם.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates