למרות שלא כל כך נעים לי להודות בזה, אינני יכול לקרוא את כל מה שמופיע בקורא ה-RSS שלי. יש בלוגים שהתכולה שלהם מצטבר ומצטבר עד שאין מנוס מאשר להודות לעצמי שאפשר לוותר על הבלוג הזה לגמרי. יש כאלה שמספיק לי לרפרף בכותרות ורק מדי פעם לקרוא יותר לעומק. ויש גם מאמרונים שהכותרות שלהם תופסות אותי ומגרות אותי להמשיך לקרוא, אך אחרי מספר שורות אני מגלה שבעצם הכתוב לא כל כך מעניין (אותי לפחות).
מאמרון בבלוג Tech & Learning שהתחלתי לקרוא השבוע היה מהסוג האחרון הזה.
אבל אותו מאמרון קישר למאמרון אחר של דין שרסקי שהופיע לפני חצי שנה, והמאמרון הזה כן תפס אותי. משום מה, למרות שהבלוג של שרסקי מופיע בקורא ה-RSS שלי, המאמרון המסויים הזה חמק ממני. בבלוגוספירה, פרק זמן של חצי שנה כמעט שווה ערך למספר דורות של מאמרונים, ולצערי, נושאים מרתקים שבהחלט ראויים להתייחסות נדחקים לתחתית הערימה. כך קורה שאם אינני מקדיש זמן למאמרון כאשר הוא חדש, ספק אם אצליח להתייחס אליו בכלל. (ולפני שמישהו יעיר על זה, רוב הספרים שברשימת הספרים שאני מקווה לקרוא השנה ראו אור לפני יותר מ-15 שנה – אינני בז למה שאיננו חדש לגמרי.)
כותרת המאמרון של שרסקי היה מספיק פרובוקטיבי, כך שקשה להבין כיצד הוא לא תפס אותי:
How the book destroyed Community. שרסקי מדווח בו שהוא שמע הרצאה של רורי מקגריל מאוניברסיטה אתבסקאו, האוניברסיטה הפתוחה של קנדה. בהרצאה:
Rory was discussing how video games are often considered to be making us more isolated and how they are destroying students' ability to communicate. Rory points to the book as the real culprit.
מקגריל מסביר שבתקופה שקדמה לאוריינות לכל, הלמידה התרחשה בקבוצות שהתקבצו סביב אדם שידע לקרוא, או שידע לספר סיפור. המצב הזה השתנה עם הדפוס. אבל מקגריל איננו מאשים את גוטנברג בהריסת הקהילה הלומדת, אלא את אלדוס מנוטיוס – המו"ל שהוציא את "ספרי הכיס" הראשונים. כל עוד הספרים שהודפסו היו גדולים והיו צריכים להיות מונחים על שולחן, אנשים המשיכו להתרכז מסביב לספר, וללמוד ביחד. אבל כאשר כל אחד היה יכול להחזיק ספר בעצמו, אפשר היה גם ללמוד באופן פרטני. (שרסקי משבץ
קטע בן שש דקות מההרצאה של מקגריל שנמצאות ביו-טויב.)
בערך באותו הזמן ששרסקי פרסם את המאמרון שלו,
אירה סוקול פרסם מאמרון בבלוג שלו שנוגע, גם הוא (בין היתר), בנושא של אבדן ההיבט החברתי של הלמידה בעקבות הספר. סוקול כתב:
In Socrates' world human communication was directly humane. You knew the speaker and you knew the listener. You had known them, most likely, forever. You looked in their eyes, you smelled their breath and their sweat. Your informational (and social) trust was built on a very complex, and very ancient, system of clues. Think of it this way, you know a lover is lying in ways very different than you know an author is lying. Socrates opposed writing and literacy because he didn't want to lose that intimacy.
מקגריל מדגיש שקיים מרכיב חברתי חשוב במשחקי המחשב של היום, ולכן אפשר אפילו לטעון שהמשחקים האלה מחזירים לתהליך הלמידה את הקהילתיות שהספר מחק.
אבל ברור שלא מגריל, לא שרסקי, ולא סוקול רואים את הספר כאשם בפשע נוראי שבוצע. יותר מכל, הדוגמאות שלהם באות על מנת להזכיר לנו שאי אפשר לצבוע את הכל בשחור ולבן, לחלק את הטכנולוגיות לטובות ולרעות. (יש טעם להוסיף כאן שאין ספק שהיסטוריונים של הקריאה ושל הדפוס ימצאו נקודות רבות בסיפור של מקגריל שאיתן אפשר להתווכח.) סוקול (בתגובה למאמרון של שרסקי) כותב שמדובר בפשרה:
But it’s one of those trade off things. Every advance creates new challenges.
והוא בוודאי צודק. בעקבות הספר האישי הרגלי הלמידה שלנו השתנו, ולא רק מבחינת הלמידה בקהילה. היכולות שלנו להתעמק בנושאים, לברר את ההתייחסות האישית שלנו לכתוב, להרחיב את הרעיונות שאנחנו קוראים לתוך שולי הטקסט, גדלו מאד. ספק אם היינו רוצים לוותר על אלה ולחזור למצב בו אנחנו נשב מסביב למישהו שקורא טקסט בקול לקבוצת מאזינים. עם זאת, רצוי לא למהר להסיק שאם טכנולוגיות חדשות יגרמו לנו להפסיק לאחוז ספרים בידיים שלנו, זה יהיה הסוף של הלמידה.
תוויות: אוריינויות, למידה, משחקים, קריאה
