« לדף הראשי | באמת בדיוק אותו הדבר? » | לא לזה הכוונה » | גם וגם, אבל לא לגמרי » | שאגת הציוץ » | מכשיר משוכלל איננו בהכרח מהפכה בחינוך » | גם עיתונאים וכותבי כותרות זקוקים לכישורים מידעניים... » | ילידים ... ולא בהכרח דיגיטאליים? » | לפעמים תלמידים כן יכולים » | הכלי לחינוך, או החינוך לכלי? » | לומדים ללמוד דיגיטאלי » 

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009 

ובכל זאת, צריכים יד על הברז

לפני חודש ג'ודי בראק פרסמה מאמרון בו היא מבקרת את הקהילה החינוכית על כך שהיא איננה מיטיבה להגיש מידע ללומדים בצורה שתואמת את שיטות החיפוש שעומדות לרשותנו היום. בראק דוגלת בפרסום של פריטי מידע כך שמנועי חיפוש יגיעו אליהם בקלות:
Presenting subject matter to learn online inside of a curriculum or one of its courses causes extra steps for learners and teachers go through to find that subject matter.
בטענה הזאת של בראק, שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, יש הנחה סמוייה – שהלומד שמגיע אל פריט המידע העצמאי (או אולי "היחיד") יידע מה לעשות איתו, יהיה מסוגל לראות אותו כחלק מתמונה גדולה יותר שהופך אותו למשמעותי ושימושי לעולמו. לצערי, רצונה של בראק ליצור פריטי מידע עצמאיים מוביל, בסופו של דבר, לפריטי מידע תלושים – פריטי מידע שעשויים להיות מעניינים מאד בפני עצמם, אבל אינם שייכים להקשר שעוזר לתלמיד להבין אותם. בראק מתייחסת בביקורת כלפי מי שמכין תכניות לימודים מפני שהם מחייבים את הלומד (שאליו היא מתייחסת כמשתמש הקצה) לנבור עמוק לתוך חומרי למידה למיניהם עד שהוא מגיע למידע החשוב:
But when curriculum makers and aggregators make their users drill down into through curriculum to lecture to chapter before getting to the meat webpages of the subject matter, the benefits of open source and open content are pretty well lost. Putting curriculum materials online without making their knowledge assets findable on their own degrades the quality of learning. After all, can we suppose that curriculum makers will create a better frog page than the San Diego Zoo has?
אני מניח שמי שמכין דפי מידע עבור גן החיות של סן דיאגו אכן עושה זאת במקצועיות (ואולי אפילו טוב יותר מאשר כותבי תכניות לימודים, כפי שטוענת בראק), אבל משום מה בראק בוחרת להתעלם מהשאלה המרכזית של הקשר – המידע שאפשר לקבל בדף של גן החיות איננו בהכרח המידע שהתלמיד אמור ללמוד לפי תכנית הלימודים. זאת ועוד: ביסודו של דבר, הגישה החינוכית שבאה לביטוי בדבריה של בראק היא כנראה גישה שגורסת שאיסוף עוד ועוד פריטי מידע, וחיבורם יחד, יוצר, בתהליך כמעט מגי, תובנה. ללא ספק, החינוך חייב לפתוח את התלמיד למקורות רבים ולאפשר לו גישה למידע רב ומגוון, אבל הוא גם צריך לסייע ביצירת תובנות בנוגע למקורות השונים, לעזור לתלמיד להבין את התמונה הגדולה, וכיצד זאת נבנית מהפריטים האלה.

כזכור, אני מתייחס כאן למאמרון שהתפרסם לפני חודש. ומה גורם לי לעשות זאת דווקא עכשיו? לפני שבועיים בראק פרסמה עוד מאמרון בו היא מרחיבה את הביקורת שלה ונוגעת בנושאים כלל תרבותיים. בראק כותבת על פרשת Climategate – חשיפת המכתבים של מדעני האקלים שלכאורה ניסו להשתיק ביקורת בקהילה המדעית כלפי הדעה הרווחת על התחממות כדור הארץ. בראק כותבת שחשיפת המכתבים היא חלק מתהליך של דמוקרטיזציה שנובעת מהשקיפות של הרשת, תהליך שמכרסמת במומחיות (הלא דמוקרטית, כנראה) שמסננת את המידע שמגיע אלינו. במידה מסויימת היא צודקת, אבל קשה לה לעצור, ודי מהר היא גולשת במדרון החלקלק שמוביל אותה להכללות בעייתיות. היא רומזת, למשל, שהעובדה שמדענים הסתירו מידע היא עדות לכך שהטענות על התחממות כדור הארץ מופרכות. אבל אין קשר סיבתי בין השניים. יכול להיות שההתחממות איננה עובדה מוכחת, אבל הנסיון של חוקרים למנוע פרסום של דעות אחרות איננה מוכיח את זה.

וכמובן שבראק ממשיכה ומוצאת קשר לחינוך. לפי דעתה, גם החינוך צריך לעבור את אותו התהליך של שקיפות שמתרחש כעת בקהילה המדעית:
Education has not yet let the transparency of emergence operate for its online materials much at all. Most digital learning stuff is still controlled by businesses that pay elites to structure it by grade, standard, curricula and that keep it behind pay-for-it walls.
יש כאן קפיצה די גדולה – מ-"שקיפות" בקהילה המדעית לצורך בשקיפות בחומרי למידה. ובראק ממשיכה בכיוון הזה. במאמרון מלפני מספר ימים היא מעמידה את השקיפות שעליה היא כותבת מול הערכת העמיתים המקובלת, שבעיניה מרכזת את השליטה על הפצתם של רעיונות חדשים בידי קהילה נבחרת של מדענים:
In the future will selected scientists continue [to] “write the book” by judging their peers? Or will every shade of opinion compete in the open network where the most respected ideas will rise to prominence?
אבל עם כל הבעייתיות שבהערכת עמיתים כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ביסודו של דבר היא איננה אלא שיטה שבה "respected ideas" מצליחים לבלוט, הדרך שבה הם מגיעים לעיני הציבור. לא ברור למה ה-page rank שבו בראק דוגלת עדיפה עליה.

האמונה של בראק ביתרון של מנוע החיפוש והאופטימיזציה שהיא מאפשרת כדי להבליט חומרים אלה או אחרים מעוורת אותה למטרה הבסיסית של החינוך. אפילו אם טענתה ש-"רוב חומרי הלמידה הדיגיטאליים" נמצאים בשליטה של חברות מסחריות היא נכונה, לא ברור שיש לשליטה הזאת קשר למה שאמור להתרחש בבית הספר. כל מערכת חינוכית מנסה לארגן את חומרי הלמידה שברשותה כך שהם יתאימו ליכולות של שכבות הגיל השונות ולתכניות הלימודים. החינוך, הרי, איננו סתם מציף את הלומד בעוד ועוד מידע ואומר לו לעשות סדר בבלגן. הוא מבקש לסייע לו בארגון הזה. בשלב הזה של החיים שלהם, רוב התלמידים שלנו אינם מסוגלים לקחת את הזרם הבלתי-פוסק של פריטי מידע שמגיע אליכם ולארגן אותם לתוך מבנים קוהרנטיות של הבנה. בדיוק בשביל זה (ולא כדי לבחון אילו פריטי מידע הם זוכרים) קיימת המערכת החינוכית. הכמות האדירה של פריטי מידע שעומדת לרשות החינוך היום היא ללא ספק ברכה. אבל לחשוב שאין צורך במערכת חינוכית שמתווכת בין הפריטים האלה לבין הלומד מצביעה על חוסר הבנה בסיסית בנוגע לתפקיד של המערכת הזאת.

תוויות: ,

ומשעשע שהדוגמא שלה - קליימטגייט ממחישה ביתר שאת עד כמה ההקשר חשוב ועד כמה פיסות מידע תלושות מהקשר יכולות להוביל למסקנות לא נכונות.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates