כשה-WWW היה עוד צעיר (לא שהוא כל כך מבוגר גם עכשיו) רבים היו משוכנעים שמדובר במרחב שיכול לפעול על כוונות טובות בלבד, ללא דרישה לתמורה כספית. ספרו הקלאסי של הוארד ריינגולד,
The Virtual Community, ראה אור ב-1994, ורבים התלהבו מהדוגמאות שם שרמזו שאנחנו עדים ליצירת מציאות חדשה - טובה ונעלה מהגשמית, מציאות שבה אנשים פועלים מתוך רצון לעזור, להיות שותף. אבל כמובן שהחזון הזה לא האריך ימים, ודי מהר התרומה האלטרואיסטית פינתה מקום לחיפוש אחר דרכים להרוויח.
בתקופה המוקדמת הזאת החינוך באינטרנט היה, על פי רוב, תחום שבו תרמו ללא תמורה. אתרי אינטרנט חינוכיים רבים שמחו להציע את מה שהיה להם להציע בחינם. אבל ללא גב כלכלי חזק קשה היה לשרוד, וגם אתרים חינוכיים מצאו שאם ברצונם להמשיך לתרום, עליהם לתמחר את השירותים שהם הציעו.
ההחלטה לעשות כך לא היתה קלה. מורים רבים שאימצו את הרשת עוד בתקופה המוקדמת הזאת היו ספוגי להט של שיתופיות, של הדדיות בנתינה. הם היו משוכנעים שמורים חדשים שיכירו את הסביבה המיוחדת הזאת אולי תחילה רק יקחו, אך עם הזמן יגלו שגם הם רוצים לתת. עבור רוב המורים האלה (אם אינני טועה) הרעיון שהם אולי ירוויחו כסף מהתרומה שלהם היה כמעט בזוי. היו מורים שחששו להעלות רעיונות לפורומים פן מישהו ייאמץ אותם לעצמו ללא מתן קרדיט, אבל נדמה לי שאלה היו במיעוט. שיתוף הפעולה הבלתי-תלוי פרח. בימיו הטובים ל-
כלים שלובים של סנונית היו בערך 1500 פעילויות שמורים העלו לאתר ללא ציפייה לתמורה כספית. ל-
מאגר חומרי הלמידה של תקשוב דרום, הפעיל עוד היום, מספר דומה של פעילויות, וגם שם אף אחד איננו מצפה להרוויח כסף.
אם המורים שהעלו את הפעילויות שלהם לרשת היו מבקשים עבורם תמורה כספית, האם מורים אחרים היו משלמים? קשה לדעת. כאשר ההיצע רב (ובמרחב האינטרנט אין חוסר בהיצע), סביר להניח שמורים מעדיפים להקדיש זמן בחיפוש חומרים המוצעים בחינם, מאשר להקליק ישירות לאתר שבו עליהם לשלם. בימים המוקדמים של ה-WWW (לפחות לעניות דעתי) החומרים החינמיים לא נבדלו באופן משמעותי מאלה שהיה צורך לשלם עבורם, ולכן הסיכוי שמורה ירוויח ממכירת מערכי שיעור או פעילויות שהוא הכין בעצמו היה די קטן.
אבל היום השאלה הזאת עולה שוב, והפעם התשובה לא כל כך ברורה.
כתבה בניו יורק טיימס של השבוע מדווחת על אתרים שבהם מורים יכולים להציע חומרים שלהם למכירה למורים אחרים בסכומים לא גדולים. מורים שמוכרים בדרך הזאת אולי לא מתעשרים, אבל הם יכולים להביא הביתה תוספת למשכורת שכידוע איננה בין הגבוהות.
קיומם של אתרים כאלה מעלה מספר שאלות. מתוך הכתבה:
אכן, כאשר אני משתתף בפורום שעוסק בשאלות דידקטיות קשה לקבוע מה בין הרעיונות בדיון הוא שלי, ומה של אחרים. כל המטרה היא לגבש משהו איכותי תוך שיתוף פעולה. אבל אין לי ספק שחלק לא קטן מהפעילויות של משווקי פעילויות חינוכיות (ולא רק ברשת) גובשו על ידי מורים בשטח שלא ידעו שמישהו יקח את הרעיונות שלהם ויארוז אותם בחבילה שאפשר למכור. במשך השנים למדתי שהרוב הגדול של המורים שמח לקבל תכניות לימודים מן המוכן, ואם הברירה היא בין לקנות ממורה שפיתח פעילות לבין לקנות ממשווק שקיבץ לעצמו מאגר של פעילויות מאותם מורים, אני מעדיף לוותר על המתווך שלא תרם שום דבר חינוכי. אבל גם כאן קשה לבודד תרומה ייחודית שראויה לתמורה. אם מורה בשטח מעבד מערך שיעור שפותח והופץ על ידי האגף לתכניות לימודים, האם הוא רשאי למכור את הפיתוח הייחודי (או הלא כל כך ייחודי) שלו?
פטריק היגנס, באתר Tech & Learning מתייחס לכתבה בניו יורק טיימס ומעיר הערה מעניינת. היגנס כותב שתחילה הרעיון של תמורה כספית הדאיג אותו, אבל אחרי שהוא טיפה התרגל אליו הוא התחיל לראות את כל הנושא באור קצת אחר:
Could this be the beginning of freelance teaching? a return to the time when a teacher found a good spot in the center of town and hung up a sign that said "Great knowledge here. Be enlightened for small fee?" This sounds odd, yes, but think of how easy it is to set up an online portal that tracks student progress, provides immediate feedback, exposes their work to a global audience, and allows for real-time collaboration and communication. It's something we all might be able to create with a web server, a good friend who can code and will work for food and beer, and a little marketing savvy. Is this the future of learning as we know it?
כמובן שאם הכיוון הזה באמת מתפתח, יש בו ערעור על העקרון של מערכת חינוכית ממלכתית. אני דווקא ספקן שאנשים (תלמידים?) יחליטו מה הם ירצו ללמוד ויעשו לעצמם רב כדי ללמוד את זה. אבל אולי אין זה מופרך לחשוב שהמערכת הממלכתית תצטמצם לחלוקת תעודות לאחר בחינות – כל אחד ילמד אצל המורים שהוא יבחר, ויחליט מתי הוא מוכן להבחן. גם אם אינני מתלהב מהרעיון, ובמיוחד מהתפיסה המסחרית שנמצאת בבסיסו, הטכנולוגיה בהחלט מאפשרת את ה-freelance teaching שעליו היגנס כותב. ואם כך, מי שאיננו רוצה את זה יצטרך לעמול קשה כדי לשמור על מערכת חינוך ממלכתית שמתגמלת את המורים בצורה שמניחה את הדעת.
