« לדף הראשי | גם וגם, אבל לא לגמרי » | שאגת הציוץ » | מכשיר משוכלל איננו בהכרח מהפכה בחינוך » | גם עיתונאים וכותבי כותרות זקוקים לכישורים מידעניים... » | ילידים ... ולא בהכרח דיגיטאליים? » | לפעמים תלמידים כן יכולים » | הכלי לחינוך, או החינוך לכלי? » | לומדים ללמוד דיגיטאלי » | קוראים רבים ... אבל מעט תוכן? » | שיעורים למכירה » 

יום שני, 14 בדצמבר 2009 

לא לזה הכוונה

אם הייתי חייב לבחור בין ה-Partnership for 21st Century Skills, שמקדם כישורים טכנולוגיים המבוססים על הכלים של היום ושל מחר, לבין ה-Common Core שמבקר את הגישה הזאת וטוען שחייבים להקנות "ידע" בתחומי דעת בסיסיים, אני מניח שהייתי בוחר בגישת הכישורים. הגיוני לטעון, כמובן, שביסודו של דבר אין סתירה בין שתי הגישות – שרכישת מיומנויות נעשית תוך כדי רכישת דעת, וההפך. אבל טענה כזאת מתעלמת מהכוונות הסמויות של שני הארגונים האלה. ה-Partnership, הרי, מייצג חברות טכנולוגיות, ויש לו אינטרס בהחדרת כמה שיותר טכנולוגיה לתוך בתי הספר, ובהכשרת העובדים הטכנולוגיים של מחר. לעומת זאת, כאשר אנשי ה-Common Core מדברים על היסודות התרבותיים שיש להעניק לכל תלמיד, הם אינם מתכוונים ל-"ידע" במובן הרחב של המילה, אלא לנכסים תרבותיים שמשקפים שכבות מאד מוגדרות של האוכלוסיה. הוויכוח ביניהם איננו על מה שטוב לתלמידים, אלא על מי יקבע את סדר היום של מה תלמידים ילמדו בבית הספר.

כזכור, בעיני החלוקה לשני מחנות נבדלים מלאכותית. במידה רבה, אותם כישורים של "חשיבה ביקורתית" שמודגשים בגישה של ה-Partnership אינם שייכים למאה ה-21 אלא לכל תקופה, ואנשי ה-Common Core יכלו להזדהות איתם בקלות. אבל לצערי לא פעם הגישה הטכנולוגית מאבדת את דרכה ושוכחת שהמטרה הבסיסית היא למידה. נדמה לי שכך קרה ב-THE Journal שלקראת סיום השנה האזרחית פרסמה כתבה עם תחזית של:
נדמה לי שאי-שם בעבר הצלחתי לגלות את פשר ראשי התיבות T.H.E. בשם של כתב העת, אבל אני כנראה שכחתי, ויותר מדי דקות של חיפוש לא העלו את התשובה. מה שבטוח, כתב העת שייך ל-1105 Media, חברה שלפי אתר הבית שלה מתמחה ב:
integrated business-to-business information and media
עם סיבת קיום כזאת אפשר היה לצפות שהמגמות המתוארות בכתבה לא יתייחסו למשהו מעבר לטכנולוגיה. (יתכן מאד שכאשר טים סטאמר מגדיר את כתב העת כ-the free edtech ad-delivery system הוא קולע בול לתפקיד שהוא ממלא.) ובאילו מגמות מדובר? כותבים לנו שספרי לימוד דיגיטאליים ימשיכו לחדור לתוך בתי הספר, שהשימושיות של מחשבי נטבוק תמשיך להתרחב, שיותר מורים ישתמשו בלוחות לבנים אינטראקטיביים, שהמכשירים האישיים של התלמידים יחדרו לתוך הכיתה, ושהתפתחויות טכנולוגיות יאפשרו התאמה אישית של הלמידה לצרכי התלמיד.

ספק אם תחזיות כאלו זקוקות לחזאי. אפילו מי שהקשר שלו לתקשוב בחינוך רופף, והוא קורא רק את הספרות הפופולארית, בוודאי יודע שהמכשירים הטכנולוגיים שלנו משתכללים כמעט מידי יום, ושהמכשירים האלה חודרים לתוך הכיתה. אבל לא בגלל זה הרשימה תמוהה בעיני. הרשימה מתמקדת כמעט באופן בלעדי בחומרה. האזכור של ספרי לימוד דיגיטאליים מופיע במסגרת של התייחסות למשכירים שמציגים ספרים כאלה. כמו-כן, הנטבוק, הלוח האינטראקטיבי, וגם המכשירים האישיים שהתלמידים אולי יביאו לכיתה, הם חומרה. ואפילו הנקודה שמתייחסת לכאורה לפדגוגיה – התאמה אישית בעקבות מעקב צמוד אחר ההתפתחות של התלמיד – קשורה לפיתוח יקר של החברות הטכנולוגיות. אין ברשימה התייחסות לאמצעי לימוד פתוחים או חופשיים, או לכלים זולים (או חינמיים) שמסייעים ללמידה האישית ו/או השיתופית של תלמידים. לפי הכתבה, הדרך אל התקשוב בחינוך עוברת אף ורק דרך החומרה.

יש בינינו הסבורים שהתקשוב פותח פתח ללמידה אחרת, ושהגישה הבלתי-אמצעית למידע שהאינטרנט מאפשר מכתיבה דגשים חינוכיים שונים מאשר בעבר. אני מניח שעורכי THE Journal, וכמוהם גם אנשי ה-Partnership, מוכנים מאד לשלם מס שפתיים לרעיונות כאלה. אבל אם התחזיות של THE Journal באמת משקפות את עתיד החינוך כפי שהחברות הטכנולוגיות רואות אותו, ספק אם אני יכול לראות בהם שותפים בהתוויית העתיד הזה.

תוויות: ,

חד מדויק ומנוסח להפליא!

חוזרים לנקודת הפתיחה, מי מכשכש בזנבו של מי.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates