« לדף הראשי | שיעורים למכירה » | תלוי מי עושה את זה? » | על ספרים, משחקים, וקהילה » | רגע - היכן הטרגדיה כאן? » | כשאתה אומר "שינוי" למה אתה מתכוון? » | עוד על ציונים – ללא שום קשר לתקשוב » | הדיגיטאליות משפיעה גם על ציונים » | לשמור או למחוק ... או שניהם? » | לדעת למצוא את התשובה » | התלמיד איננו האויב » 

יום רביעי, 25 בנובמבר 2009 

קוראים רבים ... אבל מעט תוכן?

מספר בלוגרים חינוכיים ראו, וציטטו, הודעת Twitter של כריס להמן:
When having audience is no longer novel, simply having one is no longer motivating. We still must help kids have something powerful to say.
לפני כמה שנים הרעיון שתלמיד, במקום להגיש עבודה למורה, יכול לפרסם משהו שאנשים בכל העולם יכולים לקרוא, היה חדש ועורר התרגשות. רבים ציינו שקיומו של קהל אותנטי ידרבן תלמידים להקפיד בכתיבה שלהם, לשפר אותה, ואפילו יגרום להם לרצות לכתוב. והאמת היא שאפשר להצביע על לא מעט מקרים שבהם זה באמת קרה. אבל ההתייחסות של אז לתרומה של קהל קוראים לשיפור הכתיבה של תלמידים הפכה עם השנים להתלהבות ממספר הקוראים שהפרסום באינטרנט מצליח להביא. ומפני שבמקרים רבים זה הפך להכרזה ריקה מתוכן, דבריו של להמן הם משב רוח רענן.

דין שרסקי כותב שהוא מזדהה עם האמירה של להמן. הוא מציין שלעתים קרובות קהל הקוראים שמורים מצליחים לגייס לכתיבה של תלמידיהם מלאכותי, ואפילו מאולץ. בגלל זה, ההתרגשות מכך שמישהו בצד השני של העולם קורא את מה שתלמיד כותב נמוגה מהר. אבל שרסקי בכל זאת מנסה להבחין בין סוגים שונים של קהלים: יש, כמובן, הקהל שנמדד במספר הקוראים בלבד, אבל יש גם מה שהוא מכנה "קהל כמורים" וגם "קהל כשותפים". הוא מסביר ש-"קהל כמורים" איננו ניחן בעליית מונה המבקרים באתר, אלא בתגובות שמכוונות את הכותב ומדרבנות אותו לשפר את מה שכתב. עזרה מהסוג הזה יכולה להיות די אקראית. לעומת זאת, כאשר יש "קהל כשותפים" לא מדובר בביקורת חד-פעמית או מקרית, אלא בתלמידים שקוראים ומגיבים אלה לאלה, ומבינים שהביקורת הזאת היא חלק חשוב מתהליך הלמידה.

קלרנס פישר ממשיך את הדיון בבלוג שלו. הוא מהרהר שלפני מספר שנים, כאשר האפשרות של קהל ממקומות רחוקים היתה חדשה, קיומו של קהל כזה פעל עבור תלמידיו כגורם מדרבן. אבל היום, המצב שונה:
Many students still are driven to do well with the knowledge that they have an audience. But this is changing. Now, as many students already have an account at a place like Facebook or YouTube before they come to my classroom, the idea of posting content of your own online is not as novel as it used to be. The idea of having an audience is not as appealing.
בסיום המאמרון שלו פישר מצטט בחיוב את ה-tweet של להמן, אבל נדמה שבכל זאת פישר רואה בקהל רחב גורם של מוטיבציה אצל תלמידים, ואילו להמן איננו מתייחס למוטיבציה אלא למצב שבו תלמידים מוכנים לכתוב, אבל אין להם מה להגיד.

דבריו של להמן מזכירים מאד לדברים שכתב טרי פרידמן לפני שנתיים (והוא בוודאי לא היחיד שכתב דברים כלאה). פרידמן הדגיש שחשוב למצוא את הקהל המתאים – קוראים שאליהם יש סיבה לכוון את מה שכותבים. (והוא חשב שאיתור הקהל המתאים הוא תפקידו של המורה.) כבר אז פרידמן הביע מורת רוח מהגישה שמה שחשוב הוא מספר הקוראים:
Many bloggers seem to take the view that all that matters is numbers: the bigger the audience the better. This lack of discernment and discrimination is both disappointing and, more important, damaging to students' potential achievement. It is essential to make students understand that there is a right audience, and a wrong audience.
אין שום פסול בכך שנושא שעלה לפני שנתיים עולה שוב עכשיו (ואני בטוח שהוא עלה מספר פעמים במשך השנתיים האלו). אבל דבריו של להמן, שקשה לא להרגיש שיש בהם מידה גדולה של ביקורת כלפי הכמיהה לקהל קוראים נרחב, מדאיגים לא רק בגלל התוכן שלהם. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שלהמן כתב את מה שכתב כביקורת, אולי אפילו מתוך תחושה של תסכול, שאחרי זמן די רב מורים רבים עדיין מביעים שביעות רצון מכך שלכתיבה של התלמידים שלהם יש קוראים – גם אם אין להם משהו להגיד.

תוויות:

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates