לפני בערך חצי שנה קתי דייווידסון פרסמה מאמרון בבלוג שלה בפרויקט Hastac בו היא דיווחה על נסיון שלה בקורס בו היא לימדה. היא ביקשה לאפשר לסטודנטים שלה להמליץ על הציונים הראויים לעמיתיהם. היא טענה אז שהיא משוכנעת שסטודנטים בקורס שמציגים את עבודותיהם לכלל הקורס במקום להגיש אותן למרצה ישקיעו מאמץ גדול יותר, והתוצאות יהיו טובות יותר.
הנסיון הזה של דייווידסון נבעה מחזרתה להוראה אחרי תקופה ארוכה בה היא עסקה בניהול ובמחקר בלבד. היא מצאה שהיא אוהבת ללמד, אבל לא מצאה את הטעם במתן ציונים.
היא כתבה:
Top-down grading by the prof turns learning (which should be a deep pleasure, setting up for a lifetime of curiosity) into a crass competition: how do I snag the highest grade for the least amount of work? how do I give the prof what she wants so I can get the A that I need for med school?
דבריה של דייווידסון אז עוררו תגובות רבות, ולא אחידות. כמעט כל המגיבים בבלוג הזדהו עם התחושה שציונים אינם משקפים למידה. לעומת אלה,
דיווח על המאמרון של דייווידסון ב-Inside Higher Ed זכה למטר של תגובות שטענו שדייווידסון מפקירה את התפקיד שלה כפרופסור.
התגובות האלו הפתיעו אותי, וזה משום שלא מצאתי הרבה חדש בחיפוש של דייוודסון אחר שיטה "חדשה" למתן ציונים. אני זוכר שלפני 40 שנה כמה מהמרצים שלי בחנו דרכים דומות. דייווידסון אמנם הסבירה שהחיפוש שלה אחר שיטה אחרת למתן ציונים נבעה מהמציאות הדיגיטאלית החדשה, אבל לא הייתי משוכנע שמדובר במשהו חדש, אלא פשוט אדרת חדשה לגברת שכבר נעשתה די זקנה.
מאמרון של דייווידסון שהתפרסם לפני שבוע באתר DML Central גרם לי לחשוב שאולי באמת יש כאן משהו חדש. במאמרון הזה דייווידסון מסבירה שהצורך בשיטת מתן ציונים חדשה נובעת מתוכן הקורס שהיא לימדה:
The point of “This Is Your Brain on the Internet” is to show how, in Internet culture, we are often judging, responding, offering feedback, and working together through crowdsourcing but our educational system rarely if ever does anything to prepare students for offering or receiving feedback. In fact, very little in our society prepares us for responsible and responsive exchange. Typically, we learn how to please a figure in power. We do not practice or learn principles for helping one another through an iterative, interactive process. In a digital age, everyone is offered an invitation to participate. But where in our schooling or even in our informal learning process do we teach young people how to take responsibility for representing themselves in public, for participating in public dialogue?
היות ובעידן הדיגיטאלי כולם מקבלים הזמנה להשתתף (נדמה לי שהקביעה הזאת של דייווידסון באמת נכונה), אחד התפקידים של מערכות חינוכיות צריך להיות להכשיר תלמידים וסטודנטים להשתתף במרחב הציבורי באופן אחראי. במידה לא קטנה אם, בקורס הזה, דייווידסון לא היתה מחפשת דרך לערב את הסטודנטים שלה במתן הציונים היא עצמה היתה נכשלת ביישום התכנים שהיא מבקשת ללמד.
תוויות: דיגיטאליות, הערכה, למידה
