לפני כחצי שנה ניקולס קאר פרסם מאמר בשם "
Is Google Making Us Stupid?". במאמר קאר ציין שככל שהוא מרבה להשתמש באינטרנט, הרגלי הקריאה שלו משתנים כך שהוא מוצא שהוא איננו מצליח לקרוא ספרים או מאמרים ארוכים מתחילתם ועד לסוף, והוא חושש שהיכולת שלו לעקוב אחר טענה שמתפתחת מעבר דפים רבים נפגעת. באופן די צפוי, המאמר הפך ללהיט בבלוגוספירה, כאשר בלוגרים רבים ניסו ללמד סנגוריה על השימוש באינטרנט, ולהראות שהמצב שקאר מתאר איננו נכון. (
גם אני כתבתי על המאמר.)
כמו דיונים רבים באינטרנט, היתה התייחסות ערה מאד למאמר לתקופה קצרה, ואז נושא אחר נעשה ללהיט התורן. השבוע, באתר של Discover Magazine, קרל זימר, סופר ועיתונאי מאד מוכר בענייני מדע, פרסם מאמר שבאופן די מוצהר מנסה להיות תשובה למאמר של קאר. זימר מנסה להראות "
How Google Is Making Us Smarter". עיקר הטענה של זימר איננו חדש. הוא מצביע על מאמר משנת 1998 של אנדי קלארק ודייוויד שלמרס – "
The Extended Mind", ומסביר שבאותו מאמר קלארק ושלמרס תיארו את הבסיס להבנה של כיצד האינטרנט מסייע ליכולות הקוגניטיביות שלנו. הם טענה שלסביבה תפקיד פעיל בהפעלת תהליכים קוגניטיביים. (זימר מייחס ראשוניות לקלארק ושלמרס, אבל הם מציינים שהם עצמם ינקו מתפיסות כמו situated cognition שפרחו עשור לפניהם. זימר עצמו מזכיר את
הטענה של סוקרטס, שצוטטה בדפים האלה בעבר, שהכתיבה, במקום להרחיב את הדעת, תגרום לבני אדם לשכוח, וזה כמובן דוגמה די עתיקה לדרך שבה הטכנולוגיות שלנו משפיעות על דרכי החשיבה שלנו.) זימר טוען שהאינטרנט, והיכולת להגיע במהירות ובקלות לפריטי מידע רבים, יוצרים הרחבה של הידיעות שאנחנו מחזיקים בתוך הראש, וכך משפיעים על היכולות שלנו לדעת:
We tend to think of the mind as separated from the world; we imagine information trickling into our senses and reaching our isolated minds, which then turn that information into a detailed picture of reality. ... In fact, the mind appears to be adapted for reaching out from our heads and making the world, including our machines, an extension of itself.
זימר איננו מתכחש לבעיות שנובעות מכך שאנחנו מוצפים במידע. הוא בהחלט רואה בכך בעיה. אבל הוא משוכנע שהטכנולוגיה יכולה לסייע גם בזה:
There’s no point in trying to hack apart the connections between the inside and the outside of the mind. Instead we ought to focus on managing and improving those connections. For instance, we need more powerful ways to filter the information we get online, so that we don’t get a mass case of distractibility.
העובדה שחצי שנה אחרי שהמאמר של קאר התפרסם הוא ממשיך לעורר הדים בוודאי מוכיח שהוא נגע בנקודה מאד רגישה. ואכן, גם רבים מאלה שלא הסכימו איתו לא פסלו את טענותיו לחלוטין. אל פי רוב אני נוטה להזדהות עם זימר יותר מאשר עם קאר. אבל יש משהו מוזר בעצם הוויכוח עצמו, ונדמה לי שאנשי חינוך יכולים להיות אלה שמזהים את הבעייתיות הזאת. ללא ספק הטכנולוגיות שלנו משפיעות על היכולות הקוגניטיביות שלנו. הכלים שעומדים לרשותנו משנים אותנו, כמו שהספר שינה אותנו לפני 500 שנה. אבל אין זה אומר שכל מה שאנחנו יכולים, או צריכים, לדעת היום נרכש רק דרך התחברות למנגנוני מידע אדירים שנמצאים מחוץ לראש של האדם. היכולת לשלוף מידע במהירות וביעילות איננה שוללת את הצורך לבחון נושאים לעומק, או את היכולת לעקוב אחר טענה ממושכת ומורכבת. משום מה אנחנו חשים שעלינו לבחור בין שתי אפשרויות, במקום לנצל את הטוב שבשתיהן. גוגל איננה הופכת אותנו לטיפשים, ואפילו אם היא יוצרת תשתית שעליה נוכל להיות יותר חכמים, לא מדובר ב-"חכם יותר" אלא ב-"חכם אחר", ובחינוך אנחנו מעוניינים לפתח כמה שיותר דרכים לדעת ולהבין.
תוויות: אוריינויות, הרהורים, מידענות
