יום שני, 17 באוגוסט 2015 

אבל מה כל כך רע בזה?

כתבה שהתפרסמה ב-Mind/Shift לפני ארבעה חודשים מצאה את דרכה אלי רק לפני מספר ימים. הכתבה עוסקת בבעייתיות אשר בגישה המיידית למידע שהאינטרנט מאפשר. יש אמנם נושאים רבים, אולי חדשים יותר, שהם ראויים להתייחסות, אבל נדמה לי שהנושא הזה, שמלווה את תחום החינוך שנים ובוודאי ימשיך ללוות אותו עוד זמן רב, ראוי להתייחסות גם הוא, והכתבה ב-Mind/Shift מזמנת את ההתייחסות הזאת.

כותרת הכתבה היא אזהרה:
אין ספק – בטחון יתר בחוכמה האישית שלנו יכול להיות בעייתי, ואפילו מסוכן. הוא יכול להוביל לטעויות רבות ויקרות. אבל כאדם שכבר שנים מיומן היטב בחיפוש באינטרנט חשתי שיש משהו מוזר בכותרת הזאת. יש בה הנחה סמויה – שקיים קשר בין המידע שאליו אנחנו מגיעים לבין מידת החוכמה שלנו.

הכתבה מדווחת על מחקר שדוקטורנט באוניברסיטת ייל, מתיו פישר, ערך. פישר הציג שאלות של ידע כללי לקבוצות שונות של אנשים, כאשר קבוצה אחת התבקשה להשיב על השאלות אחרי שהם חיפשו מידע באינטרנט (לא קשור לשאלות שנשאלו) וקבוצה אחת התבקשה להשיב על השאלות ישירות, בלי שלב של חיפוש. פישר מצא שאלה שערכו את החיפושים דרגו את הידע האישי שלהם כגבוה יותר מאשר אלה שלא ערכו חיפוש. במילים של הכתבה:
People who had been allowed to search online tended to rate their knowledge higher than people who answered without any outside sources.
יש כאן תוצאה מאד מעניינת, אבל משהו קצת מוזר קורה כאן שאליו הכתבה איננה מתייחסת. מצד אחד הכותרת מכריזה שאנשים שמחפשים (ואולי גם מוצאים) מידע דרך האינטרנט עשויים לחשוב שהם יותר חכמים. אבל לפי הדיווח בכתבה הנבחנים שערכו חיפושים חשבו שהידע שלהם רב יותר. נדמה לי שכולם יודעים שאין בהכרח קורלציה בין כמות הידיעות לבין מידת החוכמה, אבל משום מה הכתבה איננה מבחינה בין השניים. הבלבול הזה מופיע בכתבה באופן עקבי. למשל כאשר היא מצטטת את פישר:
We think the information is leaking into our head, but really the information is stored somewhere else entirely
האם התחושה שאנחנו יודעים משהו, או אפילו שאנחנו החכמנו, קשורה למידה שבה אנחנו מאחסנים מידע בראשים שלנו? אם המצב באמת היה כך, היינו קובעים את החוכמה לפי מספר הידיעות שאנחנו זוכרים ויכולים לשלוף מהראש. אבל אנחנו יודעים שהמנצח הגדול ב-Jeopardy איננו בהכרח "חכם". הוא פשוט גדוש במידע (או בידיעות) שהוא יכול לשלוף במהירות – וזה נכון אם המנצח הוא בן אדם, או Watson של IBM. (לא זכרתי כיצד לאיית נכון את המילה Jeopardy, אבל ידעתי שאם אקליד את המילה פחות או יותר קרוב לאיות הנכון בודק האיות של Word יראה לי את האיות הנכון – דוגמה לכך שהידיעה עצמה מאבדת מחשיבותה כאשר אנחנו יודעים כיצד להגיע אליה.)

לפי הכתבה:
The more we rely on the Internet, Fisher says, the harder it will be to draw a line between where our knowledge ends and the web begins.
אבל בכלל לא ברור שיש צורך לקבוע קו כזה. במערכות החינוכיות של ימינו נהוג להדגיש שוב ושוב את "מיומנויות המאה ה-21". כתבתי פעמים רבות בעבר שהמיומנויות שנכללות תחת הכותרת הזאת אינן שונות מהותית מאלה שהיו נחוצות לאדם מוצלח במאה ה-20 או במאה ה-19, אבל הן בכל זאת זכו לקבלה רחבה בסביבות חינוכיות. בין המיומנויות האלה, בתחום של אוריינות המידע (מונח מעורפל, אבל אנחנו נאלצים ליישר קו גם איתו) תמיד מופיעה היכולת למצוא מידע באופן יעיל. ההנחה מאחורי החשיבות של מיומנות כזאת היא ההבנה שאין צורך, והיום גם אין אפשרות, למלא את הראש בעוד ועוד ידיעות, ולכן התלמיד צריך ללמוד כיצד להגיע למידע הדרוש, ולהיות מסוגל לזהות, בין בליל הידיעות שמציפות אותו, את המידע שהוא צריך. אם כך, טשטוש הגבולות בין ה-"ידע" שלנו לבין ה-"ידע" שנמצא אי-שם במקום נגיש לא רק שאיננו מהווה בעיה, יתכן שהוא אפילו מבורך.

המחקר של פישר נראה לי מחקר מעניין. אני יכול להבין שיש טעם לבדוק כיצד הזמינות של המידע, וכמו-כן גם פעולות החיפוש והאיתור, משפיעות על הדימוי העצמי שלנו, במיוחד בעולם גדוש מידע. הכתבה מתייחסת בביקורתיות כלפי מה שנראה כבטחון מופרז אצל אלה במחקר שחיפשו מידע. אבל אולי רצוי לבחון את הנקודה הזאת מהיבט אחר: שתחושת המסוגלות גדלה אצל אלה שבאופן פעיל עוסקים באיתור מידע. יש כאן רמז לכך שהפסיביות איננה לטובתנו.

לקראת סיום הכתבה יש עוד ציטטה מפישר. הוא מכריז שבגלל המידע הרב שבאינטרנט:
We are not forced to face our own ignorance and ask for help; we can just look up the answer immediately. … We think these features make it more likely for people to consider knowledge stored online as their own.”
במשפטים האלה, כמו ביתר הכתבה, משתמעת ביקורת כלפי השפעת הזמינות של המידע ברשת. אבל למה לנו להעמיד את הפנייה לרשת, או עריכת חיפוש אחר מידע, כמנוגד לבקשת עזרה. הרי המידע שברשת הוא מידע שבני אדם העלו אליה (וה-PageRank של גוגל מתבסס את הכדאיות שמשתמשים אחרים מוצאים במידע הזה) כך שכאשר אנחנו מחפשים מידע אנחנו בעצם נעזרים בהמון אנשים אחרים שהתגייסו לסייע לנו. בדרך הזאת ניתן להגיד שה-Knowledge (לא ברור כאן אם הכוונה ל-"ידע" או ל-"חוכמה") שנאגר ברשת הוא באמת "שלנו".

דווקא באופן קצת בלעמי, נדמה לי שיש כאן מחקר שביקש לקלל ויצא מברך.

תוויות: , ,

יום שלישי, 8 באפריל 2014 

אל תבלבל אותי עם העובדות

אם אנחנו נתקלים בטענה כלשהי מספיק פעמים, קל לנו להשתכנע שהיא נכונה, גם כשהיא איננה כך. לא פעם היכולות הביקורתיות שלנו (כאלה שאנחנו מבקשים להקנות לתלמידים) אינן עומדות במבחן. כמו בתחומים רבים אחרים, זה קורה גם בתקשוב החינוכי. כך נוצרים מיתוסים לא מעטים שקשה לעקור. לפני כמה ימים אלן לוין כתב על אחד מאלה, ועל הנסיונות שלו למצוא את מקורו:
I am sure you have [run] across this statement in blog posts, presentations promoting visual communication styles; it [is] often cited as a “fact” (yep, I am using those kind of quotes):
Research at 3M Corporation concluded that we process visuals 60000 times faster than text.
לוין כותב שהוא התחיל בחיפוש אחר המקור של הקביעה הזאת בחודש מאי של 2012. הוא הכריז אז שהוא ייתן $60 למי שיצליח לאתר אותו. במאמרון הנוכחי שלו הוא מציין שהכסף עדיין נמצא אצלו. חשוב להדגיש שלוין לא סתם חיכה. הוא ערך מספר חיפושים, ובעקבותיהם הוא פנה למספר חוקרים, כדי למצוא את המקור. בעקבות לוין גם דארין קורופטווה הרים את הכפפה, וב-2012 הוא מצא מה שנראה לו כמקור, אם כי לא מקור מדעי, אלא פשוט ההכרזה הראשונה על ה-"60,000 פעמים מהר יותר" שככל הנראה שימש מקור לציטוטים הרבים שבאו אחריו. (הדיווחים של לוין ושל קורופטווה מרתקים ומהנים מאד לקריאה. מומלץ!)

חשוב לציין שאכן מדובר במיתוס. על סמך המקורות של לוין ושל קורופטווה, וגם תגובה מעמיקה מאד בבלוג של לוין, אפשר לקבוע במידה גדולה מאד של וודאות שלא נערך מחקר שהסיק את המסקנה שמרבים כל כך לצטט. עם זאת, קל להבין את הנטייה של העוסקים בתקשוב בחינוך לאמץ את הטענה הזאת. אנחנו חיים בתרבות ויזואלית. הסביבה הדיגיטאלית עשירה מאד באלמנטים גרפיים. מערכות חינוך יכולות לנצל את העושר הוויזואלי הזה כדי לקדם את הלמידה. כל אלה יחד יוצרים כר נרחב לצמיחה של מיתוס. אפשר אפילו להגיד שאנחנו רוצים להשתכנע שהטענה הזאת נכונה.

קראתי את המאמרון של לוין דווקא כאשר הייתי בשלבי כתיבה של מאמרון שעוסק במיתוס חינוכי נוסף. בחודש ינואר השנה (אני תמיד נמצא בפיגור), בבלוג של ספרנים אקדמיים, ספרנית וראש תחום אוריינות מידע באוניברסיטה רדפורד שבמדינת וירג'יניה, קנדס בנייס-סמאל כתבה על מה שמכונה "פירמידת הלמידה":
Some educational myths just can’t be killed. Case in point: the learning pyramid.

If you’re involved with student learning, you are probably familiar with the Learning Pyramid. This diagram breaks down different modes of learning and argues that more active modalities are better for long-term learning: we remember 10% of what we read, 20% of what we hear, 30% of what we see, and so on, all the way up to 90% of what we do.
להבדיל מהטענה בנוגע ל-"60,000 פעמים מהר יותר", קיימת הסכמה רחבה בנוגע למקור של פירמידת הלמידה. משייכים את המקור לקונוס החוויה של דייל (Dale's Cone) – ייצוג גרפי פשוט של אדגר דייל שחקר את מקומם של היצגים חזותיים בלמידה. הקונוס פורסם לראשונה בשנת 1946. אבל דייל לא הציג מספרים או אחוזים על שמירת הנלמד, הוא לא השווה בין דרכי למידה שונות, והוא לא ייחס אפקטיביות טובה יותר לסוג מסויים של למידה. הוא בסך הכל תיאר דרכי למידה. בנייס-סמאל כותבת:
Dale did not value one mode over another, but argued for a wide variety of modes depending on context (Molenda, 2004, p. 161).
היא מוסיפה שלאור אי ההבנות שכבר אז צמחו סביב הקונוס, כאשר בשנת 1969 דייל פרסם מהדורה חדשה של הספר שבו הקונוס הופיע לראשונה, הוא הוסיף ששה עמודים שתיארו תפיסות מוטעות אודותיו.

קל מאד למצוא מקורות שמפריכים את הגירסאות הרווחות, אך פגומות, של הקונוס של דייל. ראוי לציין את הביקורת המעמיקה והמצויינת של ויל תלהיימר. תלהיימר מנתח את הגירסאות המסולפות של הקונוס ומסביר מה מוטעה ומטעה בהן. בנייס-סמאל מציינת את המאמר של תלהיימר שהתפרסם לראשונה בשנת 2002, ושוב ב-2006 – כנראה מפני שכל כמה שנים הקונוס שוב מרים את ראשו. היא מזכירה גם ביקורת מקיפה על מיתוס הקונוס שחברת סיסקו פרסמה בשנת 2008 במסגרת סקירה על מה מדעי הלמידה באמת מזהים כתרומת אמצעי מדיה שונים ללמידה. בנוגע לגלגול הקונוס כותבי אותה סקירה מציינים:
The complexity of teaching and learning becomes increasingly apparent as the physiological, cognitive, social, and emotional aspects of learning become known. The percentages related to the cone of learning were a simplistic attempt to explain very complex phenomenon. The reality is that the most effective designs for learning adapt to include a variety of media, combinations of modalities, levels of interactivity, learner characteristics, and pedagogy based on a complex set of circumstances.
אבל בדומה להידרה במיתולוגיה היוונית, נדמה שכל פעם שעורפים ראש אחד, עוד שניים צומחים. הקונוס, וגם "60,000 הפעמים", נותנים מענה לרצון שלנו לפאר סוג אחד של למידה מעל אחרים. הם הרי מחזקים את הדעה הרווחת שהרצאות אינן יעילות, ורק באמצעות "למידה פעילה" אפשר להבטיח שמה שנלמד יישמר אצל הלומד. המאמרון הנוכחי הזה איננו נכתב רק על מנת להצביע על תופעה מעניינת. למרבה הצער, בשבועיים האחרונים נתקלתי פעמיים בהתייחסות לקונוס, כולל האחוזים, כמובן, בעברית – פעם אחת בכתובים, ופעם אחת בתוך שקף מלווה להרצאה.

אולי הנקודה העצובה ביותר בכל הנושא הזה הוא שאיננו זקוקים ל-"עובדות" המופרכות האלו. יש מספיק סיבות טובות להעדיף "למידה פעילה" ולאמץ מגוון דרכי ההוראה. ההסתמכות על מיתוסים כמו "60,000 פעמים מהר יותר" וקונוס החוויה של דייל רק מחלישה את האמינות שלנו כאנשי חינוך.

תוויות: ,

יום ראשון, 13 במרץ 2011 

גם זאת כתיבה, אבל ...

לפני מספר ימים אירא סוקול כתב מאמרון על כתיבה. אבל אולי "כתב" איננו הגדרה נכונה של מה שהוא עשה. ה-"כתיבה" של סוקול התבצעה באמצעות דיבור לתוך מיקרופון וזיהוי ופענוח של הטקסט באמצעות הכלי המיועד לכך המובנה בתוך מערכת ההפעלה Windows 7. סוקול מציין:
This is a very easy way for your students to begin the writing process, eliminating the struggles with holding a pen, or keyboarding, or spelling, or just the mechanical transfer from brain to hand.
חלק גדול מהעבודה החינוכית של סוקול הוא בחינוך המיוחד. הוא רואה חשיבות רבה בטכנולוגיות שמאפשרות לתלמידים עם קשיים לבצע פעולות שהן קשות ומסובכות בלעדיהם. לסוקול הגדרה רחבה מאד של הכתיבה. עבורו, אם תלמיד מצליח להעביר את מה שיש בראש שלו לנייר, הרי זאת כתיבה:
Remember: Pens, pencils, typewriters, keyboards... these are all tools for getting words from your brain to "paper." These tools have no particular value in and of themselves, they are simply a means to an end. If there is a better tool for many of your students - and now there is - you are doing nothing but holding your students back by not using it.
מצד אחד אני מזדהה עם סוקול – כל טכנולוגיה שיכולה לעזור לתלמידים לבטא את עצמם לגיטימית. סוקול טוען שהכתיבה איננה דורשת פעולה פיסית של העברת מילים לנייר באמצעות עט או עפרון או אפילו תמלילן. הכלים האלה מאפשרים את הכתיבה, אבל אינם מגדירים אותה. לפי הגישה הזאת, "תרגום" קול לטקסט באמצעים דיגיטאליים הוא כתיבה, והוא גם פעולה חיובית מפני שהוא מעצים את התלמיד שאחרת לא היה מצליח לבטא את עצמו.

כתבתי "מצד אחד", ויש (כמובן) גם צד שני. הכתיבה איננה רק דיבור על נייר. הכתיבה מארגנת את המחשבה (ודרך הכתיבה אנחנו לומדים לדבר, ולחשוב, בצורה מאורגנת יותר). בספרו הקלאסי Orality and Literacy ולטר אונג כתב (עמ' 78):
Without writing, the literate mind would not and could not think as it does, not only when engaged in writing but normally even when it is composing its thoughts in oral form.
מי שעבד עם תלמידים צעירים (וגם לא כל כך צעירים) בוודאי מכיר את הנטייה שלהם לצרף "ואז" ל-"ואז" פעם אחר פעם, וכך לספר "סיפור". העברת דיבור לטקסט באמצעות כלי פענוח דיגיטאלי כמו זה שעליו סוקול כותב עשוי להביא ל-"כתיבה" סתמית כזאת. אמנם יש טעם גם בפיתוח כישורי הדיבור של תלמידים, אבל ספק אם דיבור לתוך מיקרופון כדי להפיק טקסט על גבי המסך מקדם את כישורי הדיבור.

אם באמצעות מיקרופון ויישום לפיענוח הדיבור התלמיד מפיק טקסט שהוא ממשיך לערוך, יש בכך ערך לימודי רב. אבל אני חושש שלעתים קרובות מדי התלמיד שכותב (וגם המורה המסייע) יסתפק בטקסט שעבר מהפה אל הנייר, ונעצר שם. אם אין המשך של טיפול בטקסט, או שיפורו, אפשר אולי להגיד שהתוצאה היא "כתיבה", אבל לא כתיבה איכותית. ועוד יותר חשוב, ספק אם בדרך הזאת נשיג אחת המטרות המרכזיות של הכתיבה - פיתוח יכולת החשיבה.

תוויות: , ,

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009 

ובכל זאת, צריכים יד על הברז

לפני חודש ג'ודי בראק פרסמה מאמרון בו היא מבקרת את הקהילה החינוכית על כך שהיא איננה מיטיבה להגיש מידע ללומדים בצורה שתואמת את שיטות החיפוש שעומדות לרשותנו היום. בראק דוגלת בפרסום של פריטי מידע כך שמנועי חיפוש יגיעו אליהם בקלות:
Presenting subject matter to learn online inside of a curriculum or one of its courses causes extra steps for learners and teachers go through to find that subject matter.
בטענה הזאת של בראק, שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, יש הנחה סמוייה – שהלומד שמגיע אל פריט המידע העצמאי (או אולי "היחיד") יידע מה לעשות איתו, יהיה מסוגל לראות אותו כחלק מתמונה גדולה יותר שהופך אותו למשמעותי ושימושי לעולמו. לצערי, רצונה של בראק ליצור פריטי מידע עצמאיים מוביל, בסופו של דבר, לפריטי מידע תלושים – פריטי מידע שעשויים להיות מעניינים מאד בפני עצמם, אבל אינם שייכים להקשר שעוזר לתלמיד להבין אותם. בראק מתייחסת בביקורת כלפי מי שמכין תכניות לימודים מפני שהם מחייבים את הלומד (שאליו היא מתייחסת כמשתמש הקצה) לנבור עמוק לתוך חומרי למידה למיניהם עד שהוא מגיע למידע החשוב:
But when curriculum makers and aggregators make their users drill down into through curriculum to lecture to chapter before getting to the meat webpages of the subject matter, the benefits of open source and open content are pretty well lost. Putting curriculum materials online without making their knowledge assets findable on their own degrades the quality of learning. After all, can we suppose that curriculum makers will create a better frog page than the San Diego Zoo has?
אני מניח שמי שמכין דפי מידע עבור גן החיות של סן דיאגו אכן עושה זאת במקצועיות (ואולי אפילו טוב יותר מאשר כותבי תכניות לימודים, כפי שטוענת בראק), אבל משום מה בראק בוחרת להתעלם מהשאלה המרכזית של הקשר – המידע שאפשר לקבל בדף של גן החיות איננו בהכרח המידע שהתלמיד אמור ללמוד לפי תכנית הלימודים. זאת ועוד: ביסודו של דבר, הגישה החינוכית שבאה לביטוי בדבריה של בראק היא כנראה גישה שגורסת שאיסוף עוד ועוד פריטי מידע, וחיבורם יחד, יוצר, בתהליך כמעט מגי, תובנה. ללא ספק, החינוך חייב לפתוח את התלמיד למקורות רבים ולאפשר לו גישה למידע רב ומגוון, אבל הוא גם צריך לסייע ביצירת תובנות בנוגע למקורות השונים, לעזור לתלמיד להבין את התמונה הגדולה, וכיצד זאת נבנית מהפריטים האלה.

כזכור, אני מתייחס כאן למאמרון שהתפרסם לפני חודש. ומה גורם לי לעשות זאת דווקא עכשיו? לפני שבועיים בראק פרסמה עוד מאמרון בו היא מרחיבה את הביקורת שלה ונוגעת בנושאים כלל תרבותיים. בראק כותבת על פרשת Climategate – חשיפת המכתבים של מדעני האקלים שלכאורה ניסו להשתיק ביקורת בקהילה המדעית כלפי הדעה הרווחת על התחממות כדור הארץ. בראק כותבת שחשיפת המכתבים היא חלק מתהליך של דמוקרטיזציה שנובעת מהשקיפות של הרשת, תהליך שמכרסמת במומחיות (הלא דמוקרטית, כנראה) שמסננת את המידע שמגיע אלינו. במידה מסויימת היא צודקת, אבל קשה לה לעצור, ודי מהר היא גולשת במדרון החלקלק שמוביל אותה להכללות בעייתיות. היא רומזת, למשל, שהעובדה שמדענים הסתירו מידע היא עדות לכך שהטענות על התחממות כדור הארץ מופרכות. אבל אין קשר סיבתי בין השניים. יכול להיות שההתחממות איננה עובדה מוכחת, אבל הנסיון של חוקרים למנוע פרסום של דעות אחרות איננה מוכיח את זה.

וכמובן שבראק ממשיכה ומוצאת קשר לחינוך. לפי דעתה, גם החינוך צריך לעבור את אותו התהליך של שקיפות שמתרחש כעת בקהילה המדעית:
Education has not yet let the transparency of emergence operate for its online materials much at all. Most digital learning stuff is still controlled by businesses that pay elites to structure it by grade, standard, curricula and that keep it behind pay-for-it walls.
יש כאן קפיצה די גדולה – מ-"שקיפות" בקהילה המדעית לצורך בשקיפות בחומרי למידה. ובראק ממשיכה בכיוון הזה. במאמרון מלפני מספר ימים היא מעמידה את השקיפות שעליה היא כותבת מול הערכת העמיתים המקובלת, שבעיניה מרכזת את השליטה על הפצתם של רעיונות חדשים בידי קהילה נבחרת של מדענים:
In the future will selected scientists continue [to] “write the book” by judging their peers? Or will every shade of opinion compete in the open network where the most respected ideas will rise to prominence?
אבל עם כל הבעייתיות שבהערכת עמיתים כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ביסודו של דבר היא איננה אלא שיטה שבה "respected ideas" מצליחים לבלוט, הדרך שבה הם מגיעים לעיני הציבור. לא ברור למה ה-page rank שבו בראק דוגלת עדיפה עליה.

האמונה של בראק ביתרון של מנוע החיפוש והאופטימיזציה שהיא מאפשרת כדי להבליט חומרים אלה או אחרים מעוורת אותה למטרה הבסיסית של החינוך. אפילו אם טענתה ש-"רוב חומרי הלמידה הדיגיטאליים" נמצאים בשליטה של חברות מסחריות היא נכונה, לא ברור שיש לשליטה הזאת קשר למה שאמור להתרחש בבית הספר. כל מערכת חינוכית מנסה לארגן את חומרי הלמידה שברשותה כך שהם יתאימו ליכולות של שכבות הגיל השונות ולתכניות הלימודים. החינוך, הרי, איננו סתם מציף את הלומד בעוד ועוד מידע ואומר לו לעשות סדר בבלגן. הוא מבקש לסייע לו בארגון הזה. בשלב הזה של החיים שלהם, רוב התלמידים שלנו אינם מסוגלים לקחת את הזרם הבלתי-פוסק של פריטי מידע שמגיע אליכם ולארגן אותם לתוך מבנים קוהרנטיות של הבנה. בדיוק בשביל זה (ולא כדי לבחון אילו פריטי מידע הם זוכרים) קיימת המערכת החינוכית. הכמות האדירה של פריטי מידע שעומדת לרשות החינוך היום היא ללא ספק ברכה. אבל לחשוב שאין צורך במערכת חינוכית שמתווכת בין הפריטים האלה לבין הלומד מצביעה על חוסר הבנה בסיסית בנוגע לתפקיד של המערכת הזאת.

תוויות: ,

יום רביעי, 18 בנובמבר 2009 

על ספרים, משחקים, וקהילה

למרות שלא כל כך נעים לי להודות בזה, אינני יכול לקרוא את כל מה שמופיע בקורא ה-RSS שלי. יש בלוגים שהתכולה שלהם מצטבר ומצטבר עד שאין מנוס מאשר להודות לעצמי שאפשר לוותר על הבלוג הזה לגמרי. יש כאלה שמספיק לי לרפרף בכותרות ורק מדי פעם לקרוא יותר לעומק. ויש גם מאמרונים שהכותרות שלהם תופסות אותי ומגרות אותי להמשיך לקרוא, אך אחרי מספר שורות אני מגלה שבעצם הכתוב לא כל כך מעניין (אותי לפחות). מאמרון בבלוג Tech & Learning שהתחלתי לקרוא השבוע היה מהסוג האחרון הזה.

אבל אותו מאמרון קישר למאמרון אחר של דין שרסקי שהופיע לפני חצי שנה, והמאמרון הזה כן תפס אותי. משום מה, למרות שהבלוג של שרסקי מופיע בקורא ה-RSS שלי, המאמרון המסויים הזה חמק ממני. בבלוגוספירה, פרק זמן של חצי שנה כמעט שווה ערך למספר דורות של מאמרונים, ולצערי, נושאים מרתקים שבהחלט ראויים להתייחסות נדחקים לתחתית הערימה. כך קורה שאם אינני מקדיש זמן למאמרון כאשר הוא חדש, ספק אם אצליח להתייחס אליו בכלל. (ולפני שמישהו יעיר על זה, רוב הספרים שברשימת הספרים שאני מקווה לקרוא השנה ראו אור לפני יותר מ-15 שנה – אינני בז למה שאיננו חדש לגמרי.)

כותרת המאמרון של שרסקי היה מספיק פרובוקטיבי, כך שקשה להבין כיצד הוא לא תפס אותי: How the book destroyed Community. שרסקי מדווח בו שהוא שמע הרצאה של רורי מקגריל מאוניברסיטה אתבסקאו, האוניברסיטה הפתוחה של קנדה. בהרצאה:
Rory was discussing how video games are often considered to be making us more isolated and how they are destroying students' ability to communicate. Rory points to the book as the real culprit.
מקגריל מסביר שבתקופה שקדמה לאוריינות לכל, הלמידה התרחשה בקבוצות שהתקבצו סביב אדם שידע לקרוא, או שידע לספר סיפור. המצב הזה השתנה עם הדפוס. אבל מקגריל איננו מאשים את גוטנברג בהריסת הקהילה הלומדת, אלא את אלדוס מנוטיוס – המו"ל שהוציא את "ספרי הכיס" הראשונים. כל עוד הספרים שהודפסו היו גדולים והיו צריכים להיות מונחים על שולחן, אנשים המשיכו להתרכז מסביב לספר, וללמוד ביחד. אבל כאשר כל אחד היה יכול להחזיק ספר בעצמו, אפשר היה גם ללמוד באופן פרטני. (שרסקי משבץ קטע בן שש דקות מההרצאה של מקגריל שנמצאות ביו-טויב.)

בערך באותו הזמן ששרסקי פרסם את המאמרון שלו, אירה סוקול פרסם מאמרון בבלוג שלו שנוגע, גם הוא (בין היתר), בנושא של אבדן ההיבט החברתי של הלמידה בעקבות הספר. סוקול כתב:
In Socrates' world human communication was directly humane. You knew the speaker and you knew the listener. You had known them, most likely, forever. You looked in their eyes, you smelled their breath and their sweat. Your informational (and social) trust was built on a very complex, and very ancient, system of clues. Think of it this way, you know a lover is lying in ways very different than you know an author is lying. Socrates opposed writing and literacy because he didn't want to lose that intimacy.
מקגריל מדגיש שקיים מרכיב חברתי חשוב במשחקי המחשב של היום, ולכן אפשר אפילו לטעון שהמשחקים האלה מחזירים לתהליך הלמידה את הקהילתיות שהספר מחק.

אבל ברור שלא מגריל, לא שרסקי, ולא סוקול רואים את הספר כאשם בפשע נוראי שבוצע. יותר מכל, הדוגמאות שלהם באות על מנת להזכיר לנו שאי אפשר לצבוע את הכל בשחור ולבן, לחלק את הטכנולוגיות לטובות ולרעות. (יש טעם להוסיף כאן שאין ספק שהיסטוריונים של הקריאה ושל הדפוס ימצאו נקודות רבות בסיפור של מקגריל שאיתן אפשר להתווכח.) סוקול (בתגובה למאמרון של שרסקי) כותב שמדובר בפשרה:
But it’s one of those trade off things. Every advance creates new challenges.
והוא בוודאי צודק. בעקבות הספר האישי הרגלי הלמידה שלנו השתנו, ולא רק מבחינת הלמידה בקהילה. היכולות שלנו להתעמק בנושאים, לברר את ההתייחסות האישית שלנו לכתוב, להרחיב את הרעיונות שאנחנו קוראים לתוך שולי הטקסט, גדלו מאד. ספק אם היינו רוצים לוותר על אלה ולחזור למצב בו אנחנו נשב מסביב למישהו שקורא טקסט בקול לקבוצת מאזינים. עם זאת, רצוי לא למהר להסיק שאם טכנולוגיות חדשות יגרמו לנו להפסיק לאחוז ספרים בידיים שלנו, זה יהיה הסוף של הלמידה.

תוויות: , , ,

יום רביעי, 30 בספטמבר 2009 

התקשוב בשרות הלשון

במשך שנת הלימודים הקודמת כמעט לא עקבתי אחר הבלוג של בריאן קרוסבי, מורה בבית ספר יסודי (השנה הוא מלמד כיתה ד') במדינת נבאדה. התירוץ היחיד שלי לכך הוא, כמובן, שהיה לי יותר ממספיק לקרוא גם מבלי לקרוא גם את הבלוג הזה. אבל מדובר בתירוץ די צולע בהתחשב בעובדה שזה בלוג מעניין ביותר שמשלב חשיבה חינוכית/תקשובית עם נסיון מוחשי בכיתה. הדיווחים של קרוסבי על המתרחש בכיתה שלו מאפשרים הצצה מרתקת לתוך חיי היום-יום של מורה ושל תלמידים שמשלבים את התקשוב לתוך הלמידה. עם השנה החדשה חזרתי לבלוג של קורסבי, ואני כבר שמח שעשיתי זאת.

בשלוש השנים האחרונות קרוסבי לימד בכיתה של 1:1, אם כי המחשבים שהיו בידי התלמידים היו ישנים מאד. השנה הוא מדווח שאותם מחשבים כנראה לא יוכלו להתחבר לרשת האלחוטית החדשה שהותקנה בית הספר בקיץ כי הם מיושנים מדי. קרוסבי כותב שיש 24 תלמידים בכיתה שלו השנה (יש כבר 25), ובגלל מעמדם הסוציו-אקונומית הנמוך 90% מהם רשאים לארוחות צהריים ללא תשלום.

עם פתיחת שנת הלימודים קרוסבי שאל את התלמידים מספר שאלות, גם לגבי הנגישות שלהם לטכנולוגיה, וגם לגבי השכלתם הבסיסית. הוא למד, למשל, שבערך לחצי מהכיתה יש תקשורת אינטרנטית בבית, וליותר משלושה רבעים אין כתובות דואר אלקטרוני, וגם לא טלפונים סלולאריים. פחות מחצי יכלו לענות בצורה נכונה על השאלה באיזו עיר הם גרים, ורק חצי זיהו נכון את שם המדינה שלהם. רק שלושה תלמידים ידעו לענות נכון על השאלה באיזו ארץ הם חיים. בתגובות לאותו מאמרון קרוסבי כותב שהוא די בטוח שלו שאל את אותן השאלות בכיתה הקודמת שלו כאשר הם התחילו כיתה ד' איתו לפני שלוש שנים הוא היה מקבל תשובות דומות.

הבאתי את הדיווח הזה על השאלון כדי לאפיין טיפה את הכיתה של קרוסבי – כיתה שעבור רבים מהתלמידים אנגלית איננה שפת אם – כדי להבליט דברים שהוא כותב אתמול על המקום המאד משמעותי שהלשון תופסת בכיתה של 1:1. קרוסבי כותב:
This is valuable no matter who your students are, but for my second language elementary school students, it has been even more than I could have hoped for them. Between blogging, designing wiki pages, Skyping, doing general research and reading and writing about topics of their choice, my students are constantly immersed in language.
קרוסבי מדגיש שמדובר גם בדיבור, בקריאה ובכתיבה. הוא מציין שכאשר תלמידיו התחילו לכתוב בבלוגים שהם פתחו הכתיבה שלהם היתה זקוקה לעריכות רבות עד שהיא היתה מוכנה לפרסום, ואילו בסוף התהליך לעתים קרובות הכתיבה שלהם היתה מוכנה לפרסום כבר עם הגירסה הראשונה. ומשום מה, התלמידים לא התעייפו מכתיבה:
One of my biggest takeaways from this experience was how even though we blogged and blogged and wrote stories constantly and wrote about what we were learning in science and social studies and other areas, my students didn’t burn out.
לעוסקים בתקשוב כל זה איננו מפתיע – הקריאה והכתיבה משולבות חזק לתוך התקשוב (במשך הקיץ הבת שלי לא הפסיקה לכתוב במסגרות החברתיות המתוקשבות השונות בהן היא מעורבת) אבל משום מה, אנחנו ממשיכים לשמוע טענות על כיצד התקשוב פוגע באוריינות. בריאן קרוסבי מראה לנו שגם עבור תלמידים שנחשבים חלשים במיוחד, התקשוב יכול להיות זרז משמעותי ברכישת מיומנויות לשון.

תוויות: , , ,

יום שבת, 18 ביולי 2009 

אולי מדובר ביהירות מוצדקת

דין שרסקי טוען שטקסט זוכה להערכה רבה מדי בבתי ספר, ואילו סוגים אחרים של הבעה – גראפיקה, וידיאו ואודיו – אינם מוערכים מספיק. הוא מביע את עצמו די בתקיפות – בעיניו, בתי ספר הם סנובים בנוגע לטקסט. ואולי על מנת להראות שהוא מנסה להתגבר על היהירות הזאת, המאמרון שלו איננו רק טקסט, אלא מכיל גם סרט וידיאו קצר וגם קטע מוקלט.

שרסקי מסביר שמבחינה היסטורית התרבות שלנו טקסטואלית. הוא כמובן איננו שולל את התרומה האדירה של המילה הכתובה לתרבות, ואפילו מוסיף שהמילה הכתובה לעולם תזכה למקום מכובד ביותר כאמצעי שדרכו אנחנו חווים את העולם. אבל עם זאת:
... like the revolution of the printing press, we are in the midst of a revolution of a digital nature that’s allowing us to easily create and consume content in many different forms, specifically audio, video and imagery.
אבל הוא מוסיף שלמרות העובדה שעומדים לרשותנו כלים להפקה מהירה של תכנים באמצעות סוגי מדיה אחרים, בתי הספר דבקים בכתיבה כאמצעי ההבעה כמעט בבלעדיות.

אם שרסקי שילב קטעי וידיאו ואודיו על מנת להראות את הכדאיות בשימוש בסוגי מדיה אחרים, נדמה לי שהוא עשה לעצמו שרות דוב. לטעמי, התוםפות האלה מכשילות את הטענה שלו נגד עליונות הטקסט. בתוך הווידיאו שרסקי טוען שקיימות דרכים נפלאות להשתמש בכלי, אבל כל מה שאנחנו רואים הוא שרסקי עצמו עומד מול המצלמה ומרצה באופן די מאולתר. דווקא מתוך האילתור הזה הוא מצביע על מגבלות חשובים שבווידיאו. הוא מודה, למשל, שהכנת הפקה איכותית דורשת כמויות אדירות של זמן, והוא גם מוסיף שהצופה איננו יכול לרפרף במוצר הסופי אלא נאלץ לראות את כולו. הוא איננו מתכחש לכך שהרוב הגדול של מה שמופיע היום ביו-טיוב מאד ירוד, אם כי הוא בוודאי צודק כאשר הוא מדגיש שזאת בדיוק הסיבה שבתי הספר צריכים לעזור לתלמידים ללמוד להשתמש בכלי בצורה טובה יותר. גם בקטע האודיו שרסקי מדבר ישירות לתוך המיקרופון, כאילו הוא לא הכין לעצמו מראש נקודות שעליהם הוא רצה לדבר. וכמו בווידיאו, הוא מציין שהרבה יותר קל לערוך קטע כתוב מאשר קטע מוקלט.

אני מסכים שכדי להחשב אוריין היום אין זה מספיק להשתמש בטקסט. הכלים שעומדים לרשותנו היום על מנת להביע את עצמנו באמצעי מדיה מגוונים מציבים אתגר בפני בתי הספר – להכשיר תלמידים להשתמש בכלים האלה בצורה מוצלחת. אבל אינני חושב ששימת הדגש על הטקסט הכתוב נובעת מתחושה של סנוביות כלפי הטקסט. אישית, אני כמעט תמיד מעדיף את הטקסט על סוגי מדיה אחרים, אם כי (אפילו אם זה לא נראה מהבלוג הזה) אני גם די מיומן בשימוש בגראפיקה כדי להמחיש או להסביר. לצערי, בתי הספר עדיין לא גיבשו אמות מידה להערכת תוצרים מסוגי מדיה אחרים, וזה יוצר מצב פרדוקסאלי. מצד אחד לא מעודדים את השימוש במדיה כי לא יודעים איך לאכול את זה, ואילו מצד שני, מפני שהשימוש בכלים האלה נראה כאתגר טכנולוגי אדיר, כל מה שתלמידים מפיקים נחשב מוצלח ביותר. בעת ובעונה אחת אין בקרה רצינית וגם אין הכוונה.

אני מקווה שמערכות חינוכיות יגלו שבנוסף לטקסט, סוגי מדיה אחרים יכולים להיות אמצעים מוצלחים להבעה. אבל בכל זאת, לטקסט יש עדיין יתרונות. קיי ריאן, משוררת החצר (poet laureate) של ארה"ב צוטטה לאחרונה:
You don't know what you think unless you can write.
אני מניח שריאן מוכנה להרחיב את ההגדרה שלה ל-"כתיבה" להכיל סוגי מדיה אחרים, אבל גם אם תעשה זאת, יש הבדל מהותי בין להעלות מילים לנייר (או לצג) לבין לדבר ישירות לתוך מצלמה או מיקרופון. ריאן ממשיכה:
In a way, writing creates a second person for you. When you write you are two people. Because you are writing to the writer and the writer is talking to you.
עד אשר נדע לעשות זאת עם מיקרופון ועם מצלמה (ואני מקווה שבאמת נצליח ללמוד את השימוש הנבון בכלים האלה) אינני משוכנע שצריכים להתבייש בסנוביזם מסויים של טקסט לעומת סוגי מדיה אחרים.

תוויות: , ,

יום שבת, 20 ביוני 2009 

גלגלי הצלה (היסטוריים) לטביעה בים המידע

כמו רבים אחרים, אני מברך על החשיפה למידע שהאינטרנט מקנה לנו, וכמובן שבאותו הזמן אני מודע מאד שהחשיפה הזאת איננה רק ברכה. אני אמנם אוהב לשחות בים המידע, אבל אני יודע שאני נמצא בסכנה מתמדת של טביעה בו. רבים כתבו על הבעיה הזאת, בדרך כלל כחלק מהתרעה על הרדידות התרבותית שאורבת לנו מחשיפה גדולה מדי לאינטרנט. במאמר מלפני שנה שזכה לפופולאריות רבה ניקולאס קאר שאל, למשל, אם אולי גוגל הופך אותנו לטיפשים. (כן, הזכרתי את קאר מספר פעמים כאן.) קאר כתב על המשיכה הגדולה שהוא חש כלפי האינטרנט, אבל הוא גם העיד שהחשיפה לכמות כל כך עצומה של חומרי קריאה משפיעה על הרגלי הקריאה שלו, ולא לטובה. הוא חש שהוא מרפרף יותר ומעמיק פחות:
The deep reading that used to come naturally has become a struggle.
קאר היה מודע לך שהתופעה שהוא תיאר איננה חדשה. במאמר שלו הוא הזכיר את היארונימו סקרסיאפיקו, הומניסט איטלקי בן המאה ה-15 שעבד בבית הדפוס של אלדוס מנוטיוס. לא הרבה ידוע על סקרסיאפיקו, אבל למדנו שהוא הכריז פעם, באופן מודרני למדי, ששפע של ספרים גורם לו להתעמק פחות.

ומבחינתי, כאשר אני חש את עצמי טובע, למדתי שכדאי לי לקרוא קצת מתחומים שונים (במעט) מאלה שבדרך כלל מעסיקים אותי. כך קרה שהגעתי למהדורה של ה-Journal of the History of Ideas משנת 2003, שחלק ממנה מוקדש לבעיה מעניינת בתקופה בין המאה ה-16 למאה ה-18 באירופה - עומס יותר של מידע. דניאל רוזנברג, במבוא לקובץ המאמרים, כותב על המחקר של אן בלאיר שחקרה אסטרטגיות קריאה שפותחו במאה ה-16 וה-17 כדי להתמודד עם הצפת המידע (תוכן העניינים של אותה מהדורה כאן. אין קישור למאמר היות והגעתי אליו דרך ProQuest בספריה – מקום שהוא עדיין מקור נפלא למידע):
She examines the varieties of textual practices “deployed by early modern scholars” in response to a perceived “overabundance of books” during the period between 1550 and 1700 and she argues that historians have paid disproportionate attention to what she calls “literary reading” and not enough to other modes of encountering and engaging textual materials ranging from browsing and skimming to buying and collecting to annotating, cutting and pasting, and dog-earing. For Blair these other modes of acting upon texts are important in all historical moments, but in situations where readers feel themselves overwhelmed by information, they become all that much more crucial and telling.
לא הופתעתי ללמוד שהתקופה שלנו איננה הראשונה שבה אנחנו מרגישים מוצפים במידע – כבר הזכרתי שקאר עצמו מצטט מישהו מתקופת תחילת הדפוס שמביע את התחושה הזאת. אבל שמחתי מאד לגלות שהאסטרטגיות שבאמצעותן אנחנו היום מנסים להתמודד עם תחושת ההצפה דומות לאלו מתקופה מוקדמת. ואולי גם כאן אין הפתעה – קריאה מרפרפת, הוצאת קטעים נבחרים, ואפילו הוספת ספר למדף הספרים לפני שהספקנו לקרוא אותו הן אסטרטגיות די הגיוניות. וזה בהחלט מרגיע שאינני ממציא שום גלגל.

תוויות: , , ,

יום שני, 18 במאי 2009 

האם יש אלגוריתמים ניטראליים?

סיבה ווידאיינתן (Siva Vaidhyanathan) הוא חוקר מדיה שמלמד היום באוניברסיטה של וירג'יניה. ספרו Copyrights and Copywrongs: The Rise of Intellectual Property and How it Threatens Creativity משנת 2001 הוא אחד החשובים בתחום הקניין הרוחני בעידן הדיגיטאלי. ווידאיינתן מנהל בלוג שבוחן את ההשפעות של גוגל על כל תחומי החיים שלנו. שם הבלוג רומז על החששות שלו - The Googlization of Everything. הוא מעלה לבלוג התייחסויות לגוגל ממקורות שונים ומגוונים, אבל בעיקר הבלוג מהווה מחברת בה הוא מעלה את הגירסאות הראשונות של הפרקים שעתידים להוות ספר באותו שם. לפני מספר ימים ווידאיינתן העלה לבלוג גירסה ראשונית של פרק בספר שעוסק ב-The Googlization of Universities.

ווידאיינתן איננו מייחס כוונות זדון לגוגל, אבל הוא חושש שההשפעה של החברה על ההשכלה הגבוהה רבה מדי, ובעיקר שלילית. הוא כותב:
Through its voracious efforts to include more of everything under its brand, Google has fostered a more seamless, democratized global, cosmopolitan information ecosystem yet contributed to the steady commercialization of higher education and erosion of standards of information quality.
במאמרון/פרק שהתפרסם עכשיו הוא בוחן את ההשפעה הזאת ממספר היבטים – על המשמעות של למידה באופן כללי, על הרגלי הלמידה של סטודנטים, על הלימוד באמצעות ספרים, על המחקר, ועוד. באופן כללי, הוא חושש שריכוז של משאבים לימודיים בידי חברה אחת תשפיע לרעה על ההשכלה הגבוה. נושא שעולה אצלו שוב ושוב הוא סכנת המונופול, כאשר אפילו אם תנאיי השימוש שאליהם גוגל מתחייבת היום סבירים ומתקבלים על הדעת, ביכולתה לשנות את תנאיי השימוש האלה מתי שמתחשק לה. טענות אחרות של ווידאיינתן קשורות לאלגוריתמים של גוגל שמתיימרים להיות אובייקטיביים, אבל בעצם מכילים הכוונה סמוייה (אם כי לא זדונית). כדוגמה הוא מביא את העובדה שרוב המאמרים המחקריים שנמצאים ב-Google Scholar הם מהשנים האחרונות. ווידאיינתן מסביר שנוצר מצב שבו חוקרים שפונים ל-Google Scholar (וקל יותר לעשות זאת מאשר לנבור בכרכים בספריות) מתייחסים פחות ופחות למחקרים ישנים. לדעתו, נוצר מצב שבו:
researchers are more likely to echo prevailing consensus and narrow the imagination on which research relies.
בצורה דומה, הוא טוען שמפני שהרוב הגדול של הטקסטים שגוגל סורקת הם באנגלית, מחקרים בשפות אחרות אינם זוכים לחשיפה הראויה. הטענות האלו די משכנעות, אם כי יכול להיות שגם בלי Google Scholar חוקרים היו נוטים לחפש, ולמצוא, יותר מחקרים עדכניים מאשר ישנים, ולהתרכז יותר באנגלית.

ווידאיינתן מזכיר לנו שכאשר גוגל מעניקה לנו שירותי תקשוב "חינם", המחיר שאנחנו משלמים הוא גישה לנתונים על השימוש שלנו – נתונים שאמנם אינם חושפים אותנו באופן אישי, אבל בכל זאת מהווים מידע בעל ערך רב לחברה שדרך הניתוח של הנתונים האלה מצליחה להרוויח הון. אין כאן השפעה "ישירה" על ההשכלה הגבוהה, אם כי ווידאיינתן בוודאי צודק שחדירתם של תהליכי מסחור לתוך ההשכלה הגבוהה איננה לטובה.

עבור אנשי חינוך ב-K-12, הנקודות המשמעותיות ביותר שווידאיינתן מעלה קשורה להשפעה של גוגל על הרגלי הלמידה של סטודנטים. הוא מסביר שהיסודות של PageRank אמנם נמצאים (בין היתר) בנוהג האקדמי של הערכת ערכו של מחקר לפי מספר הפעמים שהוא מצוטט, אבל כאשר הסטודנט נעזר בתוצאות חיפוש שהגיעו אליו באמצעות ה-PageRank נוצר מצב שבו:
Popularity stands in for quality assessment.
הוא מסביר ש:
Paradoxically, the very reliance on the principles of peer review within Google and reliance on the principles of peer review in the Google PageRank algorithm have undermined an appreciation for distinctions among information sources - at least among university students.
ווידאיינתן איננו, כמובן, הראשון להתריע לגבי הבעיה הזאת. ספרנים ומורים רבים עושים זאת כבר שנים. יש כאן, בסך הכל, עוד עדות לכך שאין תחליף לפיתוח החשיבה הביקורתית – בכל הגילאים. אבל מעבר לנקודה הזאת, התרומה החשובה ביותר של ווידאיינתן נמצאת בכך שהוא מזכיר לנו שאלגוריתמים שהם לכאורה ניטראליים בכל זאת יכולים להיות רבי השפעה על דרכי הלמידה שלנו.

תוויות: ,

יום שני, 20 באפריל 2009 

שותף ראוי בהחלט

להאוורד ריינגולד מעמד של כבוד כאחד החלוצים החשובים של קהילות אינטרנטיות. עבור רבים (ואני מביניהם) ספרו משנת 1993, The Virtual Community היווה הצצה מעוררת תאבון לתוך הקסם שבתקשוב. בשעה שרבים ראו באינטרנט טכנולוגיה קרה ומנכרת (אם הם ידעו עליו בכלל), ריינגולד הדגיש את האפשרויות החברתיות הגלומות בו. (צריכים אולי לציין שבאותה תקופה קהילת המשתמשים באינטרנט היתה די מצומצמת ואפילו נבחרת. המילה "פורנוגרפיה" מופיעה בספרו רק פעם אחת, וזאת במסגרת דיון על העדר החשיבות של "מקום" במרחב הווירטואלי.) הספר הזה היה התחלה – בספרים, מאמרים, ואתרים רבים ריינגולד המשיך לבחון את השימושים החברתיים, וגם החינוכיים, של כלים אינטרנטיים. לפני כחצי שנה הוא פתח פרויקט חינוכי בשם Social Media Classroom שמציע פלטפורמה לפיתוח סביבות לימודיות עתירי כלים אינטרנטיים (לרוב מתוך ההיצע של Web 2.0).

לפני כעשרה ימים ריינגולד פתח בלוג חדש (City Brights) שמופיע באתר האינטרנט של ה-San Francisco Chronicle. הבלוג מוקדש, במידה רבה, לאוריינויות של המאה ה-21, ולשאלות הקשורות לתקשוב בחינוך. עד עכשיו התפרסם רק מאמרון אחד, אבל אפשר לקוות (ולצפות) לעוד. כאמור, תחום החינוך איננו זר לריינגולד, אבל במאמרון הראשון הוא מסביר למה הוא בוחר להתמקד בתחום הזה עכשיו:
After more than twenty five years of participation, observation, and analysis, I've become convinced that the future tenor of online culture depends now on whether new literacies spread far enough, fast enough in the next few years.
ריינגולד מדגיש את החשיבות של הכרות עם הסביבה המתוקשבת. הוא טוען ש-"האנושיות או הרעילות" (humanity or toxicity) של התרבות הדיגיטאלית המתהווה תלויה במה שנוכל ללמוד, וללמד, עליה. אבל הוא איננו קונה את הטענה שצעירים שנולדים לתוך תרבות דיגיטאלית יודעים מה לעשות איתה:
And don't swallow the myth of the digital native. Just because your teens Facebook, IM, and Youtube, don't assume they know the rhetoric of blogging, collective knowledge gathering techniques of taggers and social bookmarkers, collaborative norms of wiki work, how to tune and feed a Twitter network, the art of multimedia argumentation - and, by far most importantly, online crap detection.
אתמול הזכרתי את הטענה (שלצערי עדיין די נפוצה) שבני נוער, בהיותם גדלים לתוך מציאות דיגיטאלית, רוכשים בקלות את המיומנויות הדרושות על מנת להתמודד בהצלחה עם הסביבה המתוקשבת ולהפיק את המרב ממנה. שמחתי לראות שריינגולד איננו נמנה עם הדוגלים בגישה הזאת. הוא מביע את החשש שאולי לא נצליח לרכוש את הידע הדרוש כדי לחיות בעולם מתוקשב:
The most important critical uncertainty today is how many of us learn to use digital media and networks effectively, reasonably, credibly, collaboratively, civilly, humanely.
אבל טוב לדעת שהוא מתחיל לכתוב על כיצד אפשר לעשות זאת.

תוויות:

יום ראשון, 19 באפריל 2009 

רצוי לזכור, אפילו אם זה כבר נאמר מספר פעמים

לפעמים קורה שתוך מספר ימים בלבד אני נתקל בכל כך הרבה מאמרונים שראויים להתייחסות שממש קשה לדעת היכן להתחיל. ולא פעם התוצאה היא שיתוק מסויים, או לפחות התלבטות של עוד יום או יומיים. וכמובן שככל שאני מתלבט, עוד ועוד מאמרונים מעניינים מתפרסמים והקושי רק הולך וגדל. כאשר זה קורה לי אני תמיד חש (אם כי אולי לא בצדק) שיש צורך להסביר למה בחרתי לכתוב על נושא מסויים, ולדחות התייחסות לנושאים אחרים. ואולי אני חש את הצורך הזה במשנה תוקף כאשר הנושא שעליו אני בוחר לכתוב הוא הכישורים המידעניים, האמיתיים או המדומים, של בני נוער. אני אמנם חוזר לנושא הזה לעתים די קרובות, אבל נדמה לי שיש הצדקה, ואפילו צורך, לעשות זאת מפני שהדרך שבה אנחנו מתייחסים ליכולות האלו אצל בני הנוער משפיעה רבות על כיצד אנחנו תופסים את התפקיד שלנו כמחנכיו.

אתמול, בבלוג Net Gen Skeptic מארק בולן חוזר לספר החדש של דון טפסקוט, Grown Up Digital. בולן כותב שלפני מספר חודשים (בעצם, עבר חצי שנה) הוא ביקר את הספר למרות שהוא עדיין לא קרא אותו. הוא מציין שאחד מקוראיו שאל, בצדק, אם ראוי שיבקר ספר שהוא לא קרא. עכשיו בולן כותב שהוא עדיין לא סיים את הספר, אבל חש שהוא יכול להעיר מספר הערות לגביו.

בולן מצטט את טפסקוט (עמ' 21) שמשבח את היכולות המידעניות של הדור:
On the Net, children have to search for, rather than simply look at, information. This forces them to develop thinking and investigative skills – and much more. They must become critics. Which Web sites are good? How can I tell what is real and what is fictitious – whether in a data source or in the teenage movie star in a chat session.
בתגובה בולן מביא את הממצאים של דוח מקיף שנערך על ידי הספריה הבריטית כדי שזאת תדע טוב יותר כיצד לעזור לפתח את כישורי הלמידה של בני הנוער (הזכרתי את הדוח הזה לפני יותר משנה). מתוך הממצאים בדוח בולן מדגיש שבני הנוער מתקשים להעריך את המידע שהם מוצאים באינטרנט – הן מבחינת מהימנותו והן מבחינת התאמתו לצרכים שלהם (ממצאים דומים מופיעים במחקר של יורם עשת וערן חיות ובמחקרים לא מעטים אחרים). בולן מסביר את השוני בין הממצאים האלה לבין האמירות של טפסקוט בכך שהמסקנות של טפסקוט אינן מתבססות על מידע רלוונטי. הטענות של טפסקוט נגזרות מתצפיות על חיפושים של בני נוער עבור מוצרים שהם ביקשו לרכוש. בולן מציין שהיכולת למצוא מידע עבור מוצרים:
... is hardly evidence of critical thinking skills and highly developed information literacy skills.
נדמה לי שמורים שיש להם נסיון עם בני נוער יסכימו.

אבל האם יש באמת טעם לחזור, שוב ושוב, לוויכוח הזה? נדמה לי שכן, ומסיבה די פשוטה. מורים שסבורים שתלמידיהם שולטים במיומנויות מידעניות לא ירגישו צורך להקדיש זמן לפיתוחן (הרי, "הם כבר יודעים, אפילו טוב יותר ממני"). ואם יעשו כך, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מאוכזבים. התלמידים אולי ייטיבו להשתמש בכלי אינטרנט כדי למצוא מידע, והם ייעזרו בכלים דיגיטאליים כדי להפיק עבודות יפות ומרשימות מבחינה חיצונות. אבל התוכן של העבודות האלו יהיה רדוד ושטחי. ואז נבקר את התלמידים על רדידות ושטחיות, מבלי שנבין שבעצם הפקרנו אותם בכך שלא עזרנו להם לרכוש את המיומנויות שחסרות להם.

תוויות: ,

יום שני, 16 בפברואר 2009 

גם וגם

במשך חצי השנה האחרונה הניו יורק טיימס מפרסם סידרה של כתבות בנושא "עתיד הקריאה". הטיימס מכנה את הכתבות האלו "סידרה", אם כי הראשונה התפרסמה ביולי, השנייה באוקטובר, והשלישית רק עכשיו. אם מדובר בסידרה, אפשר היה לצפות לתדירות קצת גבוהה יותר. אולי זה מסביר למה הגעתי עד לאמצע הכתבה החדשה לפני שהבנתי שהיא בעצם שייכת לסידרה. אבל גם ככתבה בפני עצמה, היא מעניינת מאד.

הכתבה החדשה עוסקת בספרנים בבתי ספר, ובעיקר בשני היבטים של המקצוע. מצד אחד אנחנו קוראים שהספרנים עוברים הסבה – הם כבר אינם "סתם" ספרנים (כאילו שהיה משהו משפיל במקצוע הזה) אלא מורים לאוריינות המידע. אבל לצד ה-"שינוי" החיובי הזה, אנחנו גם לומדים שהם נמצאים תחת איום קיומי. כפי שצוין בכתבה:
Yet as school librarians increasingly teach students crucial skills needed not only in school, but also on the job and in daily life, they are often the first casualties of school budget crunches.
הכתבה מתמקדת ברובה בספרנית בבית ספר בשכונת מהגרים בניו יורק, ועל המאמצים שלה להקנות לתלמידיה גם אהבה לקריאת ספרים וגם מיומנויות מידעניות. מרשים במיוחד הדרך שבה היא מלמדת את הצורך בהטלת ספק כלפי מקורות ברשת. התלמידים מסיירים בתוך אתר המוקדש למגלי עולם, ממנו הם אמורים לדלות פרטי מידע. אבל האתר מכיל, במכוון, לא מעט מידע שגוי וחסר הגיון באופן בולט:
Ms. Rosalia, the school librarian at Public School 225, a combined elementary and middle school in Brighton Beach, Brooklyn, urged caution. “Don’t answer your questions with the first piece of information that you find,” she warned.

Most of the students ignored her, as she knew they would. But Nozimakon Omonullaeva, 11, noticed something odd on a page about Christopher Columbus.

“It says the Indians enjoyed the cellphones and computers brought by Columbus!” Nozimakon exclaimed, pointing at the screen. “That’s wrong.”
לא פעם נדמה שעבודת הספרן מתנגשת עם הרצונות של המערכת. הכתבה מצטטת את אותה ספרנית שמתארת חלק מהקשיים מולם היא נמצאת:
We are teaching them how to think. But sometimes the Board of Ed seems to want them to learn how to fill in little bubbles.
עצוב שבמקום לעסוק בכישורי החיים שהספרן/המידען מסוגל להקנות, מערכות החינוך עוסקות בהכנת התלמידים למבחינים שבוחנים אם הם עומדים בסטנדרטים שאינם משקפים את היכולת ללמוד ולהתמודד בעולם של היום. בגלל צמצומים בתקציבים מספר הספרנים בבתי הספר הולך ופוחת, כאשר הגדלת מספרם היתה מהווה תרומה אמיתית ומשמעותית למערכת.

אנשים הקרובים לנושא התקשוב בחינוך בוודאי אינם רואים סתירה בין ספרן שמעודד קריאת ספרים לבין מידען שעוזר לתלמידים להשתמש באינטרנט. הרי אין כאן תופעה יוצאת דופן, אלא שני פנים של אותו מטבע. אבל מתברר שיש אנשים שאינם רואים שהשניים כל כך קשורים. כותרת בכתבה שהתפרסמה לפני כשבועיים ב-ScienceDaily שואלת: Is Technology Producing A Decline In Critical Thinking And Analysis?. הכתבה מדווחת על מחקר שנערך ב-UCLA שמצא שככל שטכנולוגיות מתקדמות חודרות לתוך חיינו:
our skills in critical thinking and analysis have declined, while our visual skills have improved
אני מניח שהחוקרים במחקר הזה בסך הכל התכוונו להצביע על קשר בין האמצעים הנפוצים של היום שדרכם אנחנו מכירים את העולם לבין כיצד אנחנו מבינים אותו. אבל משתמע ממנו ביקורת על הטכנולוגיה שפוגעת ביכולת החשיבה הביקורתית שלנו. אפשר לחשוב שבגלל האינטרנט גדל דור שלא יידע לקרוא, ובעקבות זה, לא יידע לחשוב. מעודד לדעת שיש ספרנים בבתי ספר שפועלים גם בחזית הקריאה בספרים, וגם בחזית אוריינות המידע, ומבינים שהתלמידים שלהם זקוקים לשני המיומנויות האלו.

תוויות:

יום שני, 9 בפברואר 2009 

זה לא בא מהאוויר

המונח למידה 2.0 (Learning 2.0) זוכה לשימוש רב מאד – חיפוש פשוט על המונח דרך גוגל מעלה יותר מ-300,000 תוצאות. כצפוי, בין התוצאות האלו אפשר למצוא אמירות שאינן אלא נסיון להלביש את התוספת 2.0 לאוסף מוכר ואפילו נדוש של מיומנויות למידה. כנראה שמוסיפי הסיומת מקווים שכך הם יזכו לקצת התייחסות במרחב התקשובי הצפוף. גם בחינוך, סיסמאות צעקניות עשויות ליצור רושם. כמובן שבין המשתמשים במונח יש גם כאלה שבכנות מנסים להגדיר למידה שהיא שונה מהמוכרת היום בבתי הספר. אבל גם רבים מאלה אינם מחדשים הרבה, אלא חוזרים על סיסמאות מוכרות, וחושבים שאולי שינוי האדרת גורר יחד איתו שינוי בגברת עצמה. גם קתרין לומברדוצי, בבלוג שלה Learning Journal, משתמשת במונח. השימוש שלה איננה לשם הפרסום, אבל קשה להגיד שהיא מוסיפה משהו חדש לנושא. היא מפרסמת טבלה שמונה את מיומנויות הלמידה שהן בעיניה נחוצות ללומד של היום, ולצד המיומנויות האלו, היא מנסה לתאר כיצד הכלים הקשורים ל-"למידה 2.0" מסייעים ליישום בפועל של כל מיומנות.

הטבלה של לומברדוצי מעניינת, אבל נדמה לי שראינו רבות כמוה בעבר. מה שמרשים אצלה איננה הטבלה, אלא ההכרות בעובדה שהתלמידים והסטודנטים של היום עדיין לא רכשו את המיומנויות הרצויות, ולכן הם אינם מסוגלים לנצל את הכלים החדשים שעומדים לרשותם כמו שצריך. לומרדוצי מצטטת את אליסון רוסט ב-eLearn Magazine שמביאה תחזית טכנולוגית לשנה החדשה בחינוך. לפי רוסט, בשנה הזאת נפגוש:
More technology, but not necessarily more sense about how to use it.
לומברדוצי חוששת שאכן כך יהיה. החשש הזה גורם לה לקבוע ש:
One of the challenges I think we need to address is the need to teach people a new way to learn.
לא רק אני לא מוצא הרבה חדש בטבלה של לומברדוצי. היא עצמה מציינת שאין הרבה חדש ברשימת המיומנויות שלה. (יש טעם לציין כאן שאחת מקטגוריות המיומנויות שלה - Organize, store, re-find, notate, tag – בדרך כלל איננה מופיעה ברשימות כאלה, ונעים לפגוש אותה כאן.) ובכל זאת, מרענן לקרוא מאמרון שאיננו מניח שבני נוער, באופן פלאי ובלתי-מוסבר, יהפכו פתאום לחוקרים מידעניים מדופלמים. לומברדוצי מדגישה שאם לא נשכיל להקנות את המיומנויות האלו בצורה זהירה ומסודרת, בני הנוער פשוט לא ילמדו אותן.

תוויות: ,

יום ראשון, 18 בינואר 2009 

עוד אוריינות אחת, והמשך של ויכוח ישן

לפני כחודש כתבתי כאן (שוב) על מיכאל ווש, וציינתי שמדבריו בראיון איתו שעליו כתבתי התרשמתי שהוא מתגלה כמורה מסורתי למדי. הדגשתי שלא היתה בקביעה הזאת ביקורת, אלא רק התייחסות לעובדה שאחת הדמויות היותר מוכרות בנוף החינוך המתוקשב איננו קורא למהפכה בחינוך, אלא מנסה לקדם ערכים חינוכיים מאד נורמטיביים.

מה שמעניין בגישה של ווש הוא הנסיון לתת ביטוי לערכים חינוכיים נורמטיביים (אם כי, בוודאי גם קונסטרוקטיביסטיים) תוך כדי החתירה לנצל את הטכנולוגיות החדשות שעומדות לרשותנו. עדות לכך אפשר למצוא במאמרון בבלוג של ווש שהתפרסם לפני כשבועיים. שם ווש כותב על Participatory Media Literacy – Why it Matters.

בשלב הזה אפשר, כמובן, לשאול: "מה? שוב על אוריינויות?". אכן, בשבועות האחרונים כתבתי מספר פעמים על הנושא הזה, והתייחסתי רק לחלק קטן מהמאמרונים שקראתי בנושא. ללא ספק כמה מאלה היו חזרה על דברים שנכתבו כבר מספר פעמים, אבל היו גם כאלה שהעמידו את הנושא באור קצת אחר, ואלה ראויים להתייחסות גם כאן. גם אם אינני מתלהב מהכותרת "אוריינויות המאה ה-21" ושמות דומים, ברור לי שחשוב להמשיך להתייחס לנושא. וכך לגבי המיומנות הספציפית שעליה ווש כותב, אוריינות במדיה שיתופית.

בתקופה שאני הייתי תלמיד וסטודנט, וגם מורה מתחיל, הושם דגש על "קריאה" מעבר לטקסט מודפס, על אוריינות במדיה – בעיקר הצפייה בסרט ובטלוויזיה. אבל התוספת של "שיתופית" (או "משתפת") איננה רק חידוש לשוני. אחד המאפיינים החשובים של העולם שלתוכו הנוער של היום גדל הוא הקלות שבה הדיגיטאליות מאפשרת להם ליטול חלק בדיונים הציבוריים שמתרחשים סביבם. נדמה לי שיש הצדקה במונח כמו Participatory Media Literacy שמדגיש את החשיבות של הכרות לעומק עם כלים שמהווים תשתית לדיונים האלה. ווש מסביר היטב את הצורך בפיתוח המיומנות הזאת:
The surprising-to-most-people-fact is that students would prefer less technology in the classroom (especially *participatory* technologies that force them to do something other than sit back and memorize material for a regurgitation exercise). We use social media in the classroom not because our students use it, but because we are afraid that social media might be using them - that they are using social media blindly, without recognition of the new challenges and opportunities they might create.
בתוך הפיסקה הזאת אפשר למצוא לא רק התייחסות לחשיבות של ה-"אוריינות" הזאת, אלא גם אמירה חריפה בנוגע לתפקיד המורה. הרי, אם על פי רוב, אפילו במציאות הטכנולוגית הנוכחית, סטודנטים מעדיפים להיות לומדים פסיביים ולא ליטול חלק פעיל בחינוך של עצמם כפי שהטכנולוגיה מאפשרת, המערכת החינוכית חייבת לעזור להם להכיר ולהבין את היכולות של הטכנולוגיות האלו. כאשר ווש מדגיש את הצורך בשימוש במדיה משתפת בכיתה הוא בעצם מצהיר שהמערכת החינוכית אחראית להכשיר סטודנטים להיות אזרחים פעילים שמסוגלים להשתמש במדיה האלה בתבונה.

יש לזה, כמובן, השתמעויות חינוכיות די ברורות. במאמר ארוך יותר שווש פרסם ב-Academic Commons באותו שבוע של המאמרון בבלוג שלו, הוא מרחיב על ההשתמעויות האלו. כצפוי, הוא שם דגש חינוכי בתהליכים הבנייתיים. אבל באותו הזמן הוא איננו מתכחש לעובדה שהטכנולוגיה, והאפשרויות שהיא פותחת, מערערות שיטות הוראה קיימות:
This new media environment can be enormously disruptive to our current teaching methods and philosophies. As we increasingly move toward an environment of instant and infinite information, it becomes less important for students to know, memorize, or recall information, and more important for them to be able to find, sort, analyze, share, discuss, critique, and create information. They need to move from being simply knowledgeable to being knowledge-able.
ואולי החשוב ביותר, ווש מציין שהטכנולוגיות שעליהן הוא כותב משניות לתפיסה החינוכית שהן מבשרות:
It is this “spirit” of Web 2.0 which is important to education. The technology is secondary. This is a social revolution, not a technological one, and its most revolutionary aspect may be the ways in which it empowers us to rethink education and the teacher-student relationship in an almost limitless variety of ways.
יכול להיות שיש כאן בסך הכל חזרה נוספת על האמירה הדי נדושה שהפדגוגיה קודמת לטכנולוגיה. אני מודה שלא פעם אני שואל אם הקביעה הזאת כל כך מובנת מאליה כפי שרבים מאיתנו נוטים לחשוב. אבל בניסוחים של ווש אפשר להשתכנע שוב שהיא גם נכונה וגם חשובה.

תוויות: , ,

יום שישי, 16 בינואר 2009 

ואולי פשוט "שונה"?

לפני כחצי שנה ניקולס קאר פרסם מאמר בשם "Is Google Making Us Stupid?". במאמר קאר ציין שככל שהוא מרבה להשתמש באינטרנט, הרגלי הקריאה שלו משתנים כך שהוא מוצא שהוא איננו מצליח לקרוא ספרים או מאמרים ארוכים מתחילתם ועד לסוף, והוא חושש שהיכולת שלו לעקוב אחר טענה שמתפתחת מעבר דפים רבים נפגעת. באופן די צפוי, המאמר הפך ללהיט בבלוגוספירה, כאשר בלוגרים רבים ניסו ללמד סנגוריה על השימוש באינטרנט, ולהראות שהמצב שקאר מתאר איננו נכון. (גם אני כתבתי על המאמר.)

כמו דיונים רבים באינטרנט, היתה התייחסות ערה מאד למאמר לתקופה קצרה, ואז נושא אחר נעשה ללהיט התורן. השבוע, באתר של Discover Magazine, קרל זימר, סופר ועיתונאי מאד מוכר בענייני מדע, פרסם מאמר שבאופן די מוצהר מנסה להיות תשובה למאמר של קאר. זימר מנסה להראות "How Google Is Making Us Smarter". עיקר הטענה של זימר איננו חדש. הוא מצביע על מאמר משנת 1998 של אנדי קלארק ודייוויד שלמרס – "The Extended Mind", ומסביר שבאותו מאמר קלארק ושלמרס תיארו את הבסיס להבנה של כיצד האינטרנט מסייע ליכולות הקוגניטיביות שלנו. הם טענה שלסביבה תפקיד פעיל בהפעלת תהליכים קוגניטיביים. (זימר מייחס ראשוניות לקלארק ושלמרס, אבל הם מציינים שהם עצמם ינקו מתפיסות כמו situated cognition שפרחו עשור לפניהם. זימר עצמו מזכיר את הטענה של סוקרטס, שצוטטה בדפים האלה בעבר, שהכתיבה, במקום להרחיב את הדעת, תגרום לבני אדם לשכוח, וזה כמובן דוגמה די עתיקה לדרך שבה הטכנולוגיות שלנו משפיעות על דרכי החשיבה שלנו.) זימר טוען שהאינטרנט, והיכולת להגיע במהירות ובקלות לפריטי מידע רבים, יוצרים הרחבה של הידיעות שאנחנו מחזיקים בתוך הראש, וכך משפיעים על היכולות שלנו לדעת:
We tend to think of the mind as separated from the world; we imagine information trickling into our senses and reaching our isolated minds, which then turn that information into a detailed picture of reality. ... In fact, the mind appears to be adapted for reaching out from our heads and making the world, including our machines, an extension of itself.
זימר איננו מתכחש לבעיות שנובעות מכך שאנחנו מוצפים במידע. הוא בהחלט רואה בכך בעיה. אבל הוא משוכנע שהטכנולוגיה יכולה לסייע גם בזה:
There’s no point in trying to hack apart the connections between the inside and the outside of the mind. Instead we ought to focus on managing and improving those connections. For instance, we need more powerful ways to filter the information we get online, so that we don’t get a mass case of distractibility.
העובדה שחצי שנה אחרי שהמאמר של קאר התפרסם הוא ממשיך לעורר הדים בוודאי מוכיח שהוא נגע בנקודה מאד רגישה. ואכן, גם רבים מאלה שלא הסכימו איתו לא פסלו את טענותיו לחלוטין. אל פי רוב אני נוטה להזדהות עם זימר יותר מאשר עם קאר. אבל יש משהו מוזר בעצם הוויכוח עצמו, ונדמה לי שאנשי חינוך יכולים להיות אלה שמזהים את הבעייתיות הזאת. ללא ספק הטכנולוגיות שלנו משפיעות על היכולות הקוגניטיביות שלנו. הכלים שעומדים לרשותנו משנים אותנו, כמו שהספר שינה אותנו לפני 500 שנה. אבל אין זה אומר שכל מה שאנחנו יכולים, או צריכים, לדעת היום נרכש רק דרך התחברות למנגנוני מידע אדירים שנמצאים מחוץ לראש של האדם. היכולת לשלוף מידע במהירות וביעילות איננה שוללת את הצורך לבחון נושאים לעומק, או את היכולת לעקוב אחר טענה ממושכת ומורכבת. משום מה אנחנו חשים שעלינו לבחור בין שתי אפשרויות, במקום לנצל את הטוב שבשתיהן. גוגל איננה הופכת אותנו לטיפשים, ואפילו אם היא יוצרת תשתית שעליה נוכל להיות יותר חכמים, לא מדובר ב-"חכם יותר" אלא ב-"חכם אחר", ובחינוך אנחנו מעוניינים לפתח כמה שיותר דרכים לדעת ולהבין.

תוויות: , ,

יום שלישי, 13 בינואר 2009 

בין אוריינות מסורתית לאוריינות טכנולוגית

בעולם התקשוב החינוכי שוב ושוב עולה השאלה של כיצד עלינו להקנות מיומנויות מחשב, אם בכלל. יש הטוענים שהמיומנויות האלו נרכשות תוך כדי שימוש ולכן אין צורך בתוכנית מפורטת. מנגד, אחרים טוענים שרק על ידי הקנייה מסודרת ניתן לבנות תשתית איתנה שעליה תלמידים יוכלו להמשיך להשתמש במחשב בצורה יעילה. מי שאיננו רואה צורך בהקניה שיטתית מזכיר שילדים לומדים ללכת ולדבר ללא הדרכה פורמאלית. לדעתם, המחשב הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו היום-יומיים, ותלמידים יונקים את היכולת להשתמש בו כמו שהם יונקים שפה. לעומתם, מי שדוגל בהקניה מסודרת טוען שהעובדה שתלמידים יודעים לשחק במשחקי מחשב איננה אומרת שהם גם מסוגלים להשתמש בכלי הזה ביעילות בסביבה הלימודית.

במידה רבה, הוויכוח הזה דומה לוויכוח סביב רכישת מיומנויות הקריאה. גם שם יש כאלה שטוענים שעל מנת שתלמידים ילמדו לקרוא צריכים קודם כל להקנות להם מיומנויות פענוח, ורק על גבי התשתית הזאת אפשר יהיה לצפות שהם יהפכו לקוראים שפותחים ספר ומבינים את מה שהם קוראים. ולעומתם יש הטוענים שיותר מכל דבר אחר, כדי שתלמידים ילמדו לקרוא הם חייבים להיות בסביבה שמעודדת ומכבדת את הקריאה, סביבה שמעניקה הזדמנויות של קריאה מהנה. לפני מספר ימים, בעקבות מאמר מאת סטיבן קראשן שהיא קראה, סילביה מרטינז הרהרה על הדמיון בין הוויכוח סביב הקריאה לבין הוויכוח סביב הקניית מיומנויות מחשב. קראשן הוא מומחה בתחום האוריינות ורכישת הקריאה. הוא דוגל במה שהוא מכנה Free Voluntary Reading – פרקי זמן בבית הספר (ואני מניח גם בבית) שפשוט מוקדשים לקריאה – כל מה שהתלמיד רוצה לקרוא. מרטינז מסכמת את התפיסה הזאת במשפט פשוט:
You give kids books, and time to read them, and they read.
מרטינז כותבת שכאשר היא קראה על הגישה של קראשן הדהד אצלה הדמיון בין הגישה הזאת לגישה הקרובה לליבה בנוגע לרכישת מיומנויות מחשב:
It struck me as I looked at this list that it’s a lot like what I believe about children and computers: that student choice, plus time for unstructured access to lots of different computing experiences is crucial to developing literacy and fluency with computers. My vision includes a teacher or mentor modeling passion, collaboration, interest in the subject, and offering experiences that challenge students without coercion, tricks, or rankings.
למרות הדמיון, מרטינז גם מציינת שאין חפיפה מלאה בין שני התחומים. היא מכירה בעובדה, למשל, שמתן זמן חופשי לתלמידים להקליק מווידיאו לווידיאו ביו-טיוב איננו מפתח מיומנויות מחשב באותה מידה שהקריאה בספרי קומיקס מסוגלת לחזק את מיומנויות הקריאה. היא שואלת את עצמה כיצד נוכל לזהות "אוריינות טכנולוגית" אצל תלמיד:
What is it that the student is doing that’s equivalent to reading? If you show language literacy by reading and writing, you show technology literacy by ... what? Computing? Touching a mouse? Technologizing?
כיאה לכתיבה לבלוג, מרטינז מודה שהשאלות שהיא שואלת בעקבות קריאת המאמר של קראשן אינן אלא הרהורים – חשיבה לתוך הבלוג, נסיון להבהיר לעצמה את המרכיבים של "אוריינות טכנולוגית", ולנסות להבחין כיצד היא דומה או שונה מהאוריינות המוכרת של ידיעת קרוא וכתוב. היא מודה שהיא לא מצליחה לגמרי, ואני חייב להסכים איתה. יכול להיות שפשוט מדובר במטפורה שאיננה מתאימה. יכול להיות שהשוני בין שתי המיומנויות עולה על הדמיון, ומהשוואה לרכישת הקריאה אין הרבה שאפשר ללמוד על רכישת מיומנויות טכנולוגיות. ובכל זאת, יש בנסיון הזה של מרטינז חשיבה בכיוון שנראה לי ראויה להמשך.

תוויות: , ,

יום חמישי, 1 בינואר 2009 

לפתוח את השנה עם מיומנויות המאה ה...?

כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שכאשר אני שומע את המילים "אוריינויות המאה ה-21" אני מרים גבה, ושואל אם באמת מדובר במשהו חדש. לעתים קרובות מדי אני מתרשם שלא מתייחסים למילות הקסם האלה מספיק בספקנות. לפני כשבועיים קליי בורל קישר למאמרון של בן גריי שאיתו כן יכולתי להזדהות. גריי כתב:
The Partnership for 21st Century Skills believes demonstrating originality, communicating, being open and responsive, acting on creative ideas, utilizing time efficiently, accessing information, etc. are all 21st Century Skills. I’d retort that in reality, these skills have always been in existence and of the utmost importance. They don’t need to have the 21st Century moniker on them to make them significant.
אינני מכיר את בן גריי, או את הבלוג שלו, אבל שמחתי לקרוא את דבריו של עוד מישהו שמחזיק בדעה הזאת. וזאת היתה, כמובן, גם הגישה של בורל. אבל בהמשך המאמרון שלו, בורל מרחיב על הנושא ושואל את עצמו אם בכל זאת יש מיומנויות שאפשר לזהות אותן כחדשות. המסקנה שלו היא מיומנויות הקשורות לאינטרנט:
The only uniquely “21st century literacies” I can think of involve the web.
לדעתו, היכולת להעריך מהימנותו של מידע היא חדשה מפני שהיום אנחנו פוגשים כמויות אדירות של מידע שלא עברו את המסנן של עריכה לפני פרסום. אינני בטוח שמדובר כאן במיומנות "חדשה", אם כי אני מסכים שהצורך הזה דחוף יותר מאשר בעבר.

בהמשך הוא מונה online identity management – היכולת לנהל את הנוכחות האינטרנטית שלנו כך שאנחנו מבינים מה ראוי לפרסום ומה לא, והיכן. הוא מדגיש שהיכולת הזאת נחוצה מפני שהפרטיות של היום "נקבובית" למדי.

מיומנות חדשה נוספת היא "קריאה חברתית". בורל מסביר:
the ability to evaluate communication acts by strangers in social networks, emails, comment threads wherever, and the whole range of places people can attempt to connect to us individually now.
במידה מסויימת מדובר כאן ביכולת להבחין בנסיונות הונאה, אבל אני מניח שבורל מתכוון גם להתחברויות חברתיות חיובית. הוא מוסיף, למשל, מיומנות נוספת - היכולת להשתתף בקהילות שכותבות באופן משותף.

בורל פרסם את הרשימה שלו (יש בה עוד כמה נקודות) בבלוג שלו, אבל גם כתגובה בבלוג של גריי. גריי עצמו מגיב שלמרות שהוא מסכים שהנקודות ברשימה של בורל מתארות כישורים חשובים, הוא איננו משוכנע שמדובר במיומנויות אורייניות חדשות, אלא בביטויים חדשים של כישורים קיימים.

אישית, למרות שאינני מוצא טעם במילים כמו "כישורי המאה ה-21", אינני בטוח שאני מסכים עם גריי. יש ברשימה של בורל רמז למשהו שהוא באמת חדש. ולשבחו של בורל יש לציין שהוא מפגין את הנכונות שלו להפעיל את הכישורים האלה. בדרך כלל הוא אוהב לקבל תגובות בבלוג שלו. הפעם, למאמרון הזה (שהוא בסך הכל עותק של התגובה שלו בבלוג של גריי) הוא סגר את התגובות, והיצע להצטרף לדיון שהתפתח אצל גריי. צעד לראוי להערכה, ואולי אופייני למציאות המידעית החדשה שבה אנחנו נמצאים.

תוויות: ,

יום שלישי, 23 בדצמבר 2008 

הצגת שני צדדים איננה בהכרח ניטרליות

במאמרון מלפני בערך שבוע, אסתי דורון מתייחסת לבעייתיות של הוראה בעידן שאין אמיתות מוחלטות. היא סוקרת מאמר על ספרו החדש של פרהד מנג'ו הטוען שבימינו:
אנשים מרבים לבלבל בין עובדות לאמיתות ולא בודקים מספיק לעומק את אמיתות העובדות
ומכאן בא הקשר לחינוך. אסתי כותבת:
בעולם כזה, תלמידים כיצרני תוכן עלולים להיות מטעים במיוחד.
כאחד שרואה טעם רב ברעיון של "תלמידים כיצרני תוכן", אני חייב להסכים איתה. קל מאד לאמץ את הסיסמה הזאת, אבל כאשר בודקים את המשמעות שלה בפועל, בכלל לא ברור כיצד היא אמרוה לבוא לביטוי. אם תלמידים אמורים להיות יצרני תוכן, יהיה עליהם גם להפעיל חשיבה ביקורתית, ונכון להיום, המערכת החינוכית איננה מצליחה במשימה הזאת. אסתי מעלה מספר גורמים להעדר ההצלחה הזאת, והיא חותמת את המאמרון שלה עם משפט שאיתו אני בוודאי מסכים:
בית הספר המחנך לאמת אחת, לתשובה אחת נכונה עומד בניגוד גמור להטלת הספק ושאלת השאלות שהיא הבסיס לכל חשיבה ביקורתית.
נזכרתי במאמרון הזה של אסתי כאשר קראתי מאמרון חדש של לארי סנגר בבלוג של Citizendium. סנגר היה בין היוזמים הראשיים של ויקיפדיה, אבל הוא עזב את הפרויקט כאשר הוא השתכנע שפתיחות היתר בכללי העריכה שלה הובילה למצב שבו קולות של מומחים לא זכו לכבוד הראוי להם. במאמרון המדובר סנגר כותב על פרויקט יחסית חדש בשם ProCon. אתר ProCon עושה פחות או יותר מה ששמו רומז – הוא מביא את שני הצדדים של נושאים שבמחלוקת, כאשר הוא מקפיד להביא את עמדות שני הצדדים האלה באופן ניטראלי. סנגר כותב שממה שהוא הצליח לראות, העמדות המנוגדות נכתבו על ידי בוגרי אוניברסיטה צעירים שעושים עבודה רצינית. לדעתו:
The whole project looks wonderful, from the point of view both of a researcher and of someone who loves neutrality in educational resources. My compliments also to whoever designed the site and its software. It is remarkably well-laid-out.
נזכרתי במאמרון של סנגר מפני שעל פניו היה נדמה שהצגת שני הצדיים של המטבע היא בעצם ההפך מלחנך לאמת אחת או לתשובה אחת נכונה. ואם כך, אולי פרויקט כמו ProCon יכול להוות חלק מתשובה לפיתוח החשיבה הביקורתית. אני מאד מעריך את לארי סנגר, ולכן הצצתי באתר ProCon בציפייה שאתרשם מאד מהאתר. התאכזבתי. במחלוקות שאני בדקתי, אין ספק שהאתר הביא שפע של מקורות, וכמובן, משני הצדדים. אבל התרשמתי גם שכבר בדרך שהיצגו את השאלות שעומדות לדיון הניטראליות מופרת. זאת ועוד – עצם העובדה שלכל שאלה יש שתי עמדות, בעד ונגד, נראה לי כטעות די בסיסית. ברוב הנושאים שסביבם קיימת מחלוקת אין רק בעד ונגד, אלא קשת רחבה של דעות והתייחסויות. יתכן שאם איננו רוצים להציג רק "אמת אחת", הצגת שתי אמיתות היא צעד בכיוון הנכון, אבל זה עדיין מצמצם מאד את רב-גוניות העולם, זה עדיין רומז שצריכים לבחור בין שתי ברירות, במקום לאפשר חשיבה מעמיקה, ויצירתית, יותר.

לפני חצי שנה (ראיתי את זה רק עכשיו) רורי ליטווין כתב על ProCon בבלוג Library Juice. ההתרשמות שלו שונה מאד מזאת של סנגר. ליטווין מציין שצורת העמדת השאלות לדיון כבר מכוון לדעה מועדפת. הוא כותב:
Don’t be fooled by this site. I encourage librarians to use it in information literacy instruction as an example of a biased website. A website can have all of the features students are traditionally taught to look for to establish reliability and still be propaganda. This site is an example of why we need to go a little deeper in our teaching about how to evaluate websites and how to detect bias.
אני נוטה להסכים עם ליטווין. פרהד מנג'ו בוודאי צודק שבעולם של היום איננו בודקים מספיק לעומק את ה-"אמיתות" שלנו. אבל חשיבה ביקורתית מורכבת יותר מאשר רק ראיית "הצד השני", וקל מאד לאמץ "פתרונות" קלים לפיתוח החשיבה הזאת, כמו ProCon, כאשר המלאכה מורכבת ומסובכת הרבה יותר.

תוויות: , ,

יום רביעי, 17 בדצמבר 2008 

לא בהכרח מילים ריקות מתוכן

בשבועות האחרונים התנהל דיון ער מאד בבלוגוספירה החינוכית של ארה"ב סביב המועמדים האפשריים למשרת שר החינוך בממשל של אובאמה. אישית, אינני מכיר את הנפשות הפועלות. בגלל זה, למרות שרבים מהנושאים שעלו בדיון הזה אינם זרים לדיון החינוכי בארץ – סטנדרטים, עתיד NCLB, האפקטיביות של מורים והזכות של מפקחים לפטר מורים לא מוצלחים – לא יכולתי להביע דעה או העדפה לגבי המועמדים. עם זאת, התרשמתי מאד מכך שאנשי חינוך שהעיסוק העיקרי שלהם הוא בדרך כלל בתקשוב הרגישו צורך להתייחס לשאלות חינוכיות רחבות יותר.

הרבה ממה שקראתי בדיון הזה (שבוודאי יימשך, למרות שהבחירה של אובאמה כבר פורסמה) עזר למקם את התקשוב בתוך שאלות חינוכיות כלליות יותר. ואכן, אין ספק שהשילוב המוצלח של התקשוב בחינוך איננו רק שאלה של טכנולוגיה, אלא של שאלות בנוגע למטרות החינוך, של גישות חינוכיות, של סדר עדיפויות בתקציבים, ועוד הרבה. מתוך הדיון הזה, התרשמתי במיוחד ממאמרון של סילביה מרטינז שכתבה על מס השפתיים שמשלמים למונחים כמו "אוריינויות המאה ה-21" ועל כך ששימוש היתר במונח הביא להוזלה שלו. היא כותבת:
... I think that “21st century skills” and “___ 2.0″ have essentially become meaningless.
מרטינז מסבירה שאין זה צריך להפתיע שמרוב שימוש המילים האלו נעשות ריקות מתוכן. בראשו של הקורא, או השומע, הן מעלות אסוציאציות של כיתות עתירות טכנולוגיה, מבלי שהטכנולוגיה הזאת תהיה קשורה לתהליכי למידה. במילים די פשוטות מרטינז מתארת כיצד היא רואה את השימוש בטכנולוגיה בהוראה:
When I talk about teaching with technology, I intend it to mean giving students access to tools and teaching them to find answers to tough problems that challenge them. I want kids to be able to think and act, construct, compute, solve, share, and more. There are nuances and details that paint the complete picture of what I think teaching and learning should look like in the 21st century. And sure, many of these are simply aspects of what a good education should have provided in any century.
המטרה איננה "לוח חכם" בכל כיתה (ומרטינז מוסיפה שהיא ביקרה בכיתות רבות שבהן אותו "לוח חכם" שימש לא יותר מאשר מסך למקרן), או תוצאות טובות יותר במבחנים סטנדרטיים, אלא התמקדות באותם מרכיבים של למידה שהיו מוכרים לנו גם במאה הקודמת, ועוד לפני-כן. כבר קראנו, כמובן, אמירות כאלה פעמים רבות בעבר, אבל בכל זאת נעים מאד לקרוא אותן מנוסחות באופן כל כך ברור.

תוויות: , , ,

יום רביעי, 5 בנובמבר 2008 

תלוי מי אתה שואל

אחת השאלות שהבלוגוספירה החינוכית בוחנת, שוב ושוב, היא האם בני הנוער של היום באמת מתמצאים בשימוש מושכל באינטרנט. השאלה, והדיון סביבה, כבר נדושים, וקשה למצוא התייחסות מקורית כלפיהם, התייחסות שמצדיקה כתיבת מאמרון כאן. אבל היום נתקלתי בכתבה (מחודש אוגוסט) שמאירה את הנושא באור טיפה שונה מהמקובל – לפחות מספיק שכדאי להקדיש לו מספר משפטים.

מארי שקלט היא הנשיאה של חברה בשם Transworld Data – חברה שאינני מכיר. היא מפרסמת כתבות באתר בשם Internet Evolution, ואני אמנם פגשתי את האתר הזה בעבר, אבל לא הייתי מגיע אל הכתבה של שקלט אם לא מצאתי קישור אליה בבלוג שאני קורא. אינני יודע מה הביא את שקלט, שאיננה באה מתחום החינוך, לכתוב על הצורך בכישורים מידעניים אצל בני הנוער, אבל כאשר קראתי את הכתבה שלה הרגשתי צורך לבדוק את תאריך הפרסום שלה כדי לוודא שבאמת מדובר באוגוסט של השנה ולא של לפני מספר שנים. נקודות שבתחום החינוך הן מובנות מאליהן, כמו החשיבות של היכולת להעריך את מהימנותו של אתר, זוכות להתייחסות אצל שקלט כאילו שמדובר בגילוי חדש.

אבל מה שמעניין בכתבה של שקלט איננה הרשימה המצומצמת (וכזכור, המוכרת) שבה, אלא הסיפור שאיתו היא פותחת את הכתבה. היא כותבת:
Earlier this year, a Midwest bank manager told me about a youth market survey the bank had conducted on youngsters and technology. The survey revealed that while youngsters were “Internet-savvy” and attracted to mobile banking, when it came to making critical decisions about finance, they weren't so savvy. They relied on word of mouth from their parents and friends—and limited their Internet searches to well-known search engines like Google (Nasdaq: GOOG) or Yahoo Inc. (Nasdaq: YHOO)

The bank welcomed the news - because it meant that marketing dollars could be funneled into just a handful of Internet channels.
שוב, אין חדש בעובדה שבני הנוער מתמצאים בשימוש באינטרנט, או שהם אינם מבינים בבנקאות. ובוודאי לאנשי חינוך אין זאת הפתעה שאותם בני נוער (שכזכור נחשבים למתמצאים בסביבה האינטרנטית) מגבילים את החיפושים שלהם למנועי החיפוש המוכרים ביותר. אבל התגובה של הבנק להרגלי החיפוש של בני הנוער היא אולי בלתי-צפוייה. לפי הבנק, העובדה שבני הנוער מבקרים רק במספר מצומצם של אתרים היא עובדה מעודדת, מפני שזה אומר שאין צורך לפרסם באתרים רבים, ואפשר לחסוך כספי פרסום.

קן רונקוביץ, בבלוג Serendipity35 שדרכו הגעתי לכתבה של שקלט, מתעכב בנקודה הזאת. הוא מציין שיש הבדל גדול בין לדעת להשתמש באינטרנט לבין היכולת להעריך מידע, והוא מעלה את הסברה שאנשי פרסום בעצם עשויים להעדיף שכישורי האוריינות המידענית של בני הנוער לא יהיו מפותחים:
I would argue that those who want to market to kids and adults would actually prefer that students not have those skills.
אנחנו, אנשי החינוך שיום-יום מדגישים את החשיבות של כישורים מידעניים, משוכנעים שיש תמימות דעים בנוגע לחשיבות הכישורים האלה. אבל מתברר שזה לא בדיוק נכון.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates