מכשיר משוכלל איננו בהכרח מהפכה בחינוך
מקורי או לא, אין ספק שחלוקה חינם של 1000 מכשירים הוא מסוג הדברים שנוטים להגיע לעיתונות. אי לכך, הגיוני שאחרי שנה Wired חוזר לאוניברסיטה ובוחנת את המצב היום. לא מדובר במחקר, אלא בכתבה די קצרה. לפי אנשי הסגל והסטודנטים שראויינו לכתבה, מדובר בהצלחה. אין בכתבה מספיק פרטים כדי לאושש או להפריך את הטענה הזאת, אבל ממילא זה לא מה שתפס אותי בכתבה (וכן, אני מקווה שמדובר בהצלחה). דווקא אותי עניינו דבריו של מרצה שהיה בין יוזמי הפרויקט, והדברים האלה לא התייחסו ישירות לפרויקט. אותו מרצה התייחס למצב בקמפוס לפני מספר שנים, כאשר האינטרנט כבר היווה מקור מידע זמין מאד לסטודנטים:
אחת הסיבות שבגללן לא הייתי מורה מוצלח במיוחד בשנים שבהן עבדתי עם כיתות היתה שלא עמדתי בציפיות של מה שמורה אמור לעשות. ובין היתר, לא הקפדתי שהתלמידים שלי יעתיקו את הלוח בסיום של שיעור. הורים נהגו לשאול את הילדים שלהם איפה מה שהם העתיקו מהלוח, והילדים היו משיבים שהמורה בכלל לא דרש שהם יעשו זאת. במה שעם הזמן התגלתה כציפיית שווא, ציפיתי שבמהלך השיעור התלמידים שלי ירשמו רעיונות והערות לעצמם –עיקרי הדברים בעיניהם, או נקודות שנראו להם חשובות. לקח לי זמן רב עד שהבנתי שמיומנות מהסוג הזה איננה מיומנות טבעית, ואיננה נרכשת בקלות. היא דורשת תיווך רב מצד המורה.
אין לי ספק שבין הכלים הדיגיטאליים שנמצאים ברשותנו היום יש כאלה שיכולים לסייע רבות לתלמיד בארגון החשיבה שלו, או שיכולים לעזור לו לזכור את מה שבעיניו חשוב לזכור. וכמובן שהיום גם ברור לי שאין זה מספיק רק לשים כלים כאלה בידי הלומד. אנחנו צריכים לתרגל איתו את השימוש הנבון בהם. אבל כאשר אני קורא על פרויקטים כמו זה שבאוניברסיטה שבכתבה ב-Wired אני חש שהטכנולוגיה שהיא שמה בידיהם של הסטודנטים, אפילו אם היא משרתת מספר מטרות לימודיות מאד ראויות, עדיין איננה מגוייסת למה שבעיני היא אולי המטרה המרכזית והחשובה ביותר – לסייע ללומד לארגן את הלמידה של עצמו.