אחרי מספר התייחסויות כאן לתיאוריה של קלייטון כריסטנסן בעניין טכנולוגיה משבשת בחינוך הרגשתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה לנושאים אחרים. אין זה אומר שמיציתי את הנושא. אפילו אם הצהרתי שאינני מתלהב מהתיאוריה, לא יהיה זה נכון לכתוב שבאמת הבנתי אותה לעומק. אפשר אולי לציין שאימוץ דעה מגובשת כלפיה לא נראה לי נחוץ. כך או כך, לא הרגשתי צורך להמשיך לדשדש בנושא הספציפי הזה. ביסודו של דבר הבלוג הזה הוא מרחב להרהורים, ואין שום בושה בכך שהרהורים מסויימים נקטעים, ונשארים ברמה של חשיבה בקול רם. אבל אתמול בבקר נתקלתי בכתבה שהזכיר לי את אחת הטענות של כריסטנסן, ופתאום מצאתי את עצמי חוזר לכתוב על הנושא. כפי שהסביר גיל עמית
במאמרון הראשון שלו על התיאוריה של כריסטנסן, החידוש המשבש:
מצליח כי הוא פונה ללקוחות לא קיימים, אוכלוסיה שלא הייתה כלל בשוק לפני זה.
בכתבה שקראתי נתקלתי בדוגמה לאוכלוסיה שלא זכתה לטיפול לפני התקשוב, אך מסיבות שאפשר לכנות אותן ביורוקרטיות כנראה לא תצליח לזכות לטיפול גם אחריו. היה נדמה לי שהמקרה המתואר מלמד אותנו שהטכנולוגיה לבדה, משבשת ככל שתהיה, מתקשה לשנות את הסדר הקיים.
אבל לפני שהספקתי לכתוב על הכתבה המדוברת, גיליתי
שגיל עמית פרסם אתמול מאמרון נוסף שממשיך לבחון את התקשוב החינוכי לאור התיאוריה של כריסטנסן, וכמובן רציתי לקרוא את מה שגיל כתב, ואולי להתייחס גם אליו.
מצאתי שהפעם גיל שם את הטכנולוגיה בצד ותוקף ישירות את לב הנושא – הפדגוגיה. נדמה לי שגיל צודק מאד כאשר הוא מתאר את הקונסטרוקטיביזם כפרה קדושה שלא מעיזים לגעת בה. אוי לאותם אנשי חינוך בני ימינו שיפקפקו (בפומבי) באמיתות הגישה הזאת! אבל לעתים קרובות מדי דמות הלומד שעומדת נגד עיני אלה מאיתנו שדוגלים בגישה הקונסטרוקטיביסטית דומה מדי לעצמנו – צמאי דעת, בעלי מאגרי ידע מכובדים שמאפשרים לנו להתחבר לידע חדש, ליצור קשרים, ולגלות ענין בכל. ומה לעשות, ורוב התלמידים שלנו אינם כאלה, ובכלל לא בטוח ששיטות ההוראה/הלמידה שבהן אנחנו מאמינים באמת מפתחות את התכונות של הלומד העצמאי והמתמיד שאנחנו שואפים לחנך. נדמה לי שגיל הוא בין המעטים שמעיזים להצביע על המציאות הזאת.
גיל כותב ש-"הלמידה בבית הספר היא מגוונת". אנחנו אכן לומדים לא רק מחקר, אלא גם, כפי שמציין גיל, מהאזנה להרצאה, מקריאת טקסט, ועוד. וחשוב לזכור שכל אלה אינן סתם פעולות פסיביות, של "העברת ידע" מהמורה לתלמיד. ההאזנה להרצאה והקריאה בספר יכולות להיות פעולות של הבנייה, של התמודדות אישית, כולל עימות, עם הנחות היסוד שלנו. יתרה מזאת: עלינו להרחיב את האמירה של גיל ולהצהיר שלא רק הלמידה מגוונת. גם המטרות של בית הספר מגוונות, ולפעמים, כפי שצבי לם לימד אותנו לפני דור שלם, אף סותרות. לא הכל "גילוי עצמי"; יש גם הקנייה של מורשת תרבותית, למשל. לכן, העוקצנות של גיל כלפי הקונסטרוקטיביזם מוצדקת, ואף מרעננת.
אבל הנה, עד כאן כתבתי על המאמרון של גיל, כאשר הכוונה הראשונית שלי היתה להתייחס למשהו הרבה יותר פרוזאי. ציינתי שאחד המאפיינים של החידוש המשבש הוא הפנייה לאוכלוסיה שלא זכתה לטיפול לפניו. לפי הטענה הזאת, קורסים מקוונים עשויים להיות חידוש משבש, מפני שהם מאפשרים לקהלי יעד רחוקים, שאחרת לא יכלו להגיע למוסדות להשכלה גבוה, ללמוד במסגרתם.
בכתבה שהופיעה באתר Inside Higher Ed אנחנו קוראים:
In what some believe could be a
landmark case in state oversight of online colleges, the Maryland Higher Education Commission this week barred the University of Maryland University College from offering an online doctoral program in community college administration to state residents, citing rules against “unnecessary duplication” of existing programs at historically black institutions.
על פניו אין כאן סיפור מרעיש. בסך הכל, הרשות להשכלה גבוהה במדינת מרילנד החליטה למנוע מאוניברסיטה אחת להציע תוכנית מקוונת לתואר דוקטור בתחום מסויים מפני שקיומה של תוכנית כזאת היתה עשויה לפגוע בתוכנית (לא מקוונת) באוניברסיטה אחרת. מסיבות שונות, הרשות לא הרגישה שמוצדק לפתוח מסלול מתחרה למסלול הקיים. (אגב, נוצר מצב קצת מוזר בו ניתן אישור לקבלת סטודנטים מחוץ למדינה, אך לא לקבלת סטודנטים תושבי המדינה, למרות שהאוניברסיטה נתמכת על ידי כספי הציבור של המדינה.) אפשר להגיד שבאמת היה כאן מקרה של שיבוש – התועלת התקשובית המוצעת לאוכלוסיה מסויימת (וגם לאוניברסיטה אחת) איימה על יחס מועדף שהגיע לפני-כן למוסד אחד. הטכנולוגיה איננה פועלת בואקום. הרווח של גורם אחד הוא ההפסד של גורם אחר. במקרה הזה המערכת החינוכית העדיפה לחסום את השיבוש, ולשמור על המצב הקיים.
תוך כדי הדיון שלו על הגישה של כריסטנסן גיל שואל למה השיבוש של התקשוב איננו מהדהד מספיק לתוך המערכת החינוכית. הוא מסיק את המסקנה ש:
קושי מרכזי בשילוב התקשוב בבתי הספר נובע מכך שהפתרונות המוצעים אינם מספיק טובים.
אבל במקרה שמתואר כאן לא מדובר בפתרון שאיננו מספיק טוב, אלא בפתרון שמאיים על האינטרסים של גופים קיימים. דווקא כאן, הראייה לטווח הרחוק של כריסטנסן נראית לי נכונה. נכון להיום, מתן היתר לתואר באמצעים מקוונים דורך על יותר מדי אצבעות שמגינות על קיומן. אבל סביר מאד להניח שעשר שנות ההבשלה שלפי כריסטנסן דרושות להטמעת השיבוש לתוך המערכת הן הרבה מעבר למה שבאמת יידרשו. סביר להניח שהסיפור על חסימת התואר המקוון מפני שהוא פוגע במערכת אחרת ייראה, תוך זמן די קצר, כלא יותר מקוריוז.
מה שבולט מהסיפור הזה הוא שגם כאשר תכונה משבשת של הטכנולוגיה מאיימת לחולל שינוי, מרכיבים אחרים של המערכת פועלים על מנת לשמר את המצב הקיים. במקרה הזה אין זה עניין של גישה חינוכית. (אישית, אינני רואה כיצד מתן אפשרות ללמוד מרחוק באמצעות האינטרנט "משבש" משהו חינוכי.) לא מדובר בטכנולוגיה שמשרתת גישה חינוכית קיימת, או שמעודדת גישה חינוכית אחרת. יש כאן בסך הכל דוגמה מוכרת מאד של מאבק פוליטי בין קבוצות אינטרסנטיות. במקרה הזה המאבק מתנהל על רקע של שינוי שהתקשוב יכול לחולל, אבל אין זה אומר שהתקשוב כאן באמת משבש משהו.
תוויות: טכנולוגיה, שיבוש
אני מוצא שאין סיבה שנכתוב לחוד. הוצאתי לי ממש את המילים מהפה, ואני מוכן גם לאמץ את הסגנון והרהיטות. פוסט נהדר. הלמידה מרחוק היא אכן טכנולוגיה משבשת לטענתו של קריסטנסון. מה שיבוא בפוסט הבא או הבא אחריו שלי. והדוגמה שהבאת נהדרת. יכול להיות שגם במרילנד קראו את הספר של קריסטנסן והם מבינים שאם הם לא יחסמו עכשיו העניין יטרוף אותם. יכול גם להיות וזה לא מופרך שהלמידה מרחוק עברה כבר תקופה נכבדה של השתפשפות והיא היום אולי עוד לא לחלוטין בשלה אבל התחיל שלב החלחול למערכת הקימת. זה תואם את התיאוריה ולקריסטנסן נתונים על העניין שאביא אותם. וזה תואם גם את מה שנינו אני חושב יודעים. אפשר להתייחס להתחלה של הלמידה מרחוק נגיד ב- 2000-2001. אנחנו 7-8 שנים אחרי. לפי קריסטנסן נגיע לבשלות ב- 2014 אם אני זוכר נכון
נשלח ע"י:
גיל עמית | 27 אוקטובר, 2009 14:57