בעולם התקשוב החינוכי שוב ושוב עולה השאלה של כיצד עלינו להקנות מיומנויות מחשב, אם בכלל. יש הטוענים שהמיומנויות האלו נרכשות תוך כדי שימוש ולכן אין צורך בתוכנית מפורטת. מנגד, אחרים טוענים שרק על ידי הקנייה מסודרת ניתן לבנות תשתית איתנה שעליה תלמידים יוכלו להמשיך להשתמש במחשב בצורה יעילה. מי שאיננו רואה צורך בהקניה שיטתית מזכיר שילדים לומדים ללכת ולדבר ללא הדרכה פורמאלית. לדעתם, המחשב הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו היום-יומיים, ותלמידים יונקים את היכולת להשתמש בו כמו שהם יונקים שפה. לעומתם, מי שדוגל בהקניה מסודרת טוען שהעובדה שתלמידים יודעים לשחק במשחקי מחשב איננה אומרת שהם גם מסוגלים להשתמש בכלי הזה ביעילות בסביבה הלימודית.
במידה רבה, הוויכוח הזה דומה לוויכוח סביב רכישת מיומנויות הקריאה. גם שם יש כאלה שטוענים שעל מנת שתלמידים ילמדו לקרוא צריכים קודם כל להקנות להם מיומנויות פענוח, ורק על גבי התשתית הזאת אפשר יהיה לצפות שהם יהפכו לקוראים שפותחים ספר ומבינים את מה שהם קוראים. ולעומתם יש הטוענים שיותר מכל דבר אחר, כדי שתלמידים ילמדו לקרוא הם חייבים להיות בסביבה שמעודדת ומכבדת את הקריאה, סביבה שמעניקה הזדמנויות של קריאה מהנה. לפני מספר ימים, בעקבות מאמר מאת סטיבן קראשן שהיא קראה,
סילביה מרטינז הרהרה על הדמיון בין הוויכוח סביב הקריאה לבין הוויכוח סביב הקניית מיומנויות מחשב. קראשן הוא מומחה בתחום האוריינות ורכישת הקריאה. הוא דוגל במה שהוא מכנה Free Voluntary Reading – פרקי זמן בבית הספר (ואני מניח גם בבית) שפשוט מוקדשים לקריאה – כל מה שהתלמיד רוצה לקרוא. מרטינז מסכמת את התפיסה הזאת במשפט פשוט:
You give kids books, and time to read them, and they read.
מרטינז כותבת שכאשר היא קראה על הגישה של קראשן הדהד אצלה הדמיון בין הגישה הזאת לגישה הקרובה לליבה בנוגע לרכישת מיומנויות מחשב:
It struck me as I looked at this list that it’s a lot like what I believe about children and computers: that student choice, plus time for unstructured access to lots of different computing experiences is crucial to developing literacy and fluency with computers. My vision includes a teacher or mentor modeling passion, collaboration, interest in the subject, and offering experiences that challenge students without coercion, tricks, or rankings.
למרות הדמיון, מרטינז גם מציינת שאין חפיפה מלאה בין שני התחומים. היא מכירה בעובדה, למשל, שמתן זמן חופשי לתלמידים להקליק מווידיאו לווידיאו ביו-טיוב איננו מפתח מיומנויות מחשב באותה מידה שהקריאה בספרי קומיקס מסוגלת לחזק את מיומנויות הקריאה. היא שואלת את עצמה כיצד נוכל לזהות "אוריינות טכנולוגית" אצל תלמיד:
What is it that the student is doing that’s equivalent to reading? If you show language literacy by reading and writing, you show technology literacy by ... what? Computing? Touching a mouse? Technologizing?
כיאה לכתיבה לבלוג, מרטינז מודה שהשאלות שהיא שואלת בעקבות קריאת המאמר של קראשן אינן אלא הרהורים – חשיבה לתוך הבלוג, נסיון להבהיר לעצמה את המרכיבים של "אוריינות טכנולוגית", ולנסות להבחין כיצד היא דומה או שונה מהאוריינות המוכרת של ידיעת קרוא וכתוב. היא מודה שהיא לא מצליחה לגמרי, ואני חייב להסכים איתה. יכול להיות שפשוט מדובר במטפורה שאיננה מתאימה. יכול להיות שהשוני בין שתי המיומנויות עולה על הדמיון, ומהשוואה לרכישת הקריאה אין הרבה שאפשר ללמוד על רכישת מיומנויות טכנולוגיות. ובכל זאת, יש בנסיון הזה של מרטינז חשיבה בכיוון שנראה לי ראויה להמשך.
תוויות: אוריינויות, הקנייה, טכנולוגיה
אינני חושבת שאוריינות טכנולוגית נרכשת כמו אוריינות קריאה. לדעתי יש צורך בלמידה פורמאלית ומסודרת של מיומניויות מחשב.
נשלח ע"י:
אנונימי | 15 ינואר, 2009 19:44