בריאן קלי הוא בלוגר בריטי שמתמקד בשימושים של כלי Web 2.0, וחוקר את הנושא הזה במכון מחקר בו הוא עובד באוניברסיטה בעיר באת. מידי פעם הוא מוסיף כלים לבלוג שלו ובוחן אם וכיצד אלה משפיעים על ההתעניינות בבלוג ובהפצתו. השבוע קלי כותב על מונה קטן שהוא הוסיף לבלוג שלו – כלי שמדווח על מספר הפעמים שציוצים שלו זוכים להפצה חוזרת (retweet) במשך השבוע. קלי מדגיש שהוא דוגל בשימוש ב-RSS כדי להפיץ מאמרונים חדשים, אבל הוא מודע לכך שאנשים רבים אינם מסתגלים לשימוש ב-RSS, ולכן הוא בודק שיטות אחרות – כמו עדכון דרך הדואר. לאחרונה הוא שם לב שה-retweet נעשה לאמצעי נפוץ להעברת מידע, ולכן הוא ממליץ עליו.
הוא כותב:
My question, therefore, is for a blog which has an important dissemination role, can the blog survive without Twitter? Or if the word ’survive’ is felt to be too strong, perhaps I should ask ‘Can your blog thrive without considering how Twitter can help to enhance the traffic to your content?’
על פניו התשובה היא שאכן יש הגיון בניצול כוח ההפצה של Twitter.
סטיבן דאונס מקשר למאמרון של קלי ומציין שעבורו, מונה כמו זה שקלי התקין לא היה ממלא תפקיד חשוב – בין היתר מפני שאין דרך אחת בה הוא מפרסם את הידיעות ב-OL Daily שלו. אבל יש סיבה נוספת שבגללה הרעיון לא כל כך נראה לו:
Because, for me, it's not about amassing an audience but rather forming connections. ... People who focus on size of audience … are working with an old-media paradigm, which is about broadcast rather that network. They see their influence as measured by echo or repetition - things like retweets, for example - rather than through participation in things that are genuinely larger (and more important) than themselves.
בתגובה לידיעה של דאונס קלי מביא נתונים שמראים שכניסות רבות לבלוג שלו מגיעים דרך Twitter, ולכן היום חשוב להשתמש בכלי הזה. לזה דאונס משיב:
Interesting observation. It now puts to test my longstanding claim that I blog for my own purposes, and not to create and drive an audience.
אני מניח שלקוראים המעטים של הבלוג הזה ברור היכן אני נמצא בוויכוח הזה. אבל אני גם מודע לכך שבמידה רבה מדובר בוויכוח סרק. אפילו אם אני דבק בגישה הטוענת שהערך הגדול ביותר של בלוג נמצא ביכולתו לאפשר לכותב הבלוג להבהיר דברים לעצמו (ולגלות, אם זה לא היה מובן לפני-כן, שדעותיו אינן עקביות אלא נמצאות בהשתנות מתמדת), עצם העובדה שאני מפרסם ברבים מעיד על כך שאני מעוניין בקהל קוראים. ואם כך, אין סיבה לא לאמץ אמצעיי הפצה חדשים ויעילים. אבל נדמה לי שיש מתח בלתי-נמנע בין ההבהרה העצמית לבין הרצון לזכות בהכרה, וריבוי הכלים והתוספות לבלוגים שמיועדים להגדלת ההפצה מסכן את האיזון שקיים בין השניים. היום נדמה לי שהמטוטלת נעה חזק לצד ההפצה לשם הפרסום, עד שהחשיבה לעומק, וההתמודדות הקשה עם "מה אני באמת חושב על זה", נבלע.
אבל כזכור, אחד איננו שולל את השני. לפני יומיים סטיבן דאונס הוסיף טיפת קוד שמפיץ ידיעות על פרסומים ב-OL Daily שלו דרך Twitter.
תוויות: בלוגים, רפלקציה, Twitter
האם ידעתם שקיים היום "צייצן" ( האם כך מתרגמים את המילה טוויטר לעברית?שתי המילים - גם ציוצים וגם צייצנים אינן מתאימות למהות של הכלי, אבל אולי בכלל לא צריך לתרגם את שמו לעברית ועדיף להשתמש בשמו הלועזי? הרי גם טלפון נשאר טלפון ולא נקרא שח-רחוק) אחר האתר של משרד החינוך?
אישית אני חושבת שזה מתאים לדור שהרגלי הקריאה שלו הם מלוחות בפייסבוק.
נשלח ע"י: אסתיד | 24 דצמבר, 2009 11:21