יום חמישי, 1 במרץ 2012 

פוטנציאל לא ממומש

אין זה סוד שקיים פער, אפילו פער משמעותי, בין הפוטנציאל של כלים אינטרנטיים (ובמיוחד מה שאנחנו עדיין מכנים כלי Web 2.0) לבין הדרך שבה הכלים האלה מנוצלים בחינוך. מצד אחד, כמעט מידי יום אנחנו קוראים על הצעדים האמיצים של מערכות החינוך לקראת החינוך של מחר שמתבסס על "מיומנויות המאה ה-21", ומצד שני הצופה מן הצד חש שעדיין אין חדש בחינוך. הטפיחה העצמת הזאת על שכם מחייבת אותנו לעצור מידי פעם ולהיווכח עד כמה הפער הזה עדיין גדול.

בחודש מאי של שנת 2010 המרכז הלאומי לסטטיסטיקה חינוכית של ארה"ב פרסם דוח מקיף על השימוש בטכנולוגיות חדשות בקרב מורים. בדוח הזה למדנו ש-16% מהמורים דיווחו שהם משתמשים בבלוגים או בוויקיים בכיתותיהם "לעתים, או לעתים קרובות", ושעוד 22% דיווחו שהם משתמשים בכלים האלה "לעתים רחוקות". אולי האחוזים האלה נראים נמוכים, אבל הם דווקא מרשימים ביותר – כבר לפני שלוש שנים (הדוח התבסס על נתונים משנת 2009) כמעט 40% מכלל המורים בבתי הספר הציבוריים בארה"ב טענו שהם משתמשים בכלים החשובים האלה. אבל אם כך, היכן הפער שעליו רמזתי בתחילת המאמרון הזה? הפער הזה נמצא בייעוד החינוכי של הכלים האלה בידי המורים.

במאמרון חדש בבלוג המצויין שלה אודרי ווטרס מדווחת על מחקר חדש שנערך על ידי ג'וסטין רייך ואחרים ב-Graduate School of Education של אוניברסיטת הרווארד. רייך סקר את השימוש בוויקיים בבתי ספר בארה"ב. הוא מצא שעד היום בערך 180,000 ויקיים חינוכיים נפתחו על התשתית של PBWorks, אחת התשתיות החינמיות האיכותיות לוויקיים בחינוך. (ויקיים רבים אחרים נפתחו על תשתיות חינמיות אחרות, ולכן המספר הכולל של וויקיים בחינוך גדול בהרבה.) רייך ושותפיו סקרו אחוז אחד מכל אלה ומתוכם מצאו 255 שהם זיהו בוודאות כוויקיים של בתי ספר ציבוריים. החוקרים בדקו את הוויקיים האלה בנסיון לבחון לאלו מטרות חינוכיות הם משמשים. הם זיהו ארבעה שימושים עיקריים :
  • סיוע בלוגיסטיקה הכיתתית
  • פיתוח כישורים של שיתוף
  • העמקת תובנות התלמידים והצגתן
  • לימוד השימוש בטכנולוגיה לשם תקשורת
ללא ספק, כל אלה נשמעים כמטרות ראויות ביותר. אבל כאשר מנתחים את השימוש בפועל, הבעיות צצות.

ווטרס מסכמת את המחקר של רייך:
Reich found that wikis are being used across the curriculum -- in English, math, science, and social studies classes, for example. But despite teachers' claims that they used wikis to help develop student communication and collaboration skills online, just 1% of wikis were "Collaborative, Multimedia Performances of Understanding." Some 40%, on the other hand, were "failed wikis, trial wikis, or teacher resource-sharing sites without student audience or participation."

In other words, despite being a tool that's really designed around group collaboration, most wikis just aren't used that way, if they're used at all.
הממצאים האלה אינם צריכים להפתיע. רייך עצמו, בכתבה שהוא פרסם על המחקר מזכיר לנו שעל פי רוב מורים אינם מזדרזים לאמץ טכנולוגיות חדשות, או להשתמש בהן כדי לשנות את הרגלי ההוראה שלהם:
In general, our findings cohere with 30 years of educational technology research. There are a handful of teachers who make remarkable use of new technologies, but for the most part, when teachers adopt new technologies, they use them to extend existing practices rather than to develop innovative practices.
על אף מס השפתיים ללמידה השיתופית ושאר מילות הקסם שמשרתות את שיווק כלי Web 2.0 בחינוך, למרבה הצער, היעדים הראשיים של התקשוב החינוכי היום אחרים לחלוטין. ספק אם זה יכול להיות אחרת. כל עוד הקניית "ידע" שניתן למדידה במבחנים סטנדרטיים נשארת המטרה המרכזית של הרוב המכריע של מערכות החינוך, אין סיכוי שמס השפתיים הזה יהפוך למעשים. רייך מציין שלאורך כל הדרך רק קובץ מורים מצליח לנצל טכנולוגיות חדשות בצורה יצירתית. הוא בוודאי צודק. אבל האשם איננו רק במורים חסרי מעוף, אלא אולי בעיקר במערכת חינוכית שאיננה מעודדת את המעוף הזה.

תוויות: , ,

יום שישי, 4 בדצמבר 2009 

לפעמים תלמידים כן יכולים

מפני שאני בדרך כלל מפקפק בסיכוי שתלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם, נדמה לי שיהיה זה רק הוגן לציין לשבח פרויקטים שצועדים בכיוון הנכון של הכנת מקורות לימוד טובים על ידי תלמידים. השבוע, בבלוג Teach Paperless, ריצ'רד ווג'וודסקי מקשר לפרויקט של תלמידיו שבהחלט נראה כנסיון מוצלח בהכנת מקורות מידע טובים על מנת להעשיר את הלמידה שלהם בנושא שהם לומדים.

ווג'וודסקי כותב שכל שנה, בקורס בלטינית שהוא מלמד, קוראים את מלחמת גאליה של יוליוס קיסר. וכמו שקורה כל שנה, יש לפחות תלמיד אחד שמציין שהתמונה שמצטיירת בספר של יוליוס קיסר מאד לא מחמיאה לקלטים. וזה, כמובן, נכון. ווג'וודסקי כותב:
So this year, one of my students suggested we try to level the playing field a bit. And so, as a class, we started scouring the Web for good info about the Celts themselves. We found bits of folktales and records of archaeological digs, we unearthed ancient artworks and explored even more ancient mythologies.
עד כאן, מדובר בפעולה הגיונית, וראוייה, וגם חינוכית. אבל הכיתה לא עצרה שם. איסוף המידע אודות הקלטים ותרבותם לא היה קל – הכיתה לא מצאה מקור אחד שריכז את המידע שהתלמידים חיפשו שהיה מתאים לצרכיהם. ולכן, הם החליטו ליצור מאגר מידע שירכז את המקורות. התוצאה היא ויקי של הכיתה שמכיל רשימה מוערת של מקורות. בנוסף לשמות המקורות וקישורים אליהם, יש גם משפט שמתאר את תוכנו וגם ציון של דירוג לפי סקאלה של חמש נקודות. לטעמי התיאורים אינם מספיק ממצים, והיה טוב לו היו מפרסמים את אמות המידה של קביעת הדירוג, ואולי גם את שם המדרג. במיוחד בעידן הדיגיטאלי מטה-דאטה מהסוג הזה חשוב (ומעניין לציין שלפני עידן האינטרנט לא ייחסו לו חשיבות גדולה, והיה לרוב מספיק לדעת שמידע כלשהו התפרסם בספר על מנת שנחשוב שמדובר במקור אמין או מוסמך).

אבל ווג'וודסקי מודע למגבלות האלו (ואחרות) והוא מזמין את המבקרים להוסיף ולשכלל את הוויקי:
You might find some of the annotations to be a bit bland or too general. That's fine: go ahead and scrub 'em out and write your own. A wiki is only as useful as its readership is vigilant.

You may find the rating system a bit limited (as we only allowed sites that scored a '3' or better in our class discussions); so perhaps you will change that or find a better solution.

Perhaps you'll do any or all of these things. Because wikis aren't just about information; they are about the constructive argument that unfolds in the process of making decisions.
אני מודה שנעשיתי קצת אדיש להזמנות מהסוג הזה. איננו מטיל ספק בכוונה הטובה שנמצאת מאחוריהן, אבל הן בכל זאת מצלצלות קצת חלולות. כאשר אני קורא אותן אני חש שבמקום לקחת אחראיות על מה שמופיע באתר, כותבי הוויקי מגלגלים את האחריות מהר מדי למגרש של הצופה. נוצר התחושה שאומרים לצופה שאם יש בוויקי משהו שלא מוצא חן בעיניו, זאת אשמתו שהוא לא תיקן את זה.

הפעם, אינני מרגיש זאת. גם אם יש כאן מקור שרחוק מלהיות גמור, אין ספק שעבודה רצינית הושקעה בו, ושהתוצאה מרשימה. יתכן מאד שחלק מהסיבה שהתוצר איכותי הוא התלמידים האיכותיים שאותם ווג'וודסקי מלמד. הוא עובד בבית ספר פרטי, ואני מניח שתלמידים שלומדים לטינית הם מלכתחילה תלמידים על רמה. אבל יש סיבה נוספת, ואולי עוד יותר משכנעת. ווג'וודסקי לא אמר לתלמידיו "היום אנחנו נכתוב את ספר הלימוד שלנו", והתחיל להכין איתם מקור כזה. הוויקי שתלמידיו בונים נבע מצורך אמיתי שהתלמידים בצעמם חשו – חסר במקורות שיכלו לתת להם תמונה אמינה על הקלטים. וכאשר בשיעור מתעוררת בעיה אמיתית, קיים גם סיכוי טוב שהתלמידים ישקיעו במציאת פתרון.

תוויות: , ,

יום חמישי, 13 באוגוסט 2009 

פעם שלישית ו(אולי) אחרונה על ספרי לימוד

ההתייחסות לספרי לימוד דיגיטאליים בניו יורק טיימס ובמקורות אחרים בשבועות האחרונים נבעה בעיקר משתי סיבות – התפתחויות בתחום מכשירים לקריאת ספרים דיגיטאליים דוגמת ה-Kindle שזוכה לשיווק מאד אגרסיבי, והמיתון הכלכלי שמחריף את הצורך באלטרנטיבה לספרי הלימוד המודפסים היקרים. כבר שנים רבות אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב מנסים לקדם את הנושא של אימוץ מאסיבי של מקורות דיגיטאליים בבתי הספר, אבל עד עכשיו זה היה עם הצלחה חלקית בלבד. והנה, פתאום התנאים מבשילים וכולם מדברים על זה.

ומעניין שתוך כל ההתעסקות הזאת בדיגיטאליזציה של חומרי הלימוד, כמעט לא שומעים את הקריאה שלא לפני הרבה זמן היה בין משפטי המפתח של כמה מחסידי ה-Web 2.0 בחינוך – שהתלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם.

נדמה לי שהבעיה המרכזית עם הרעיון הזה פשוטה מאד – הוא נשמע הרבה יותר טוב בתיאוריה מאשר במציאות. אבל אצל כמה ממבשרי המהפכה הדיגיטאלית בחינוך הוא נשמע כל כך טוב שהם השתכנעו מההגזמות של עצמם, והכריזו לא רק שעידן ספרי הלימוד המודפסים הסתיים אלא שהתקשוב משנה את הכל והודות להכנסת כלי Web 2.0 לתוך החינוך הלומד נעשה גם למלמד.

אפילו אם הטענה הזאת נותנת שם רע לקונסטרוקטיביזם, חייבים להודות ששורשיו נמצאים בחיבור בין תפיסות חינוכיות הבנייתיות לבין כלים תקשוביים שמסירים את המחיצות בין צרכנים ויוצרים. גם אני חושב שיש משהו קוסם ברעיון. אפשר אפילו להגיד שהוא די מתבקש. בעיני רבים מאיתנו תפיסות הבנייתיות היו זקוקות לכלי Web 2.0 על מנת להוכיח שהן ישימות. ואם אנחנו באמת לומדים תוך כדי עשייה, והכלים שבידינו מאפשרים לתלמיד להפיק מידע, אז למה שלא יכתוב את הספרים של עצמו?

ויקיפדיה, כמובן, הצביעה על הכיוון, ואם זה הצליח בתרבות הרחבה, אז למה לא בבתי הספר? ובאמת, לרעיון שתלמידים יכתבו ערכים לוויקיפדיה יש ערך חינוכי רב. אבל כדי שתלמידים יוכלו לעשות זאת עליהם ללמוד הרבה – על הנושאים שעליהם הם מבקשים (או מתבקשים) לכתוב, על איך מציגים עובדות מול דעות, על כיצד מכינים טקסט שאיננו רק שכתוב של טקסט קיים במילים דלות יותר, על כיצד מתמודדים עם טקסט ציבורי שאחרים יכולים לערוך ולבקר, על כיצד באמת תורמים משהו ייחודי ו/או מקורי למאגר ידע קיים, ועוד הרבה. אבל כל אלה אינם נלמדים על ידי זריקת התלמידים לתוך ים המידע ללא ליווי או תיווך ובמקום זה רק עם הכרזות ריקות נוסח "התלמידים יכתבו ...".

וכאשר מנמיכים את הציפיות, כאשר שומרים על החזון אבל נותנים לו ביטוי צנוע יותר, יכול להיות שהדבר באמת אפשרי. לפני בערך חודשיים קליי בורל יזם פרויקט חדש שמנצל כלי Web 2.0 בשירות אימות של ספרי לימוד (בעיקר בהיסטוריה). במאמרון Teaching Against the Textbook בורל מסביר שהוא מבקש ליצור ויקי לא כדי שבהמשך הוא יהפוך לספר לימוד חדש, אלא כדי להוות מרחב בו תלמידים יוכלו להעלות ראיות סותרות למה שמופיע בספרי הלימוד שבשימוש הכיתות שלהם. הוא מבקש לגייס את התלמידים לקרוא את ספרי הלימוד שלהם בעין ביקורתית, ולקבץ, באמצעות הוויקי, את הביקורות האלה לתוך מסמך ציבורי שילווה את ספרי הלימוד הקיימים:
In our classrooms, we assign student teams to tackle each section of the textbook by identifying any perceived biases, coverage emphases and de-emphases, omissions, errors of fact, and so forth, in that section, and publish their findings on that textbook's page on the wiki.
פרויקט כזה נראה לי מאד כדאי, וחשוב להוסיף שמדובר במשהו שיכול להצמיח לפרויקט רחב היקף, אבל תחילתו מאד צנועה, ולכן הוא בהחלט נראה ישים.

בורל מונה חמש סיבות שבגללן פרויקט מהסוג הזה רצוי. בין הסיבות – הוא מעודד את התלמידים ללמוד מה שנמצא בתוך הספרים שלהם כי רק כך הם יוכלו לזהות מה איננו בהם; הוא מפתח קריאה ביקורתית מפני שעבור כל "עובדה" שהם קוראים התלמידים צריכים לשאול "האמנם?"; ולא פחות חשוב, הוויקי שייבנה יהפוך למקור רב ערך שישמש כיתות אחרות שמשתמשים באותם הספרים.

מעניין לציין שרק הנקודה האחרונה הזאת נוגעת ישירות בטכנולוגיה או בכלי Web 2.0. כל יתר הסיבות נובעות מהתפיסה החינוכית. אינני בטוח, אבל נדמה לי שבורל יודע שלא צפוייה מהפכה חינוכית בעתיד הנראה לעין. הוא מבין שספרי הלימוד, מודפסים או דיגיטאליים, לא ייעלמו בקרוב. כמו-כן, הוא מבין שעד שתלמידים יהיו מסוגלים לכתוב את ספרי הלימוד הם צרכים לרכוש כישורים רבים שעדיין חסרים להם. ועד אז, אם הם יוכלו לחדד את כישורי הלמידה והכתיבה שלהם תוך כדי הכנת מאגר שיהיה שימושי לא רק לעצמם אלא לתלמידים נוספים, מדובר בצעד חיובי מאד.

תוויות: , , ,

יום שלישי, 6 בינואר 2009 

כמו שצריך

היה צפוי שבשעה שבה ילדי הדרום נאלצים לשהות בבית, גורמים אינטרנטיים רבים יפתחו את האתרים שלהם לשימוש חופשי. כמובן שהעובדה שזה היה צפוי איננה אומרת שאין זה צעד מבורך. זה בהחלט ראוי להערכה. הרשימה ארוכה, ואינני רוצה להעליב אף אחד בכך שלא אזכיר אותו כאן. לא בדקתי את כל האתרים (קיבלתי רשימה נאה מאד מהמועצה האיזורית שלנו, והרשימה באתר משרד החינוך מקיפה מאד). המבחר גדול: יש אתרים שהשימוש בהם בימי רגיעה כרוך בתשלום שכעת פתוחים, יש מערכות שיעורים קיימות שבהן תלמידי הדרום מוזמנים להשתתף, ויש אתרים טובים שהגישה אליהם חינם כל השנה, ועכשיו יש הזדמנות להכיר אותם יותר מקרוב.

אני מניח שעל פי רוב אין באתרים האלה חומרי למידה שהוכנו במיוחד לימים האלה. הם פשוט פונים אל התלמידים שבימים אלה אינם מגיעים לבתי הספר ומזמינים אותם לנצל אתרים לימודיים קיימים (וגם, כמובן, למלא את הזמן בצורה חינוכית). ממה שאני ראיתי, רוב ההפניות באות ללא הסבר, או עם הסבר מינימאלי – תלמידים (או הורים) שמקליקים אל האתרים האלה צריכים לבחון בעצמם אם האתר שאליו הם מגיעים כדאי, או עונה על הצרכים שלהם. פירוט נרחב יותר היה רצוי, אבל אפשר להבין שבשעת חירום יותר חשוב להפיק אתר הפניות בזריזות מאשר להשקיע שעות רבות בבניית אתר שמביא פירוט על כל קישור וקישור.

מתוך כל ההיצע הזה, מקור אחד בולט במיוחד בעיני. אין זה מפני שהוא אתר מושקע ונוצץ מבחינה גראפית. מדובר, דווקא, באתר מאד פשוט. המגמה לטכנולוגיות מתקדמות בחינוך באוניברסיטת חיפה פתחה ויקי המוקדש ל-פעילויות לעוטף עזה. הוויקי מכיל הפניות למגוון רחב מאד של אתרים – כולל רוב האתרים החינוכיים שמופיעים ברשימות האחרות, ועוד הרבה הצעות לפעילות "לימודית" לכל הגילאים. גם כאן הפירוט דל מדי. יש הפניות עם פירוט של משפט או שניים, ויש הפניות שאין לידן שום הסבר או פירוט. ללא ספק, יש טעם בהרחבה.

אבל זה בדיוק מה שמבדיל בין הוויקי הפשוט הזה, לבין הרשימות האחרות. עורכי הוויקי (הסגל והסטודנטים במגמה) מזמינים את המבקרים לעזור:
כל אחד יכול להשתתף ולהוסיף פעילויות ומידע משלו.
אני בדקתי את האתר הבקר. מאז ועד הערב רק חופן דפים שונו, אם כי הדף הראשי קיבל מתיחת פנים די מלאה. מנסיון העבר, סביר להניח שרק מעטים מהמבקרים בוויקי יבחרו להוסיף, או לערוך, את ההפניות (נכון לעכשיו, התרומה שלי מאד זעירה). אבל התשתית קיימת, וזה הייחוד של הרשימה הזאת. גם הרשימות האחרות קמו על מנת ליידע את הציבור לגבי אתרים לימודיים, אבל בניית רשימה על תשתית של ויקי פתוח מאפשר לציבור להוסיף ולהרחיב. אפשר לקוות, כמובן, שלא יהיה צורך באתר כזה לימים רבים. ובכל זאת, יש כאן דוגמה משכנעת לערך של ויקי, ושימוש נבון בו.

תוויות:

יום רביעי, 31 בדצמבר 2008 

היה או לא היה?

יש המשוכנעים שאדוורד אואנס (Edward Owens), הפיראט שלא היה, עושה יותר נזק היום מאשר הוא לכאורה עשה בחייו ... הבדויים. אואנס, שלפי הביוגרפיה הקצרה שלו היה אולי הפיראט האמריקאי האחרון, ונפטר רק בשנת 1938, הוא המצאה של סטודנטים בקורס בהיסטוריה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון שבמדינת וירג'יניה. כיאה לסיפור כולו, שם הקורס הוא "לשקר אודות העבר". הסטודנטים בקורס לא רק יצרו את אואנס וחיברו לו ביוגרפיה, אלא גם יצרו סטודנטית בדוייה שחקרה את ההיסטוריה של וירג'יניה וחשפה את הסיפור הבלתי-צפוי של אואונס. אולי כצפוי, אותה סטודנטית, שקיבלה את השם ג'יין בראונינג, דיווחה על השלבים השונים של העבודה שלה בבלוג שהופיע מתחילת ספטמבר ועד תחילת דצמבר, עם עוד מאמרון אחרון באמצע דצמבר בו היא חושפת את העובדה (שפורסמה כבר אז גם בעיתונות) שמדובר במתיחה. בנוסף ל-"מידע" המילולי הרב ש-"נאסף" אודות אואנס, בבלוג יש מפות וצילום של הצוואה של אואנס, וכמה סרטים. (כדאי לעיין גם בדף על אואנס בוויקיפדיה לפני חשיפת המתיחה.)

כתבה על המתיחה שהתפרסמה ב-Chonicle of Higher Education (הכתבה המלאה זמינה רק תמורת תשלום, אבל היא נמצאת במלואה במטמון של גוגל), מצטטת את המרצה של הקורס שמסביר:
History classes aren't often as much fun as they could be.... An awful lot of history classes are the passive-learning model, where the professor dispenses and the students consume. It's an efficient model. There's no evidence that it actually results in learning.
הוא בוודאי צודק, ואין ספק שעל מנת לפתח מתיחה מוצלחת הסטודנטים בקורס היו צריכים לחקור את התקופה, להכיר את הגיאוגרפיה של האיזור בו הפיראט פעל, להבין קצת על החברה ועל הכלכלה שבתוכן הוא פעל, ועוד. במילים אחרות, הם בוודאי למדו המון.

רבות מהתגובות בבלוגוספירה החינוכית שהתייחסו למתחיה הזאת היא סלחניות כלפיה, והיו גם בלוגרים שהגיבו בהתלהבות. קתי דייווידסון, למשל, טוענת שהמתיחה חכמה, מהנה, ומעניינת. היא מוספיה:
It doesn't take the Internet to perpetrate a hoax, but it is always a good reminder that we must be careful and cautious and think carefully about the credibility of what we read.
מיכאל פלדשטיין מסכים, אבל הוא הרבה פחות סלחני. לפי דעתו, אין פסול במתיחה – הוא אפילו מודה שהרעיון די מוצא חן בעיניו. אבל כאשר משתמשים בוויקיפדיה כדי לבסס את המתיחה, הוא חושש שזה מערער את האמינות של מקור שרבים שמחים לנצל כל הזדמנות לפסול, והוא רואה בכך פגיעה שהיא כמעט בלתי-נסלחת. הוא כותב:
Think of it this way. Suppose there was a community garden in town. A botany professor wanted to teach his students about the dangers of shoddy pest control. So he encouraged his students to plant a crop in the community garden and deliberately infect it with aphids. Sure enough, the other plots in the garden became infected too. Would that be OK?
ג'ורג' סימנס מודאג פחות מאשר פלדמן. דעתו דומה לזו של דיוודסון. אבל מה שמעסיק אותו איננו התהליך הלימודי שהסטודנטים עברו, אלא, כמו פלדמן, ההשתמעויות של פרסום המידע כאילו שהוא אמיתי. הוא כותב:
This project is not about Wikipedia or even the potential fallibility of user-generated content. This project highlights the importance for everyone, even so-called experts, to be constantly vigilant about all information sources. Everyone who encounters information online should be aware that it can be easily created by anyone. ... Information is now validated at the point of consumption, not creation.
אני די מסכים עם סימנס, אם כי עוד לפני המתיחה על אואנס הפיראט לא חסרו לנו דוגמאות שמלמדות אותנו שהיום חובת האימות נמצאת בידי צורך המידע ולא בידי מי שיוצר אותו. אבל נדמה לי שהמסקנה המתבקשת מהשימוש בוויקיפדיה כמקור שבו המתיחה הזאת הופיעה, איננה המסקנה שממנה מסנגרי ויקיפדיה חוששים. הם חוששים שהשימוש הזה מערער את האמינות של ויקיפדיה, אמינות שהיתה רעועה עוד לפני-כן. אני דווקא מסיק מסקנה הפוכה – שהשימוש בוויקיפדיה מצביע על המידה שבה היא כבר התקבלה בחברה בכללותה כמקור. בעצם, הסיפור הזה מצביע על חוזקה של ויקיפדיה. אבל מה שמעציב אותי בכל הסיפור הזה הוא שהדיון סביב הלגיטימיות של השימוש בוויקיפדיה מסיט אותנו מהתייחסות חיובית לתהליך הלימודי המרשים והמשמעותי שהסטודנטים שעמלו על מנת לבנות את המתיחה הזאת עברו.

תוויות: , ,

יום חמישי, 11 בדצמבר 2008 

האם זה טוב שאנחנו מסכימים?

כתבה של השבוע הקודם בניו יורק טיימס בוחנת (באופן די שטחי, ובכל זאת מעניין) את המקום של עבודה משותפת בתהליכים יצירתיים. הכתבה נפתחת:
DESPITE the enduring myth of the lone genius, innovation does not take place in isolation. Truly productive invention requires the meeting of minds from myriad perspectives, even if the innovators themselves don’t always realize it.
אבל למרות שבתחילת הכתבה אנחנו קוראים שהיצירה זקוקה לעבודה משותפת, ואיננה צומחת מאדם יחיד שיושב לבדו, מבודד מאחרים, בהמשך הכתבה מספרים לנו שהקבוצה לא תמיד מהווה סביבה מתאימה ליצירה. הכתבה מביאה את דבריו של מומחה אחד בתחום חידושים והמצאות שמתייחס לטכניקה של סיעור מוחות:
Brainstorming, Mr. Boyd says, is the most overused and underperforming tool in business today. Traditionally, brainstorming revolves around the false premise that to get good ideas, a group must generate a large list from which to cherry-pick. But researchers have shown repeatedly that individuals working alone generate more ideas than groups acting in concert.
האסוציאציה שמתעוררת אצל ג'ורג' סימנס בעקבות קריאת הכתבה דומה מאד לנושא שאליו אני חוזר כאן לעתים קרובות:
Collaboration involves individuals contributing their unique perspectives, not a type of faceless mob with an identity all its own. The individual view of collaboration has always been an issue for me in using wikis. Wikis overwrite individual contributions....
שמחתי לקרוא את דבריו של סימנס – אם כי לא מפני שאינני רואה כדאיות רבה בשימוש בוויקיים בחינוך, אלא מפני שסימנס מתמקד בחולשה המרכזית של הוויקי בחינוך, חולשה שנובעת מהרצון לאמץ כלי "חדש" מבלי לבחון לעמוק לא רק את יתרונותיו, אלא גם את חסרונותיו. אין ספק שהוויקי מעודד עבודה משותפת, אבל ה-"שותפות" שבאה לביטוי דרכו איננה בהכרח ה-"שותפות" שמצמיחה יצירה אמיתית או משמעותית.

מעניין שהקטעים מתוך הכתבה של הטיימס שסימנס מצטט הם אותם הקטעים שאני סימנתי לעצמי כאשר קראתי אותה. הראשון כבר מופיע בתחילת המאמרון הזה, ואילו השני מצביע על המסקנה המתבקשת מהקטע הראשון:
The best innovations occur when you have networks of people with diverse backgrounds gathering around a problem.
השימוש במילה "רשת", במקום בקבוצה או בקהילה למשל, איננה בחירה סתמית. קבוצה של אנשים שעובדים על אותה משימה איננה אותו הדבר כמו רשת של אנשים שבה כל אחד מתמקד במשימה שהוא הגדיר לעצמו, אך באותו הזמן ניזון מאחרים וגם תורם להם. לטעמי, אפשר לראות כאן את ההבדל הבסיסי בין הבלוג לבין הוויקי, ואת הסיבה שבגללה אני רואה יתרון בבלוג. זה גם יכול להסביר למה חלק לא מבוטל מהפידים בקורא ה-RSS שלי הם של בלוגים של אנשים שלעתים לא מעטות אינני מסכים איתם. רק כאשר אני דואג להשאר פתוח לגישות אחרות משלי, אני מצליח לחדד, ולפתח, את הגישה שלי.

אבל אם זה נכון, נדמה לי שאין מנוס מלשאול עוד שאלה – האם העובדה שסימנס ואני מסכימים כאן היא באמת דבר חיובי?

תוויות: , ,

יום שישי, 5 בדצמבר 2008 

האם פשוט יכול להיות פשוט מדי?

לפני יומיים התפרסמה הודעה (במקורות רבים – כאן, ו-כאן ,למשל) שוויקימדיה, חברת האם של ויקיפדיה, זכתה במענק של כמעט מיליון דולר כדי לבחון ולפתח דרכים שיקלו על פעולות הכתיבה והעריכה לויקיפדיה. אנשי ויקימדיה משוכנעים שממשק העריכה הנוכחית של ויקיפדיה מסורבלת ומסובכת מדי עבור אנשים רבים שאולי היו רוצים לתרום לפרויקט. סביר להניח שהם צודקים – אפילו אנשים מנוסים מאד בסביבה האינטרנטית נרתעים מלתרום בגלל תפריט הכפתורים הלא סטנדרטי, והעדר אפשרויות לעצב טקסט, אפילו בעיצובים פשוטים כמו גודל וצבע. לכן, יש טעם לבחון כיצד ניתן לעצב את ממשק העריכה כך שהוא יהיה יותר ידידותי למשתמשים חדשים.

הממשק הנוכחי של ויקיפדיה בהחלט נראה מיושן, ואיננו מעורר רצון לתרום. היום, כאשר כמעט כולם מכירים ממשקים של תמלילנים שהם קלים לשימוש (בעיקר, כמובן, וורד, אבל יש לא מעט אחרים שהם די מוכרים) משתמש חדש שפוגש לראשונה את ממשק העריכה של ויקיפדיה עשוי להרגיש מאויים. לכן, יש טעם בכלי עריכה ידידותיים יותר. אם זאת, לפחות שתי שאלות עולות מהיוזמה החדשה הזאת.
  1. האם באמת יש צורך בממשק ידידותי יותר? כבר היום אלפי אנשים תורמים לויקיפדיה, אם על ידי הוספת תוכן חדש, או אם בעריכת תכנים קיימים. אם האלפים האלה מסתדרים עם הממשק הקיים, לא ברור שיש צורך בממשק אחר.
  2. $900,000 אינם סכום כל כך גדול, אבל בכל זאת, האם באמת דרוש סכום כזה כדי לבחון חלופות? כבר היום יש מערכות ויקי רבות עם ממשקי עריכה פשוטים יותר מזאת של ויקיפדיה. חלק מאלה הם קוד פתוח וניתן לאמץ אותם ללא קושי, ובזול. לא כל כך ברור מה אנשי ויקיפדיה מתכוונים לחקור שעדיין איננו ידוע.
היום, בבלוג שלה, קתי דייווידסון מעלה שאלה נוספת, שבעיני היא מעניינת במיוחד. דייווידסון שואלת כיצד צירופם של עורכי ויקיפדיה חדשים לתוך קהילת התורמים הקיימת ישפיע על איכות התכנים בוויקיפדיה:
Will it, as hoped, invite in smart people with expertise but who may not be technophiles? Or will it just invite in a new level of pesty, obnoxious, nuisance-making users?
אכן, התקווה של אנשי ויקימדיה היא שרבים מהאנשים שהיום נרתעים מהממשק הם בעלי מומחיות בתחומים שונים, ואם תהליך ההוספה והעריכה יהיה קל יותר, נזכה לפרץ של תוספות חיוביות מהמשתמשים החדשים האלה. אבל בהחלט יתכן שהתוצאה תהיה הפוכה – השיפור בממשק העריכה יהיה קל כל כך לשימוש כך שרבים שאין להם מה לתרום בכל זאת יעשו זאת, ו-"תורמים" לא רצויים יציפו את המיזם.

דייווידסון שואלת שאלה נוספת:
Social Scientist Alert: what is the relationship between credibility and technical ability in editing a Wikipedia entry?
אם כי היא מוסיפה שסביר להניח שמישהו אי-שם כבר מנסה לבדוק את היחס הזה.

אישית, נדמה לי שמתבקשת עוד שאלה כאן. הממשק הגראפי של מערכת ההפעלה פתח עבורנו את השימוש במחשב ככלי קל וזמין. כלים כמו בלוגים הפכו את הפרסום באינטרנט לקל כל כך שבעצם הוא איננו שונה מלהקליד ישירות לתמלילן. ובכל זאת, אנשים לא מעטים עדיין מתקשים (מאד) להשתמש בכלים האלה. האם באמת מדובר בקשיים טכניים? או אולי לא מדובר בקושי טכנולוגי שעליו אפשר להתגבר בעזרת כלים עוד יותר פשוטים, אלא בחסם מחשבתי או רגשי שבכלל איננו קשור לקלות השימוש בכלי זה או אחר.

תוויות: , ,

יום חמישי, 20 בנובמבר 2008 

הרהור נוסף בנוגע לוויקי

אתמול בלילה, זמן קצר לאחר שהעליתי את המאמרון הקודם לבלוג, זכיתי לתגובה מאסתי דורון. תגובתה עוררה אצלי הרהור בנוגע למה שכתבתי, וגרמה לי להסתכל טיפה אחרת על השימוש בוויקי בחינוך. בתגובה שלה אסתי מזדהה עם הביקורת שלי כלפי הוויקי, וכותבת:
ביה"ס כפי שהוא בנוי היום, עדיין מעודד בעיקר תחרותיות והשגיות בין התלמידים וזוהי תפיסה המנוגדת בעיקרה ובמהותה ללמידה שיתופית וליצירת תוצר שיתופי.
ואני, לא רק כדי להחזיר טובה, מסכים. אבל אולי בדיוק בגלל ההסכמה הזאת, אני מוצא שההתייחסות שלי כלפי הוויקי חייבת להשתנות טיפה. יתכן והביקורת הזאת של אסתי מהווה סיבה טובה לעודד תלמידים להשתמש בוויקי.

אינני חושב שהדגש על תחרותיות ועל הישגיות אישית של המערכת הוא מה שגורם לתלמידים לא לעבוד בצורה מוצלחת בסביבת הוויקי, אם כי הדגש הזה בוודאי תורם לקושי. אבל באופן פרדוקסאלי, אולי אחד האמצעים שיכולים לעזור לנו למגר את התחרותיות הזאת, ולמנף את השיתוף שהוא נחוץ כל כך בחברה שלנו, הוא השימוש בוויקי. ואם הוויקי, שללא ספק השיתוף נמצא בבסיסו, יכול לעזור לחנך לשיתוף, כדאי ללמד את השימוש הזה.

כמובן שחשיפת תלמידים ליכולות של הוויקי איננה הופכת אותם לבני אדם שיתופיים, אבל עידוד השימוש בכלי, ותרגול בשימוש הזה, עשויים לעזור לאמן תלמידים בתפקוד בונה בסביבה שיתופית.

ברור לי שכאשר חברה זו או אחרת מאמצת טכנולוגיה מסויימת, הדרך שבה הטכנולוגיה הזאת באה לביטוי משקפת את הערכים של אותה חברה. ובכל זאת, אם לכלי מסויים תכונות שמחזקות את השיתוף, התכונות האלה יכולות לבוא לביטוי גם בחברה שהיא תחרותית בעיקרה. באותה מידה שבה רוח החברה עשוייה להקשות על ניצול מיטבי של טכנולוגיה, הטכנולוגיה יכולה לעזור לחברה למצוא בעצמה תכונות שהן חבויות. ואם זה אכן יכול לקרות, יכול להיות שהוויקי הוא כלי שמסוגל לעשות זאת.

אני עדיין צופה קשיים בשימוש מוצלח של הוויקי בחינוך. הנסיון מלמד שאפילו בעבודה שיתופית על מסמך משותף, ממדי השיתוף אינם בהכרח מרשימים (ועל כך העיר הבקר אייל בתגובה שלו). מה שבתיאוריה נראה כפשוט והגיוני הוא בכל זאת מאד קשה לביצוע – מאותן סיבות שהזכרתי אתמול. אי לכך, אם המטרה איננה אלא השימוש בכלי לשם פעילות פחות או יותר לימודית, יש טעם לשאול אם הדבר באמת כדאי. אבל אם יש גם מטרה של חינוך לשיתוף, כדי שהתלמידים של היום יוכלו להיות פחות תחרותיים מחר, אינני יכול להתנגד.

תוויות: ,

יום רביעי, 19 בנובמבר 2008 

האם התוצר הקולקטיבי תמיד עדיף?

הוויקי נחשב לאחד הכלים המרכזיים במערך הכלים ההולך ותופח של כלי ה-Web 2.0 בסביבה החינוכית. למרות שאנשים שאני מאד מעריך מבקשים להראות לי פרויקטים חינוכיים מוצלחים שמופעלים על גבי תשתיות של ויקי אני מתקשה להשתכנע שבפרויקטים האלה לוויקי תרומה ייחודית. ראיתי פרויקטים מעניינים, ואפילו מרשימים, אבל לרוב הרגשתי שאפשר היה להשיג תוצאות דומות באמצעות כלים אחרים. לא התרשמתי שבפרויקטים האלה יש ביטוי לשיתופיות, שהיא המרכיב המרכזי שבבסיס השימוש בוויקי. במאמרון חדש של סטוארט מאדר בבלוג Grow Your Wiki נדמה לי שמצאתי סיבה חשובה להססנות שלי כלפי השימוש בכלי הזה בחינוך.

מאדר כותב רבות על השימוש בוויקיים (כולל ספר), והוא מדריך קבוצות שמאמצות את הכלי – במיוחד בחברות מסחריות. במאמרון החדש שלו הוא מדגיש שכל משתתף בוויקי חייב להבין שמה שהוא כותב עשוי לעבור עריכה ושינוי אצל משתתפים אחרים:
When several people use a wiki to collaboratively author a document, each person needs to understand that their writing can be directly edited by others, and this is different from an email, Word document, or forum post. In those cases, others can reply to what a person writes, but they don’t have the ability to directly make changes to it.
כפי שמאדר כותב, מצב שבו מישהו יכול לערוך את הכתיבה שלנו הוא מצב שונה מאד ממצב שבו מגיבים למה שאנחנו כותבים, או מוסיפים הערה, או ממליצים על שינוי. בבלוג, למשל, לכותב המאמרון בעלות על מה שמתפרסם, ואילו בוויקי התרומה של היחיד מתערבבת לתוך תוצר שבהגדרתו איננו אישי. במקרה הטוב התוצר הקולקטיבי עשיר יותר מאשר התרומה של היחיד, אבל זה איננו מובטח.

בחברה המורכבת מאנשי מקצוע, ובה הצלחת החברה תלוייה בנכונות של כל עובד לתרום, הסיכוי שהתוצר הקולקטיבי יהיה טוב יותר מהתרומה של היחיד די גדול. כפי שכותב מאדר:
... it’s a tool that can improve the process and produce a better finished product....
אבל התנאים בכיתה שונים מאד מהתנאים בחברה מסחרית. בסביבה החינוכית התלמידים עדיין נמצאים בתהליך של מציאת הקול של עצמם. בתנאים כאלה יש הצדקה לכך שהתרומה של היחיד תעמוד בפני עצמה, גם אם היא איננה מגיעה לאיכות המקווה. לתלמידים רבים עדיין אין הידיעות, או הכישורים, להביא תרומה משמעותית לתוצר של הכלל. סביר להניח, אפילו, שכאשר אנחנו מעודדים את כולם לתרום לוויקי, במקום שהתוצאה תהיה איכותית יותר, היא יורדת באיכותה. עם תלמידים שעדיין לא מצאו את הקולות של עצמם, התרומה האישית של כל אחד עשוייה להבלע לתוך התוצר של הכלל. נוצר מצב שבו הכיתה ככיתה איננה חשה גאווה כלפי מה שהיא יצרה, והיחיד איננו מזהה את התרומה שלו. נדמה לי שראוי יותר לעודד את התרומה האישית הייחודית, ותוך כדי כך לעקוב אחר ההתפתחות של היכולת של הפרט, וכך לקדם אותו.

אינני שולל פרויקטים שיתופיים (אם כי נדמה לי שברוב המקרים מתאים יותר לכנות את אלה פרויקטים קבוצתיים). אבל כפי שמאדר מדגיש, הוויקי מזמין את כל השותפים לו לערוך ולשנות – וכך לטשטש את התרומה האישית לשם תוצר קולקטיבי טוב יותר. השימוש האפקטיבי בוויקי דורש הבנה של התהליך הזה, ונאמנות למטרה. גם למבוגרים קשה להבין את הייחוד של הוויקי, וזה לא צריך להפתיע שהשימוש בו גם קשה עבור תלמידים.

תוויות: ,

יום רביעי, 13 באוגוסט 2008 

אם העונש על פלגיאט הוא נשיאות ארה"ב, כדאי לי מאד להזהר

דרך דיווח קצר בהופינגטון פוסט, הגעתי למאמר קצר בבלוג פוליטי המשווה בין נאום על המצב בגאורגיה של המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, ג'ון מקין, לבין הערך על המדינה הזאת בוויקיפדיה. מתברר שיש מספיק דמיון בין השניים כדי להעלות את השאלה:
אני חייב להודות שאינני משתכנע שיש כאן פלגיאט. כפי שלא מעט מגיבים לאותו מאמר מציינים, הקטעים שאולי הועתקו מתייחסים לעובדות היסטוריות, וסביר להניח שמי שינסה לכתוב את ההיסטוריה של גאורגיה יגלה שיש מספר מוגבל של דרכים שבהן אפשר לתאר את ההיסטוריה הזאת, ועוד להשאר נאמן לעובדות. זאת גם התגובה של צוות היועצים של מקיין שמשיב לאותו מאמר:
there are only so many ways to state basic historical facts and dates
לפחות פרופסור אחד חושב אחרת. מארק קליימן, שמלמד ב-UCLA, מנתח את הקטעים הדומים בין שני המקורות, וכותב:
If the original sentences in question came from different sources, you might give the student the benefit of the doubt, but two unattributed near-quotes from the same source? Plagiarism, beyond reasonable doubt.
קליימן כותב שהוא הריץ את הנאום של מקיין דרך TurnItIn, והכלי הזה, שנועד לזהות העתקות, מצא קטעים מאד דומים (בוויקיפדיה). שוב, אינני משוכנע שזה הופך את הנאום של מקיין לפלגיאט, אם כי סטודנטים רבים נענשו בעקבות תוצאות של חיפושים דרך TurnItIn. סיכוי טוב שהוויקיפדיה שימשה מקור לעובדות שהוזכרו בנאום של מקיין, אבל בשביל זה יש אנציקלופדיות, נכון?

אבל בעצם, השאלה אם חלקים מהטקסט של הנאום של מקיין מועתקים איננה השאלה המעניינת כאן. יותר מעניינת היא השאלה של הלגיטימיות של השימוש בוויקיפדיה כמקור. מקיין בעצמו בוודאי לא כתב את הנאום שלו. סביר להניח שמישהו בצוות העובדים שלו קיבל פקודה בהולה נוסח "מהר! אנחנו צריכים להגיד משהו על המצב בגאורגיה. אנא, גלה איפה זה וכתוב לנו משהו." ובאופן הגיוני, אותו פקיד זוטר פנה לגוגל וערך חיפוש על גאורגיה, והתוצאה הראשונה היתה דף בוויקיפדיה על המדינה הזאת.

אם השימוש בוויקיפדיה כמקור איננו מקובל במוסדות להשכלה גבוהה (ואפילו לא בבתי ספר), כיצד אנחנו אמורים להתייחס לשימוש בה כמקור אצל קובעי מדיניות? האם עלינו להסיק שהכישורים המידעניים שלהם לוקים בחסר, או שהם אינם יודעים שאנציקלופדיה היא מקור טוב רק להתחיל לחקור נושא מסויים? כפי שהוא עצמו הודה מספר פעמים, מקיין אינו אוריין אינטרנט. עם זאת, הוא בוודאי מבקר בחריפות את הדלות התרבותית של בני הנוער שידיעותיהם באות ממקורות אינטרנטיים. אז אולי הוא אשם באותה דלות? או אולי הגיע הזמן להודות בכך שהוויקיפדיה היא מקור קביל? מה שבטוח, קשה לרקוד על שתי החתונות.

תוויות: ,

יום שישי, 11 ביולי 2008 

בקטן, אבל על בטוח, יש כאן שינוי חינוכי משמעותי

כמעט פעם בשבוע אני יושב עם ידידה בת 75 ועוזר לה לגלות מה אפשר לעשות עם המחשב שילדיה חשבו שכדאי שיהיה לה. אנחנו לומדים כמה מרזי האופיס, איך להשתמש בדואר אלקטרוני, וכמובן גם את הגלישה באינטרנט. היא תלמידה מצויינת. אולי היא מפנימה את המיומנויות קצת לאט, אבל לעומת זאת היא מיטיבה להבין כיצד הכלים האלה יכולים להשתלב לתוך חייה.

השבוע היא ביקשה עזרה במציאת חומרים באינטרנט על פרשות השבוע. בכוחות עצמה היא הגיעה ל-מקראנט, ומצאה את גליונות נחמה לייבויץ, ואפילו איתרה כמה מאמרים מעניינים. אבל היא רצתה יותר. כיוונתי אותה לויקי "ספר הפרשיות של נווה חנה", והראיתי לה כיצד בנות בית הספר אספו וערכו מאמרים על פרשות השבוע. כמו-כן, הראיתי לה את מנוע החיפוש הייעודי שראובן וורבר בנה לחיפוש מאמרים על פרשות השבוע שמשולב לתוך הוויקי.

היה ברור שהעבודה של הבנות בנווה חנה לא היתה באותה איכות כמו גליונות נחמה לייבוביץ (הרי אין זה מוצדק להשוות בין השניים). אבל התלמידה שלי מאד התרשמה מהמאגר, ובצדק. וכאשר ראיתי שהיא סימנה אותו במועדפים שלה, והתכוונה להמשיך לפנות אליו, אמרתי לעצמי שקורה כאן משהו מיוחד. מפני שבנות בית הספר העלו את העבודה שלהן לאתר ציבורי, במקום להגיש את העבודה למורה, לקבל ציון, ולשכוח מכל העניין, אדם מן הישוב שאינו מכיר כלל את הבנות מצליח להגיע לפרויקט שלהן ולהעזר בו.

כמובן שאין זה מצב כל כך חדש. פעמים לא מעטות בעבר חיפשנו מידע על אישיות מסויימת, ומצאנו ביוגרפיה שנכתבה על ידי תלמידי בית ספר (שבוודאי בחלקו הגדול היה מועתק). אבל עיון טיפה יותר לעומק הראה שהיו אלה עבודות שהגיעו לאתר כמעט בטעות – עבודות שאולי היה עדיף שהיו מגיעות רק לעיני המורה. במקרה של הוויקי של פרשות השבוע, קרה משהו שבעיני הוא הרבה יותר משמעותי. הבנות הכינו מאגר שמשרת לא רק אותן, אלא מהווה מאגר חיוני לאחרים. וכך יוצא שאדם, ללא כוונות "חינוכיות", מגיע לעבודה של תלמידות, ומפיק ממנה ערך רב. וכל זה בגלל שינוי מאד קטן – במקום להגיש את העבודות שלהן למורה, העבודות שלהן מופיעות באינטרנט.

מבלי להוריד מערכו של המאגר הזה, אולי בכל זאת צריכים לשאול שאלה בנוגע לקשר של פרויקט כזה לשנת הלימודים. אינני יודע כיצד התבצעה העבודה של הבנות, אבל סביר להניח שכל פרשה טופלה לקראת השבוע של קריאתה. לפחות כך אני מתרשם, מפני שהפרשות שמופיעות בחודשי הקיץ, אחרי סיום שנת הלימודים, עדיין אינן מופיעות במאגר הוויקי. אני מאד מחייב חופשת הקיץ. אני משוכנע שהישיבה בבית הספר במשך כל חודשים השנה איננה בריאה (לא לתלמידים ולא למורים). אבל ראוי שפרויקט טוב ומוצלח כזה יושלם – למרות שקוראים כמה מהפרשות במהלך חופשת הקיץ.

תוויות: ,

יום שלישי, 17 ביוני 2008 

קישורים אינם צריכים להוביל ליעדים מוגדרים בלבד

בסביבה החינוכית נדמה לי שאפשר להבחין בשתי התייחסויות בסיסיות בנוגע לוויקי. היבט אחד הוא שאלת המהימנות - האם הפתיחות הבסיסית של הוויקי מאפשרת לנו לסמוך על המידע שאנחנו מוצאים בו. ההיבט האחר הוא התהליך – האם תלמידים יכולים לרכוש מיומנות בעריכת טקסטים באמצעות הוויקי, האם הם יכולים לפתח הרגלי עבודה שיתופיים שיאפשרו להם להשתתף בכתיבה לוויקי בצורה מועילה.

שתי השאלות האלו נראות לי חשובות וראויות להתייחסות, אבל נדמה לי שהן גם מגבילות את הדיון. קטע טקסט קצר שטום הופמן מצטט בבלוג שלו השבוע הזכיר לי שיש היבטים נוספים – אולי אפילו חשובים יותר.

הופמן מצטט מהבלוג של מארק ברנשטיין. ברנשטיין הוא "המדען הראשי" של Eastgate Systems, חברה שעוסקת ב-"serious hypertext", והוא בין החוקרים החשובים של השימוש בהיפרטקסט, גם בשימוש אקדמי, וגם בסיפורת. במספר מאמרונים במהלך החודש הזה ברנשטיין מהרהר על כמה תכונות של הוויקי שנראות לו כתעלומות.

ויקיים רבים מאד קיימים העולם, אבל הוויקי הגדול ביותר, והמוכר ביותר, הוא כמובן הוויקיפדיה. לכן, הגיוני שברנשטיין מתייחס אליו. הוא שואל למה אנחנו בכלל חשים שאנחנו זקוקים לאנציקלופדיה. ברנשטיין מציין שהרעיון של ריכוז הידע האנושי במקור אחד מוסמך הוא היום די אנכרוניסטי, ולאור זה, הפופולאריות הרבה של הוויקיפדיה די תמוהה:
The whole notion of the universal encylopedia is one example: Wikipedia bursts triumphantly on the scene just as everyone had pretty much abandoned hope for the memory of Mortimer Adler's grand project to revive the encyclopedia.
אכן, נקודה הזאת מעסיקה אותי זה זמן רב. עצם הרעיון של ריכוז הידע האנושי בצורה מוסמכת הוא יומרה שנדמה היה שפג תוקפו ובטל קורבנו. אפשר אפילו לטעון שאם לא היו תלמידים שהיו צריכים להכין עבודות לבית הספר, סביר להניח שהאנציקלופדיות היו נשארות על מדפי הספריה מבלי שיפתחו אותם.

כמו-כן, ברנשטיין מדגיש שרעיון הניטרליות שהוא חשוב כל כך לוויקיפדיה כלל אינו מתאים לעידן הפוסט-מודרני. הוא איננו מתנגד לניטרליות, אבל הוא מתקשה להבין כיצד הוא הפך לערך נעלה כל כך:
Obviously, without NPOV you'd fill Wikipedia with advertisements and polemics and propaganda; NPOV is a useful club with which to chase the cranks and the cooks. But the New Journalism is about to celebrate its fiftieth birthday, and I think it's been a full generation since people really believed that a neutral point of view was either possible or desirable.
ההתייחסויות האלו לוויקיפדיה נראות לי חשובות מאד לחינוך (ולתהליך של העתקה והדבקה שניזון מהרעיון שמה שמופיע באנציקלופדיה הוא בהגדרה מידע מוסמך ומהימן). אבל לא פחות חשובה היא ההתייחסות של ברנשטיין להיפרטקסטיות המוגבלת של הוויקי באופן כללי. ברנשטיין מסביר שכאשר יוצרים קישור בוויקי, נוצר גם דף בשם אותו קישור (דף שבעצם מחכה לקבל תוכן). הוא רואה בזה נוקשות מדאיגה:
One consequence is that links on wikis tend to be nouns, noun phrases, or commands.... Because the link always leads to what it names, wikis are attracted to transparent sincerity: what you see is where you go, and what it means is just what it says.

Another consequence is that it's hard to use links ironically, lyrically, or metaphorically in a wiki. A link to SomePage goes to that page; it can't easily lead to a commentary or a rebuttal or an alternative or an analogy or an anecdotal illustration of your point.
התוצאה, לפי ברנשטיין, היא שהוויקי אולי מתאים לסביבה חינוכית, אבל לא לסביבה יצירתית יותר. לצערי, נדמה לי שהוא צודק כאשר הוא כותב:
If these arguments were true, we'd expect wikis to thrive in pedagogical environments, where clarity/brevity/sincerity rule the day and where irony and lyricism might confuse students. We’d also expect wikis to thrive in areas where meanings ought to be univalent, such as product reviews, employee policy handbooks, and project management reports. On the other hand, we'd expect wikis to be less suitable for fiction, poetry, scholarship, and science.
ואכן, כך כנראה המצב. אבל מדובר במצב מאד מעציב. ברנשטיין הרי מזהה את הסביבה החינוכית עם סביבות אחרות שיש בהן חד-משמעיות. מה לעשות, ובעיני היא צריכה להיות דומה הרבה יותר לקטגוריה השנייה - לקטגוריה של סיפורת ושירה, ושל המחקר והמדעים. בעשור האחרון ההיפרטקסט נסוג מההבטחה הטמונה בה לפתוח אפשרויות לאסוציאציות חדשות, לזוויות ראייה בלתי-צפויות. במקום זה הוא נעשה תועלתני למדי, כמו שהוא בא לביטוי בויקיים. ואם זאת הצורה שבה תלמידים יפגשו את ההיפרטקסט בסביבה החינוכית, הם לא יוכלו להנות ולהרוויח ממה שהוא באמת יכול לתרום להם.

תוויות: , ,

יום חמישי, 12 ביוני 2008 

בנצחון הזה אין מפסידים

ההכרזה מלפני שבוע באתר של אנציקלופדיה בריטניקה היא מהסוג שבוודאי מעוררת תגובות רבות נוסח "הגם הבריטניקה בנביאים?", או "אם לא תוכל לנצח אותם ...". הרי הבריטניקה מנהלת מלחמה עיקשת נגד הוויקיפדיה, ופתאום אנחנו קוראים באתר שלהם:
Encyclopaedia Britannica is about to launch a new initiative that we’re very enthusiastic about. The main thrust of this initiative is to promote greater participation by both our expert contributors and readers. Both groups will be invited to play a larger role in expanding, improving, and maintaining the information we publish on the Web under the Encyclopaedia Britannica name as well as in sharing content they create with other Britannica visitors.
כמובן שבהודעה של הבריטניקה לא משתמשים מפורשות במילה "ויקי", אבל אין ספק שבצורה זו או אחרת, זאת הכוונה. ואם כך, קשה לא להסיק את המסקנה שמשהו (וסביר להניח שה-"משהו" הזה הוא שיקול כלכלי) התערער אצלם. המקור המומחה שמעניק סמכות למידע, שנלחם נגד קול ההמון, שמכריז שוב ושוב שאין להפקיר את הידע בידי הדיוטות, מחליט שהוא דווקא רוצה לשתף את קוראיו בתהליך הפקת הידע שהוא מפרסם ומפיץ. אנשי הבריטניקה בוודאי מודעים לכך שהכרזה כזאת תעורר לעג רב, ואכן, בהרבה בלוגים התגובות די צפויות. academhack למשל כותב:
“First they ignore you, then they ridicule you, then they fight you, then you win.”
אבל לצד התגובות הצפויות, והאולי מוצדקות, האלו כלפי הצעד הזה של הבריטניקה, יש גם לא מעט תגובות אחרות. יש מגיבים שבמקום להגיד "אמרנו לכם", או שמכריזים על נצחון לוויקיפדיה, נצחון שמשפיל את הבריטניקה, רואים כאן דגם נוסף, ולגיטימי, לארגון ולהפצה של מידע, דגם שראוי שייבדק. דייוויד ויינברגר, למשל, מברך בכנות על הצעד הזה. הוא כותב:
Excellent! We need lots of variations on the theme of collaboration. Editing and expertise add value. They slow things down and reduce the ability to scale, but Wikipedia’s process makes it possible to read an article that’s been altered, if only for a minute, by some devilish hand. It all depends on what you’re trying to do, and collectively we’re trying to do everything. So, this is good news from Britannica. It’ll be fascinating to watch.
אני איתו. הקביעה שבצוותא אנחנו מנסים לעשות את הכל מאד מוצאת חן בעיני. אין מודל נכון אחד לגיבוש הידע האנושי, והמטרה גדולה ומורכבת מספיק כך שבדרך להשגתה ראוי שיפרחו 1000 פרחים. אולי יש כאן נצחון לוויקיפדיה, אבל הנצחון הזה בוודאי אינו משפיל את הבריטניקה. אני אפילו מעז לכתוב שכולנו מנצחים. הרי בעצם, כולנו נמצאים באותו הצד.

תוויות: ,

יום שלישי, 19 בפברואר 2008 

תהליך - ולא רק תוצר

בדיווח שלי על חלקים מכנס צ'ייס ציינתי ששני מושבים של הכנס הוקדשו לוויקיים, ואילו בלוגים בקושי הוזכרו כלל. הרהרתי אז שאולי חוקרים נמשכים אל הוויקי יותר מאשר אל הבלוג מפני שהנתונים שנאגרים בוויקי עושים אותו לכלי שכמעט מזמין שיערכו עליו מחקר. סלביה מרטינז, שאת הבלוג שלה התחלתי לקרוא רק השבוע, מעלה הסבר אפשרי אחר לפופולאריות של הוויקי – לא אצל חוקרים, אלא אצל מורים.

בדרך כלל, כאשר דנים על כלי Web 2.0 בחינוך, הוויקי והבלוג מככבים יחד – לעתים קרובות, אפילו באותו משפט. מי שבוחן את הכלים לעומק מבין שלכל אחד ייחוד משלו, ושכל אחד מתאים יותר לסוג מסויים של פעילות לימודית. אישית, בארץ, לא שמתי לב שמורים בבתי הספר מעדיפים אחד מאלה על פני משנהו. בינתיים, בארץ, שניהם זוכים לשימוש די דליל באופן די שוויוני.

אבל הנסיון של מרטינז, בארה"ב, כנראה קצת שונה. היא מדווחת על כנס בו היא השתתפה השנה:
I heard a number of teachers say that they are able to use wikis or make podcasts at their schools, whereas blogs were discouraged or blocked.
ובעקבות ההערה הזאת, היא מנסה למצוא הבדלים בין הכלים. היא כותבת שתחילה היא חשבה שאולי חוסמים בלוגים מפני שהם מזוהים עם כלי כמו MySpace שנחשב למרחב מלא סכנות, ואילו הוויקי בטוח יותר. (לאור הביקורת הרבה כלפי וויקיפדיה, קשה לי להסכים עם מרטינז כאשר היא כותבת שמורים נוטים לזהות את הוויקי עם למידה.) אבל בהמשך היא מוצאת הבחנה אחרת שבעיני חשובה ביותר:
But as I thought more about it, I don’t think it’s that simple. I think it reflects a larger issue of assessment and comfort with the status quo. In most schools, curriculum focuses on student product rather than process.

A wiki is a means to collaboratively get to an end product, something a teacher can look at, assess, and grade. It’s easier to adapt existing curriculum to use a wiki, since most curriculum is also product focused....

But blogs reflect the process of learning, of going through a learning experience that may not result in a final product. Where’s the report, the culminating evidence of mastery, the final draft? How do you grade a student who might be changing over time?
יש, כמובן, לא מעט דוגמאות שבהן מורים משתמשים בוויקיים לא על מנת להפיק תוצר, אלא כדי ללוות תהליך (ואין פסול בכך שבסיומו של תהליך יש תוצר). ובכל זאת, מרטינז נוגעת כאן בנקודה מאד חשובה. הבלוג איננו רק כלי שמאפשר פרסום, או שמעודד כתיבה. הוא כלי שמסוגל להעניק לתלמיד את המרחב האישי הדרוש לו להתפתח כלומד עצמאי. בתי ספר עשויים לחשוש בפני הבלוג מפני שהוא שם דגש בתהליך, ולא בתוצר.

אבל אני כמובן מייחל ליום שבו יהיו מספיק וויקיים ובלוגים בבתי הספר בארץ כך שנוכל, אם זה יידרש, להשמיע ביקורת כזאת. בינתיים, היום הזה עוד רחוק.

תוויות: , ,

יום שני, 31 בדצמבר 2007 

בשבח הסובייקטיביות

יד על הלב, אני משתדל להתרחק כאן מהתייחסויות לוויקיפדיה. אין זה מפני שהנושא איננו מרתק אותי. ההפך הוא הנכון – אני גומע כמעט כל פרט שמתפרסם אודותיה. אבל אני מגלה שכמעט כל דיון סביב הוויקיפדיה, ובמיוחד סביב מהימנותו כמקור, מיד מעורר תגובות שאינן מאפשרות דיון ענייני. גם אם אכריז בקול שאני רואה בוויקיפדיה מקור ראוי וחשוב, השמעת הביקורת הקלה ביותר תעורר אצל מסנגריה תגובות נוסח "במקום לבקר, למה שלא תתקן מה שדורש תיקון". לאור התייחסויות כלאה, אינני בטוח שיש טעם לנסות לדון בנושא.

ובכל זאת, דווקא ההכרזה של גוגל על השקת מיזם חדש בשם Knol מצדיקה התייחסות מחודשת לוויקיפדיה. אלישע הגיב כאן למאמרון הקודם באזהרה שלא רצוי לרדוף אחרי ה-"חינם" שגוגל מציעה לנו מפני שהאינטרסים של גוגל אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם שמירה על הפרטיות שלנו. אין לי ספק שהוא צודק, למרות שאני נוטה לחשוב שהיום פרטיות כבר איננה מה שהיתה פעם, ושבעולם המתוקשב שלנו נצטרך ללמוד להתמודד עם העובדה שאנחנו מאד חשופים. אבל לעומת זאת, ההכרזה על Knol כן מפריעה לי. קשה לא להרגיש שהמיזם הזה מנסה להתחרות עם הוויקיפדיה. תחרות כזאת בפני עצמה איננה פסולה. אבל כאשר חברה שחלק ניכר מהעיסוק שלה הוא חיפוש מידע, והבאת תוצאות החיפוש אל המחפשים, גם מנסה לקבוע בעלות על התוכן שהיא מגישה לנו, קשה לא להרגיש שריח של מונופול נודף מזה. אישית, הייתי מעדיף לראות שגוגל לא תחדור לתחום התוכן.

אבל אפשר להביט בנושא הזה מזווית נוספת. בבלוג שלו, דוג הולטון מעלה נקודה מעניינת שראוייה להתייחסות. הולטון מונה שורה של מונחים חינוכיים הקשורים לקונסטרוקטיביזם ומציין שלאחרונה אדם אחד פעיל מאד בעריכתם בוויקיפדיה, ושבכל המקרים האלה, המגמה של אותו אדם היא לבקר ואף לשלול גישות קונסרטוקטיביסטיות. הולטון מדגיש שעריכות מגמתיות כאלה נוגדות את השאיפה של הוויקיפדיה להציג גישה ניטרלית כלפי נושאים שנויים במחלוקת, אבל הוא מציין, בצדק, שלאותו אדם הזכות לנסות לקדם את התפיסה החינוכית שלו – אפילו בדפי הוויקיפדיה. הולטון מהרהר שאולי במסגרת כמו Knol, מסגרת שבו כל אחד יכול לפרסם "יחידת מידע" לפי ראות עיניו, אף אחד לא ישלה את עצמו שהמידע אמור להיות אובייקטיבי או ניטרלי.

אני מסכים. ובעצם, זה מחזיר אותי לביקורת המרכזית שלי כלפי הוויקיפדיה. אי-דיוקים למיניהם אינם מפריעים לי. אני משוכנע שאפשר לתקן את אלה, ולא פעם אנחנו עדים למערכת של בקרה בוויקיפדיה שפועלת בצורה מאד מוצלחת. זאת ועוד, לא איבדתי את התקווה שנצליח לפתח מיומנויות מידעניות שבאמצעותן נוכל לקרוא ערכים אנציקלופדיים בעין ביקורתית, ולקבוע לעצמנו את מידת המהימנות שלהם. אבל מהימנות אינה מחייבת ניטרליות. גם סובייקטיביות יכולה להיות מהימנה. אם, במקום ועדה די עלומה שבאמצעות תן-וקח מייגע מגבשת ערך כלשהו, אני נתקל בערך הנושא את שמו של אדם, אני יודע מראש שמדובר בהתייחסות סובייקטיביות; אני מניח מראש שמה שאני קורא הוא דעה; אני מתייחס לא רק למידע עצמו, אלא גם לאדם שהביא את המידע הזה לפרסום. לא רק שמצב כזה איננו מפריע לי – אני רואה בו ערך. מה לעשות, אולי אני במיעוט קטן בנושא הזה, אבל מה שמושך אותי לרשת איננו מידע יבש, מידע שעבר את המכבסה של הניטרליות. מה שמושך אותי היא הקשת הרחבה של דעות וגישות שאפשר למצוא ברשת. לאור זה, יתכן מאד שמיזם כמו Knol של גוגל תואם יותר את רוח האינטרנט מאשר פרויקט כמו הוויקיפדיה. אבל גם בלעדיו הרשת מהווה מערב פרוע של דעות וגישות, ולא ברור אם פרויקט כמו Knol נחוץ בכלל.

תוויות: ,

יום ראשון, 9 בדצמבר 2007 

גם כאן מותר (ורצוי) לספר

הערב שמתי לב שבקפטן אינטרנט מופיע דיווח קצר על הזכייה של הפרויקט "המצאות ותגליות במאה ה-19" של חטיבת הביניים רוגוזין בבקרית אתא בפרס E-Learning של האיחוד האירופי. בלשון הכתבה:
מבין 561 פרויקטים מתוקשבים שנשלחו בין היתר מ-30 מדינות האיחוד האירופי, נבחרו 13 פרויקטים, בהם מיזם ישראלי בתחום ההיסטוריה.

ואם הידיעה כבר פורסמה ברבים, זאת הזדמנות להתייחס אל הפרויקט, ואל הזכייה, גם כאן. אם לא פעם במאמרונים האלה אני מרים גבה בנוגע לפרויקטים אינטרנטיים בבתי הספר, ושואל האם האינטרנט מילא תפקיד חשוב או נחוץ בו, יש בהחלט טעם להגיד מילים טובות על פרויקט מוצלח. לעתים קרובות אני מבקש ללמוד על פרויקטים שנעזרים בכלי Web 2.0 על מנת להפיץ את המידע הזה, ולכן הגיוני שאעשה זאת עם הפרויקט הזה.

אי לכך, אני שמח להגיד מילה טובה על הפרויקט, ובמיוחד על היוזמת והמדריכה שלו, אריאלה לונברג. אריאלה שואפת ליצור למידה אחרת מאשר זו שאנחנו בדרך כלל פוגשים בבית הספר, ולכן אין זה צריך להפתיע שהיא בחרה בוויקי כתשתית לעבודה. מי שיסייר בתוך אתר הפרויקט יתרשם שהעבודה בסביבת הוויקי היתה חדשה לתלמידים (דבר שכלל לא צריך להפתיע). אישית, חשתי שהתוצרים כמעט מתחבאים ושרצוי היה לארגן את האתר אחרת. אבל אחד היתרונות של הוויקי הוא שאפשר לבדוק התפתחות ושינוי, לבחון, ברמה של הדף ושל התלמיד, את תהליך התפתחות הפרויקט. כאשר בודקים את הפרויקט הזה ברמה הזאת, מגלים פעילות רבה – די הרבה דפים זכו למספר לא קטן של עריכות. כמו-כן, דפי השיחה, שלעתים קרובות נשארים מיותמים בוויקיים חינוכיים, מעידים על חשיבה קבוצתית וגם הערכת עמיתים. יש בוויקי גם "יומני למידה" של כל תלמיד שהתוכן שלהם אולי נקרא יותר מדי כמו מה שתלמידים כותבים כאשר מבקשים מהם "לעשות רפלקציה", אבל גם אלה חלק חשוב מהפרויקט.

אולי הערה נוספת איננה מתבקשת, אבל בכל זאת .... הצצתי ברבים ממאה הפרויקטים שהגיעו לשלב הגמר של התחרות שבה זכתה "תגליות והמצאות". לא התלהבתי. מצאתי הרבה שבעיני די נדוש, ולא הצביע על תהליך למידה של ממש. אבל אני חייב תמיד להזכיר לעצמי שהמבקר מבחוץ איננו מכיר את הרקע, ולא יכול לשפוט. זאת ועוד – אובייקטיביות איננה תמיד רצוייה כל כך כאשר בוחנים פרויקטים לימודיים. דווקא קצת סובייקטיביות לא יכולה להזיק. אך לשמחתי, במקרה של הפרויקט הזה, למרות לא מעט דברים שכדאי ואולי רצוי לשפר (ואני יודע שאריאלה ביקורתית יותר ממני במקרה הזה), גם מבחינה אובייקטיבית, מדובר בפרויקט שבהחלט ראוי לפרס.

תוויות: , ,

יום חמישי, 29 בנובמבר 2007 

להתאים את הטכנולוגיה לפדגוגיה

אני משוכנע שהוויקי יכול לתרום רבות ללמידה של תלמידים. אבל לצערי, נכון להיום, פגשתי מעט מאד דוגמאות של השימוש בוויקיים בתהליך הלמידה שעליהן אפשר להגיד שהיה בהן למידה אחרת, או באיכות אחרת, ממה שאנחנו בדרך כלל פוגשים. ובמקום דוגמאות משכנעות, אנחנו קוראים שוב ושוב על ההבטחה הגדולה, על הדברים הנפלאים שהוויקי יכול לחולל בכיתה. היום, סטיב דמבו, ב-TechLearning Blog, בצורה מאד מהוססת, ואולי רק באופן סמוי, אומר דברים דומים. דמבו כותב:
I love wikis. They're easy to create, anybody can update them, they're just fantastic for collaborative projects. In fact, just about anytime 3 or 4 people are going to be working on a web page together, I almost always begin to hear the word "wiki" being whispered.

That being said, more often than not wikis rarely live up to their potential. While anybody can edit them, generally only the original author does. The ease with which they can do so is still a boon and may justify the use of a wiki anyway, but there are usually other tools that would work just as well.

אפשר לשאול אם יש כאן בכלל ביקורת. הרי יש כאן לא מעט שבח, ורק טיפה של הסתייגות. קשה להגיד שדמבו נשמע כמו מארק אנתוני שלכאורה בא רק לקבור את יוליוס קיסר. יש בדבריו שפע של אהדה כלפי הכלי. ובכל זאת, הוא מודה שהפוטנציאל של הוויקי גדול ממה שמתקיים בשטח. והוא מוסיף שרק לעתים רחוקות אנחנו פוגשים ויקיים שהכתיבה או העריכה שלהם נעשות על ידי מספר משתמשים. עם זאת, היום, כאשר על ימין ועל שמאל אנחנו שומעים על כמה נפלא הכלי הזה, אפילו ביקורת מרומזת היא משהו.

אבל למרות שחשוב שמשמיעים ביקורת כזאת, נדמה לי שמה שדמבו כותב בהמשך של המאמרון שלו עוד יותר מעניין. הוא מנסה להגדיר מספר מטלות שבעיניו הן מתאימות לשימוש בוויקי. דמבו מביא שלושה מצבים שבהם נראה לו שהוויקי יכול למלא תפקיד חיובי. אין לי שום דבר נגד הסיטואציות האלו – כתיבה משותפת של מסמך חזון של בית הספר, בנייה משותפת של שאלות למבחן, ושיתוף פעולה בהכנת סיכומים של שיעורים – אבל קשה להרגיש שיש כאן מעוף. דווקא להיפך – אם זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות עם ויקי, אולי עדיף לא להתחיל בכלל (הרי בדרך כלל, עקומת לימוד השימוש בכלי גבוהה יותר מהצפוי).

וזאת בעצם שורש הבעיה. לפי נתוני הפתיחה שלו, הוויקי הוא באמת כלי נהדר ללמידה שיתופית. אבל מלבד מס שפתיים ללמידה הזאת, ספק אם המערכת החינוכית באמת עושה משהו כדי לקדם אותה, או בכלל מעוניינת בה. גם בתחילת המאה ה-21 רוב המורים נוקטים בשיטות של הוראה פרונטאלית, ודרכי ההערכה הרווחות מתמקדות בהישגים אישיים ולא בלמידה של קבוצה. ואם אלה דרכי ההוראה שלנו בבתי הספר, אז מאד יתכן שהוויקי מפריע יותר מאשר הוא תורם.

תוויות:

יום חמישי, 30 באוגוסט 2007 

ספרי לימוד, ויקיים, והצעה מלפני 40 שנה

רק לפני שבוע התייחסתי כאן להצעה של ווסלי פריאר להפסיק את הרכישה של ספרי לימוד לבתי הספר בארה"ב. ציינתי אז שהצעה דומה נשמעה, במדינת טקסס, "לפני בערך שבע שנים", אך לא יכולתי לדייק יותר מזה. והנה, ממש במקרה (אם יש דבר כזה) נתקלתי בהתייחסות שלי לאותה הצעה. ומתברר שפספסתי קצת בתאריך. מדובר, בעצם, בהצעה משנת 1998. אך מה שאולי מעניין יותר, הוא שכאשר התייחסתי לנושא הזה אז (במסגרת הבוידם), ציטטתי גם מספרם של ניל פוסטמן וצ'רלס ויינגרטנר, Teaching as a Subversive Activity. שם הם מביאים מספר הצעות לשיפור ההוראה בבתי הספר. הראשונה מתוך אלה (עמ' 137) היא:
Declare a five-year moratorium on the use of all textbooks.

Since with two or three exceptions all texts are not only boring but based on the assumption that knowledge exists prior to, independent of, and altogether outside of the learner, they are either worthless or harmful. If it is impossible to function without textbooks, provide every student with a notebook filled with blank pages and have him compose his own text.

קשה לקרוא את ההצעה הזאת ולא לדפדף לתחילת הספר כדי לבדוק את שנת ההוצאה. וכאשר עושים זאת, מגלים שהספר יצא לאור בשנת 1969. פוסטמן וויינגרטנר לא הציעו שתלמידים יכתבו בוויקיים, או בבלוגים, אבל לא צריכים להתאמץ על מנת להבין שהכלים האלה הם התרגום הטכנולוגי ההגיוני של ימינו לאותה הצעה של דפים ריקים וכתיבת טקסטים על ידי התלמידים עצמם.

רצוי לזכור שעשר שנים אחרי פרסום הספר ההוא, פוסטמן פרסם ספר נוסף, Teaching as a Conserving Activity. בספר הזה הוא הדגיש את תפקיד המסירה התרבותית שהחינוך צריך למלא, והצעה כמו כתיבת טקסטים על ידי התלמידים עצמם אינה מופיעה בו. אפילו אם זה נשמע כמו דבר שסותר את עצמו, נדמה לי שצריכים להבין שפוסטמן צדק בשתי הפעמים. לפני כמעט 40 שנה, כאשר האפשרות הטכנולוגית של ויקיים היתה עוד הרחק בעתיד, פוסטמן כתב על הכוח החינוכי של כלי כזה. אבל הוא גם חש את יכולתו, או אולי את חובתו, של ספר הלימוד המסורתי ליצור תשתית תרבותית שממנו כולנו יונקים.

תוויות: ,

יום ראשון, 17 ביוני 2007 

החובבן, הרס התרבות, והחינוך

ספרו של אנדו קין, The Cult of the Amateur, שהתפרסם החודש, מעורר, כצפוי, את זעמם של חסידי ה-Web 2.0, המזדרזים לקטול את הספר. (חשוב לציין שיש מבקרים, כמו קליי שירקי, שעל אף הביקורת החריפה שלהם, מוצאים לא מעט שכדאי ללמוד מדבריו של קין.) תמצית הטענה של קין נמצאת בכותרת המשנה של הספר: how today’s internet is killing our culture. בכך קין מצטרף לרשימה לא קצרה של מבקרים שחשים שהאתוס של "כל אחד יכול להיות יוצר" שנמצא ביסוד של תפיסת ה-Web 2.0 מהווה סכנה לתרבות איכותית.

גם אם לא מסכימים עם טענותיו של קין, מסנגרי ה-Web 2.0 בחינוך חייבים להתמודד איתן. מי שרואה בחינוך התהליך שבו הדור הבוגר מעביר תרבות מגובשת לדור הצעיר יזדהה עם קין, ולא יראה טעם בכלים כמו בלוגים וויקיים בידי תלמידים. הרי, כלים אלה לכאורה מאפשרים למי שמשתמש בהם ליצור "ידע" ולהביע דעה אפילו אם אין להם הכישורים (או ההכשרה) לעשות זאת. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה הידלדלות התרבות.

טענה זאת, כמובן, לא נולדה עם האינטרנט. אי-שם, בתוך כל תפיסה חינוכית הבנייתית אפשר למצוא גרעין של המעטת מרכזיותה של התרבות הנורמטיבית, או אפילו נסיון לעקוף אותה. אולי בגלל זה, כאשר קוראים את הטענות של קין ותומכיו, אפשר לחוש שהביקורת שלהם איננה מכוונת כלפי האינטרנט בלבד, אלא כלפי כל אותן גישות חינוכיות שמאפשרות לתלמידים לגבש תפיסת עולם משלהם. קין הרי יטען שתלמידים שעדיין לא רכשו ידע תרבותי בסיסי אינם בשלים לגיבוש תפיסה משלהם. עליהם קודם כל להתמלא ביותר ידיעות מוסמכות ומוסכמות.

על אף הנטייה לזלזל בביקורת של קין, נדמה לי שתומכי השימוש בכלי Web 2.0 בחינוך די חשופים לה. התלהבות היתר שאנחנו פוגשים אצל לא מעטים מאלה שבעד השימוש בכלים האלה בחינוך תלושה מכל תהליך לימודי של ממש. מתקבל הרושם שחושבים שמספיק להכניס בלוגים וויקיים לתוך מערכת הלימודים, ופתאום התלמידים שלנו יהפכו ליוצרים מדופלמים. לצד האופטימיות הכוזבת הזאת נמצאת גם דלות רעיונית. לא פעם נדמה שמסגנרי ה-Web 2.0 בחינוך חושבים שכלל לא היו תיאוריות חינוכיות לפני האינטרנט. הם אינם מודעים למידה שבה הם יונקים (או צריכים לינוק) מתפיסות חינוכיות הבנייתיות שקיימות כבר מספר דורות.

אם השימוש בכלי Web 2.0 לא יהיה קשור לתפיסה חינוכית בריאה ומוצקה, מה שתלמידים יוצרים באמצעות הכלים האלה יהיה שטחי וריק מתוכן, והכלים הנהדרים האלה לא ישמשו בסיס ללמידה משמעותית. זאת ועוד. אמירות ריקות מתוכן על ההשפעה המהפכנית של בלוגים וויקיים על החינוך רק יחזקו את הטענות של קין.

לאור זה, מעודד לקרוא את התוצאות של סקר שויל ריצ'רדסון העלה בבלוג שלו השבוע. ריצ'רדסון שאל את קוראיו אם לדעתם קהילת תומכי השימוש בכלי Web 2.0 בחינוך צריכה לקרוא את הספר של קין או לא. לריצ'רדסון קוראים רבים (אני מניח שמדובר בכמה אלפים). רק מעטים ענו לסקר שלו – פחות מחמישים. אבל יותר מחצי מאלה בדעה שאין לדחות את טענות של קין על הסף, אלא שצריכים לקרוא את הספר. פחות מה-20% היו בדעה שאין צורך להתייחס לספר בכלל. כאחד שמוצא מעט מאד שאיתו אני יכול להסכים בספר של קין, אני בכל זאת שמח לראות את התוצאות האלו.

תוויות: , ,

יום שלישי, 22 במאי 2007 

תמיד נעים לפרגן

מספר פעמים כתבתי כאן על הספקות שלי בנוגע ללמידה האמיתית שמתרחשת עם השימוש בוויקיים. אני כמעט כותב כאן שבדרך כלל אני מוצא הרבה פעילות, ומעט מאד למידה, אבל האמת היא שלעתים קרובות אפילו את הפעילות אינני מוצא. אי-לכך, כאשר פרויקט ויקי שחצי ממנו מתרחש בישראל זוכה בפרס, מן הראוי לציין את זה.

הבלוג jlearn 2.0 מדווח שהפרויקט From Jerusalem to Montreal, בו משתתף בית ספר נווה חנה באלון שבות, זכה זכה בפרס שני של ה-Online Learning Award, בקטגוריה של Telelearning Special Interest Group. הפרס מוענק על ידי ה-ISTE – ה-International Society for Technology in Education.

אז כל הכבוד!

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates