יום ראשון, 20 במרץ 2016 

אולי ישן, אבל עדיין מאד מומלץ

תקציר המאמרון הזה: אני רואה כתבתי הרבה יותר מאשר התכוונתי. אפילו אם הם מעניינים, דבריי כאן אינם העיקר. העיקר הוא המאמרון של פיל מקראיי. מומלץ בחום לקורא, וגם לשמור.

מידי שבוע כתבות רבות, מאמרוני בלוג, וידיעות למיניהם מתפרסמים אודות התקשוב בחינוך. אין באפשרותו של אף אחד לעקוב אחרי כל מה שמתפרסם. לשמחתי מספר אנשים ו/או ארגונים דואגים לסקור את התחום כך שבעזרתם אפשר להגיע לדברים מעניינים וכדאיים מבלי לבזבז זמן יקר בחיפוש. כמו עם כל תחום אחר, חלק מכובד ממה שמתפרסם איננו מקורי, או מעניין. יש מחקרים והגות שחשוב להכיר, ושאחריהם כדאי לעקוב, אבל יש גם המון חומר פרסומי ושיווקי, והגיגים שהם רחוקים מלהיות מקוריים. במקרים רבים קריאת פיסקה פותחת של כתבה מספיקה כדי להיווכח שאין סיבה לקרוא את הכל. למען האמת, כאשר קוראים כתבה שאיננו אלא מחזוּר על סיסמאות נדושות מרגישים הקלה מסויימת – הנה לפחות עוד דבר אחד שלא צריכים לקרוא עד הסוף. וכמובן – מי אני להתלונן. הרי גם אני חוזר על עצמי לעתים די קרובות.

לפעמים קורה שקוראים משהו חדש שבכלל איננו מחדש דבר, אבל בתוך אותה כתבה נתקלים בקישור למשהו מרשים מאד שאחרת לא היינו מגיעים אליו. ולפעמים המשהו הזה יחסית ישן וחבל שפספסנו אותו. במקרים כאלה אפשר להגיד שמוכנים לסלוח על זה שאין חדש, כי הרי דרכו זכינו להגיע למשהו איכותי. כך היה אצלי לפני שבוע.

יש פתיחוֹת שמבטיחות יותר מאשר הן מקיימות. מאמר ב-Medium שאליו הגעתי לפני שבוע הוא דוגמה טובה לכך. בראש הכתבה הופיע איור שמבוסס על אמירה של ג'ואי איטו, המנהל הנוכחי של ה-Media Lab של MIT. האיור ביטא את הרעיון שהחינוך צריך להשתנות – מהוראה ריכוזית לרשת של לומדים. כפתיחה מדובר ברעיון חשוב, אבל לטעמי המאמרון עצמו לא הוסיף שום תובנה חדשה. אבל כזכור, כדאיותו של מאמרון איננה נמדדת רק ברעיונות שבהם הוא עוסק. לפעמים הוא מוביל אותנו למידע נוסף, איכותי יותר. כך היה הפעם, כאשר בתוך הכתבה מצאתי קישור למאמרון של אלפי קון (Alfie Kohn) מלפני שנה. דווקא את המאמרון של קון קראתי כאשר הוא התפרסם ואפילו מצאתי שסימנתי אותו בדואר שלי כמשהו שעליו רציתי לכתוב. אינני יודע למה לא עשיתי זאת אז, אבל שמחתי להגיע אליו שוב. זאת עוד: בתוך המאמרון של קון מצאתי קישור למאמרון שהתפרסם שנתיים לפני כן, מאמרון שאליו לא הגעתי כאשר קראתי את המאמרון של קון בפעם הראשונה.

המאמרון ב-Medium עסק בצורך של מערכות החינוך ליצור תחושה של מעורבות אישית אצל הלומדים. עבור כותב המאמרון (ועבור רבים אחרים, כמובן) אותה מעורבות אישית איננה יכולה להסתכם בהתעניינות במתרחש בשיעורים. ואם כך, כותב המאמרון שאל, מה כן? הוא השיב, כצפוי, שהמעורבות צריכה לעורר את האפשרות של השפעה של ממש על חיי הלומדים. אם זה איננו מה שקורה:
I would suggest that if the answer to this question is not something compelling, we should encourage our young people to stay home and surf the internet, travel, sleep or read a good book.
באמירה הזאת יש כתב אישום חמור כלפי מערכות החינוך, אם כי אינני בטוח שכותב המאמרון התכוון להיות כל כך חריף או תקיף. הרי אם אכן נכון שאפשר לקבל מהבית, מהרשת ומספרים את אותו "חינוך" שבית הספר מבקש להעניק, אז מערכות החינוך הן בעצם בזבוז משווע. אבל מלבד ההתייחסות החריפה הזאת לא מצאתי במאמרון משהו שלא ניתן למצוא בכתבות רבות אחרות ... מלבד הקישור שהזכרתי קודם.

המאמרון בן השנה של קון היה הרבה יותר ממוקד. קון מתאר את ההבדל בין "למידה אישית" (personal learning) לבין "למידה מותאמת אישית" (personalized learning). הוא כותב:
Personal learning entails working with each child to create projects of intellectual discovery that reflect his or her unique needs and interests. It requires the presence of a caring teacher who knows each child well.

Personalized learning entails adjusting the difficulty level of prefabricated skills-based exercises based on students’ test scores. It requires the purchase of software from one of those companies that can afford full-page ads in Education Week.
בנוסף, קון מתאר את אנשי החינוך שעשויים להתלהב מ-"למידה מותאמת אישית". הוא איננו חוסך בתיאורים כדי שנדע מה דעתו עליהם:
Two overlapping groups of educators seem particularly enamored of PLI (מינוח של קון – Personalized Learning Inc.): (1) those who are awed by anything emitted by the private sector, including books about leadership whose examples are drawn from Fortune 500 companies and filled with declarations about the need to “leverage strategic cultures for transformational disruption”; and (2) those who experience excitement that borders on sexual arousal from anything involving technology – even though much of what falls under the heading “ed tech” is, to put it charitably, of scant educational value.
יכול להיות שיש מי שיגיד שגם כאן אין הרבה חדש, ואכן, קון איננו היחיד שמבקר את הנהירה אחרי "למידה מותאמת אישית". אבל קון מבחין הבחנה מדוייקת בין שני סוגי למידה שהם לכאורה דומים, וזה מה שמרשים במאמרון. קון מסביר למה "למידה" איננה סתם רכישת עוד ועוד מידע, והוא גם מראה שהמטרה של "למידה מותאמת אישית" היא בעיקר העלאת ציונים במבחנים. הוא גם מראה שלעתים קרובות מדי התקשוב משרת את המבחנים, ולא את הלמידה.

תוך כדי הכנת הסקירה הזאת מצאתי את עצמי שואל אם אולי הסיבה שבסופו של דבר לא כתבתי על המאמרון של קון לפני שנה קשורה לעובדה שגם כל הנקודות שציינתי למעלה נכתבו פעמים רבות. אולי הרגשתי שאפילו אם אני מהנהן בראש בהסכמה לכל מה שקון כותב, לא היה צורך לציין את המאמרון הספציפי הזה. יתכן. הרי לדעתי מדובר במאמרון מצויין, אבל לא בהכרח יוצא דופן. וזה מביא אותי למאמרון שאליו קון מקשר במאמרון שלו.

קון מקשר למאמרון של פיל מקראיי (Phil McRae) שהתפרסם שנתיים לפני-כן, באפריל 2013. בתחום שבו כמעט מידי שבוע מופיעים כלים חדשים, ויישומים מציפים את השוק כך שמורה בקושי מצליח להכיר אחד לפני שאחר דוחק אותו הצידה (שלא לדבר על כך שמדובר בתחום שבאופן תדיר ממציא את החינוך מחדש), שלוש שנים הן תקופה מאד ארוכה. לאור זה המאמרון של מקראיי מרשים במיוחד. כבר אז מקראיי, מרצה באוניברסיטה של אלברטה (קנדה) ובעל משרה באיגוד המורים של אלברטה, שלא הכרתי עד לקריאת המאמרון הזה, חזה את הכיוון שבו התקשוב החינוכי פונה, כיוון שאפשר לזהות כבר מכותרת המאמרון:
למען האמת, באורך של מעל 5000 מילים קשה להתייחס למה שמקראיי כתב כ-"מאמרון". מדובר במאמר מקיף שסוקר את ההיסטוריה של "מכונות הוראה" ומסביר למה הנסיונות של "למידה מותאמת אישית" אינם אלא גירסה דיגיטאלית של אותם נסיונות. מקראיי מסביר שהיום, כמו בעבר, השאיפה למערכות הוראה ממוחשבות מוּנעת על ידי תפיסה מצומצמת למדי של למידה, כאשר הדגש הוא על מה שניתן לבדוק באמצעות מבחנים:
Adaptive learning systems (the new teaching machines) do not build more resilient, creative, entrepreneurial or empathetic citizens through their individualized, linear and mechanical software algorithms. Nor do they balance the desire for greater choice, in all its manifest forms, with the equity needed for a society to flourish. Computer adaptive learning systems are reductionist and primarily attend to those things that can be easily digitized and tested (math, science and reading). They fail to recognize that high quality learning environments are deeply relational, humanistic, creative, socially constructed, active and inquiry-oriented.
מקראיי איננו מסתפק בביקורת. הוא מתאר רצף בגישות "חינוכיות" החל בתפיסות של "ניהול מדעי" של טיילור ותרגומן לחינוך על ידי תורנדייק, דרך הביהייביוריזם של סקינר ואחריו הבינה המלאכותית של שנות ה-70, ועד לימינו. בכל אלה הוא מזהה את אותה השאיפה – לייעל ולשכלל את מלאכת מסירת המידע אל הלומד. בכל הגלגולים מדובר באותה מסירה, תוך עדכון האדרת הטכנולוגית:
Adaptive learning systems still promote the notion of the isolated individual, in front of a technology platform, being delivered concrete and sequential content for mastery. However, the re-branding is that of personalization (individual), flexible and customized (technology platform) delivering 21st century competencies (content).
מקראיי מודה שיש משהו מאד מפתה בגישות ה-"אישיות" אותן הוא מבקר. אבל הוא מזהיר שה-"פתרונות" שחברות פרטיות מציעות למערכות החינוך כדי לכאורה לקדם את הפן ה-"אישי" הזה מגבירים את המעקב אחרי הלומדים (כדי לעזור להם להתקדם, כמובן). לדעתו הפתרונות האלה עתידים להגביר את התלות של מערכות החינוך בחברות שאוספות את המידע על הלומדים. הוא צופה שהמשך התהליך הזה מהווה איום של ממש על החינוך הציבורי.

המאמרון של מקראיי מציג תמונה מקיפה על הכיוונים שבהם התקשוב בחינוך מתפתח. המאמרון אמנם נכתב לפני שלוש שנים, אבל הוא איננו נקרא כמסמך היסטורי. במקום זה אפשר להגיד שיש בו נבואה. יתכן שלפני שלוש שנים היה עלינו לראות במאמרון אזהרה. היום, למרבה הצער, הרבה ממה שמקראיי חזה כבר התגשם. גם היום חשוב לקרוא את דבריו – לפני שיהיה מאוחר מדי לשנות את הכיוון.

תוויות: , , ,

יום ראשון, מרץ 20, 2016 | |

יום שני, 29 באפריל 2013 

קצת פרספקטיבה לקיטורים שלי

אני מודע מאד לכך שבבלוג הזה התלונות שלי כלפי התקשוב בחינוך רבות על השבחים. לעתים קרובות המילים זורמות יותר בשטף כאשר משהו מרגיז אותנו. לכן, זה לא צריך להפתיע שיותר קל לי להביע ביקורת מאשר לציין מעשים חינוכיים חיוביים. ויש, כמובן, סיבה נוספת: למרבה הצער בתחום התקשוב החינוכי לא חסרים מקרים של שטות או של הגזמה (ושל העדר ראייה היסטורית) במסווה של חידוש תקשובי, ואני משוכנע שחשוב שלא נוליך את עצמנו שולל אחר אלה, אלא שנהיה מוכנים להביע ביקורת כלפי עצמנו כדי שנוכל לבחון לעומק מה באמת כדאי בתחום הזה.

אני, כמובן, לא היחיד שחושב כך. אני אפילו רחוק מלהיות החריף ביותר בביקורת הזאת. נדמה לי שאחד המתחרים הרציניים על תואר אלוף הביקורת הוא גרי סטייגר שאיננו חוסך את שבטו ועט במרץ על הדוגמאות התקשוביות שמרגיזות אותו. כך הוא עשה לפני שבוע כאשר הוא התרעם על כך שביום אחד שני אנשים שהוא מעריך המליצו (דרך הווב ודרך פייסבוק) על מאמרים שבעיני סטייגר הם חסרי ערך חינוכי מוחלט. סטייגר מנתח באריכות מה מפריע לו בשני הקישורים שהגיעו אליו כהמלצות, ומסכם בהמלצה הגיונית משלו:
Don’t lecture me about the power of social media, the genius of your PLN, the imperative for media literacy or information curation if you are unwilling to edit what you share. I share plenty of terrible articles via Twitter and Facebook, but I always make clear that I am doing so for purposes of warning or parody. The junk is always clearly labeled.

Please filter the impurities out of your social media stream. You have a responsibility to your audience.
עיינתי באחד הקישורים שאליהם סטייגר התייחס, ונדמה לי שלפחות במקרה הספציפי הזה הביקורת שלו מוצדקת. ולא רק במקרה הזה. מנסיוני אני יכול להעיד שרבים מאלה שממליצים על מקורות חינוכיים מתוקשבים ממהרים להתלהב ממה שבדרך כלל עם עיון נוסף מתגלה כמאד סתמי. טוב היה לו היו מתאפקים. אבל יש משהו בחריפות של סטייגר שעשוי להביא לתוצאה ההפוכה ממה שהוא מתכוון. יתכן שהדוגמאות שסטייגר מביא ראויות ללעג, אבל נדמה לי שבכל זאת צריכים להתייחס אליהן במידה, ולפעמים במידה גדושה, של סלחנות.

מקור הסלחנות הזאת נמצא בידיעה שאין דרך אחת נכונה ליישם את השימוש בתקשוב בחינוך, ולכן עלינו לאפשר לפרחים רבים לפרוח ... אפילו אם ברור לנו שלא מעטים מאלה גם ינבלו מהר. זכור לי, למשל, המלצה על שימוש בטלפונים סלולאריים בפעילות חינוכית מלפני כשנתיים שבעיני היה רעיון כושל (וגם מיותר). סברתי שקל יותר בהרבה לבצע פעילות דומה באמצעות עפרון ונייר. אבל אולי בעקבות רעיון הבוסר הזה מישהו אחר גיבש לעצמו פעילות מוצלחת עם טלפונים סלולאריים.

זאת ועוד: כפי שציינתי פעמים רבות בעבר, התחום הזה הוא קואליציה של מספר מחנות, כולל מחנות עם תפיסות חינוכיות מנוגדות, מחנות שניצים זה עם זה. רעיון שנראה מוצלח לפי תפיסה אחת עשוי להיות רעיון כושל לפי תפיסה אחרת. וגם אם אינני מסכים עם תפיסה אחרת, נכון להיום יש מקום לכולן. לשאול מטפורה שהשתמשתי בו לפני שנים רבות ללא קשר לחינוך, כדי שאפשר יהיה לכתוב צריכים לחדד את העפרון, אבל אם מחדדים אותו יותר מידי החוד נשבר ואי-אפשר לכתוב בכלל. לפעמים הקהות (שבמקרה הזה היא מחנה רחב) היא לטובה. לסטייגר חזון חינוכי מגובש, חזון שאיתו במידה רבה אני מסכים, אבל בן אדם אחד איננו מחנה, ולבד הוא איננו יכול לשנות את החינוך.

על אף העובדה שאני מסכים עם הביקורות של סטייגר, ונהנה לקרוא את עקיצותיו שלעתים קרובות קולעות ומוצדקות, אני רחוק מלהיות משוכנע שהעקיצות האלו עוזרות להשיג את המטרה לה הוא מייחל. אין זה אומר, כמובן, שאי אפשר להנות מהעקיצות האלו. ובנוסף, בהשוואה אליו, הביקורת שלי נראית די מתונה.

תוויות:

יום שני, אפריל 29, 2013 | |

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010 

אוי! המבוגרים האלה!

אם אפשר, אני מעדיף לקרוא מאמרים מאשר לצפות בהרצאות מוקלטות. יתכן שמדובר בהרגל שהשתרש בתקופה שבה הצפייה לא היתה כל כך זמינה כמו היום; יתכן שההעדפה הזאת נובעת מקשיי ריכוז. כאשר אני קורא, קל לי לעצור היכן שמתחשק לי כדי לרשום הערות ומחשבות, או פשוט לבדוק משהו שצץ בראש. לעומת זאת, כאשר אני צופה בהרצאה מוקלטת הכל זורם מהר מדי וקצת מסובך להקליק על pause ולצאת למשהו אחר, ולזכור את רצף הדברים כאשר אני חוזר. כך או כך, מבחינתי האישית, אם אפשר, אני מעדיף לקרוא.

זאת הסיבה שכאשר סילביה מרטינז המליצה בחום על וידיאו של הרצאה של ד"ר דייוויד פינקלהור על בני נוער והסכנות שבאינטרנט תחילה חיפשתי גירסת טקסט של ההרצאה. כאשר לא מצאתי, החלטתי להקדיש שעה לצפייה. היתה זאת אחת השעות הכדאיות ביותר הזכורות לי.

פינקלהור, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ניו המפשייר ומומחה בתחום של פשעים נגד ילדים, איננו מתכחש לעובדה שהאינטרנט חושף ילדים לסכנות. אבל הוא מבקש להבחין בין קיומן של סכנות לבין הטענה שהאינטרנט מגביר את הסכנות שבהן ילדים נתונים בלאו הכי. הוא מציג נתונים רבים שמצביעים על כך שלהבדיל מהדעה הרווחת, ילדים ובני נוער היום דווקא בטוחים יותר מאשר לפני שהם נחשפו לאינטרנט.

אחרי שהוא מראה שמחקרים אינם מחזקים את הטענה שהאינטרנט מגביר את הסכנות, פינקלהור שואל למה בכל זאת הדעה הזאת כל כך רווחת. הוא שואל:
Why in the absence of clear evidence that the internet has increased risk, why has that idea had such tremendous hold on people, why have they gotten so anxious about it?
את התשובה לשאלה הזאת הוא מכנה Juvenoia: חדרה מוגזמת בנוגע להשפעה של תמורות חברתיות על ילדים ובני נוער. חדרה כזאת, כמובן, איננה חדשה, ולא נוצרה עם האינטרנט. כמעט כל דור רואה בתמורות חברתיות, ולעתים קרובות בטכנולוגיות, איום על שלומם של ילדיו. עם זאת, לאור הנתונים שהוא מביא שמראים שהסכנות עצמן אינן גדולות כל כך (פינקלהור איננו טוען שהסכנות פחתו בעקבות האינטרנט), ההסבר הזה בהחלט משכנע.

פינקלהורן נעזר במצגת סתמית למדי, מצגת טקסטואלית ברובה המכריע. אפשר אפילו לקבוע שמבחינה ויזואלית מדובר בהרצאה די משעממת. ואולי זה דווקא הקסם שבה – התוכן מדבר בעד עצמו.
ללא ספק, שווה שעה של צפייה.

תוויות: , ,

יום ראשון, דצמבר 05, 2010 | |

יום רביעי, 18 ביוני 2008 

בא לשכונה בלוג חדש (וטוב)

מספר פעמים בעבר התייחסתי כאן למונח המיוחס למארק פרנסקי, "ילידים דיגיטליים". לפי פרנסקי, בני הנוער, שגדלים ממש לתוך המציאות הדיגיטאלית, לומדים בדרך אחרת מאשר הנוער של דורות קודמים. אי-לכך, בתי הספר צריכים להתאים את דרכי ההוראה שלהם לדרכי הלימוד האלה. אבל מפני שהמורים אינם "ילידים", אלא "מהגרים דיגיטאליים", הם מתקשים להסתגל למציאות הלימודית החדשה, ואינם מצליחים ללמד כך שבני הנוער ילדמו.

המונח של פרנסקי תפס תאוצה אצל אנשי חינוך שמנסים לקדם את התקשוב, והפך לפופולארי מאד. אבל פופולאריות לחוד ועובדות לחוד. בני נוער אכן גדלים לתוך מציאות טכנולוגית שהוריהם לא הכירו, והזמינות של התקשוב בוודאי משפיעה על ההסתגלות המהירה שלהם אל כלים חדשים. אבל פרנסקי טוען שהמוחות של בני הנוער פועלים אחרת מאשר מוחות הוריהם, וכאן הוא ממש גולש למדע בדיוני.

אין טעם לחזור כאן על הטענות שלי כלפי המונח. בעיני הוא גם מוטעה, וגם מיותר – הרי באמצעות ההבחנה בין ילידים למהגרים איננו לומדים משהו על הרגלי הלמידה של אותם "ילידים" שיכול ממש לעזור לנו לעצב טוב יותר את סביבות הלמידה בהם הם אמורים ללמוד. לפני כשנה וחצי כתבתי (באנגלית) על הנושא הזה. תוך כדי הכנת אותו מאמר הופתעתי שמעט מאד אנשי חינוך הביעו ספקנות כלפי הטענות של פרנסקי. מאז, אני שמח לדווח, המצב הזה השתנה. היום, גם כאשר כותבים שהחינוך צריך לאמץ את הכלים שהם נפוצים בתרבות שלנו, מעטים מוסיפים שזה מפני שהמוחות של בני הנוער פועלים בצורה שונה מאשר המוחות של הוריהם.

לפני כשמונה חודשים ג'ורג' סימנס כתב מאמר מקיף על הבעיות שהוא זיהה בהבחנה בין ילידים ומהגרים דיגיטאליים נוסח פרנסקי. הוא כתב שהטענה של פרנסקי, שבתי ספר צריכים להתאים את עצמם לדרכי הלמידה של בני הנוער די פשטני מבחינה חינוכית. לפי סימנס, גישה כזאת מתעלמת מאחד התפקידים החשובים של החינוך – לעורר יכולות חבויות בתלמידים שהם עצמם אינם מודעים להן. בין היתר סימנס כתב:
... education plays a role in society that goes beyond reacting to emerging trends. Education's role is one of preparing people for life, for engagement in academic discourse, for awakening and nurturing talents learners are not yet aware of, for critical dialogue on "big trends" and how we should conduct ourselves in relation to these. Quite simply, education utilizes the tools and manner of expression and dialogue of a particular culture in order to transform learners into citizens capable of tackling the increasingly complex problems of the world. Prensky neglects this vital distinction.
לפי סימנס, הגישה של פרנסקי יוצרת אוזלת יד חינוכית. היא מיישרת קו עם "מציאות" שכלל לא הוכח שהיא קיימת. בנוסף, היא מניחה שבני הנוער יודעים הרבה יותר על השימוש הנבון בכלים שברשותם מאשר הם יודעים באמת.

כזכור, סימנס איננו היחיד שמבקר את פרנסקי. למרות שהתפיסה שלו עדיין די מקובלת, יותר ויותר אנשי חינוך מרימים גבה כלפיה (וגם מוחים על הדימוי של המורים כ-"מהגרים" שאינם מצליחים להפנים את המציאות הטכנולוגית החדשה). אבל אפילו אם פחות ופחות אנשי חינוך מאמצים את ההבחנה של פרנסקי, היא עדיין די רווחת. לכן, שמחתי היום לגלות (דרך סטיבן דאונס) בלוג חדש (בסך הכל בן חודשיים) שיש לו מטרה אחת מרכזית – להפריך את הטענה שיש דבר כזה "ילידים דיגיטליים", או במילים של הבלוג, של-"net generation" יש תכונות מיוחדות בנוגע לדרכי חשיבה. ב-"אודות" של הבלוג (בעל השם התקיף Net Gen Nonsense) אנחנו קוראים הצהרת כוונות מאד ברורה:
This blog is dedicated to debunking the myth of the net generation, particularly as it relates to learning, teaching and the use of technology. By using this forum I hope to start a conversation around this issue and promote an informed discussion of strategies that postsecondary institutions can use to harness the power of Web 2.0 and other learning technologies that is based in fact not rhetoric.
לא מדובר באנשי חינוך שמתנגדים לתקשוב, אלא אנשים שחושבים שהתקשוב יחדור לחינוך באופן מוצלח רק אם השימוש בו יתבסס על עובדות, ולא על דיבורים ריקים מתוכן. לבלוג ארבעה כותבים – שניים בקנדה, אחד בניו זילנד, ואחד שאינני מצליח לזהות/למקם. אבל הם גם מלקטים מידע חשוב ממקורות נוספים. במאמרון אחד, למשל, הם מצטטים מהבלוג של מארק ניקולס (גם הוא נוי זילנדי) שמתרעם על התייחסות לפרנסקי כסמכות בספר החדש של טרי אנדרסון. ניקולס כותב:
Prensky! Never mind the far more authoritative and - dare I say it - scholarly (and contrary) voices of, say, Knowles, Ramsden and Mezirow! For me, this is further evidence of how edubloggers and e-learning theorists have become a very cloistered bunch who believe that everything is new and are suspicious of anything published before the year 1995!
אכן, הופעתו של הבלוג הזה מאד מבורך. התקשוב יצליח להשתלב בחינוך רק עם הוא יידע להשתחרר מתפיסות שהן אולי מאד קוסמות, אך בסופו של דבר מופרכות.

תוויות: , ,

יום רביעי, יוני 18, 2008 | |

יום שישי, 4 באפריל 2008 

אכן, כדאי מאד להיות מחובר

שמו של סטיבן דאונס מופיע בבלוג הזה לעתים די קרובות, ובצדק. דאונס סוקר מספר אדיר של אתרים (לא רק בלוגים) שעוסקים בתקשוב בחינוך ומידי יום (באתר OL Daily) הוא מדווח בקצרה על אלה שנראים לו המעניינים ביותר. לפעמים הוא מתעמת עם הקטעים שהוא מביא, ולפעמים הוא משבח אותם. הגישה החינוכית שלו מאד מגובשת, והוא איננו מהסס להביע אותה. אבל יותר מהבעת הדעה שלו, הוא רואה ביידוע ערך מרכזי. אפשר להיות בטוח שלפחות אחד מהמקורות שעליהם הוא מדווח מידי יום יהיה מעניין וכדאי. (דאונס גם בנה את Edublogs – מנוע חיפוש ייחודי המופעל על הבסיס של Google Custom Search. הכלי הזה עורך חיפושים על גבי מעל 450 בלוגים חינוכיים – מומלץ.)

והוא גם כותב. בבלוג האישי שלו הוא מתייחס, בדרך כלל באריכות, למגוון רחב של נושאים הקשורים לתקשוב ולחינוך. כמעט תמיד מעניין לקרוא אותו. לפחות מאמר אחד שלו, Principles for Evaluating Websites, שהוא פרסם לפני כמעט שלוש שנים, נחשב (לפחות בעיני) לקלאסיקה. השבוע הוא פרסם מאמר נוסף שגם הוא (שוב, בעיני) עתיד להחשב כקלאסי: Seven Habits of Highly Connected People.

המאמר "מבוסס" על ספרו הפופולארי של סטיבן קורי, Seven Habits of Highly Effective People, אבל ההרגלים שעליהם דאונס כותב שונים, לפעמים באופן מאד משמעותי. התכונה הרצוייה הראשונה שלו, למשל, הוא להגיב:
The first thing any connected person should be is receptive. Whether on a discussion forum, mailing list, or in a blogging community or gaming site, it is important to spend some time listening and getting the lay of the land.

Then, your forays into creating content should be as reactions to other people’s points of view. This will ensure, first of all, that they read your comment, and second, that your post is relevant to the discussion at hand.
מורגש שהאגו, שבדרך כלל זוכה למקום של כבוד בהמלצות על כיצד להצליח, דווקא די מוצנע כאן. כך גם בהמלצה הרביעית, לשתף:
The way to function in a connected world is to share without thinking about what you will get in return. It is to share without worrying about so-called “free-riders” or people taking advantage of your work.

In a connected world, you want to be needed and wanted. This will, over time, cause resources to be sent to you, not as a reward for some piece of work, but because people will want to send you stuff to help you to be even more valuable to them.
המאמר איננו מתיימר להיות סקירה אקדמית, או ניתוח מקיף של נושא ההתנהגות בסביבה המתוקשבת. אבל ב-1200 המילים של המאמר דאונס מצליח לתאר בבהירות, ובצורה מאד משכנעת, את תפיסת העולם שעומדת בבסיס הנכונות להיות חלק מהבלוגוספירה החינוכית. מגיע לו תודה.

תוויות: ,

יום שישי, אפריל 04, 2008 | |

יום ראשון, 9 בדצמבר 2007 

גם כאן מותר (ורצוי) לספר

הערב שמתי לב שבקפטן אינטרנט מופיע דיווח קצר על הזכייה של הפרויקט "המצאות ותגליות במאה ה-19" של חטיבת הביניים רוגוזין בבקרית אתא בפרס E-Learning של האיחוד האירופי. בלשון הכתבה:
מבין 561 פרויקטים מתוקשבים שנשלחו בין היתר מ-30 מדינות האיחוד האירופי, נבחרו 13 פרויקטים, בהם מיזם ישראלי בתחום ההיסטוריה.

ואם הידיעה כבר פורסמה ברבים, זאת הזדמנות להתייחס אל הפרויקט, ואל הזכייה, גם כאן. אם לא פעם במאמרונים האלה אני מרים גבה בנוגע לפרויקטים אינטרנטיים בבתי הספר, ושואל האם האינטרנט מילא תפקיד חשוב או נחוץ בו, יש בהחלט טעם להגיד מילים טובות על פרויקט מוצלח. לעתים קרובות אני מבקש ללמוד על פרויקטים שנעזרים בכלי Web 2.0 על מנת להפיץ את המידע הזה, ולכן הגיוני שאעשה זאת עם הפרויקט הזה.

אי לכך, אני שמח להגיד מילה טובה על הפרויקט, ובמיוחד על היוזמת והמדריכה שלו, אריאלה לונברג. אריאלה שואפת ליצור למידה אחרת מאשר זו שאנחנו בדרך כלל פוגשים בבית הספר, ולכן אין זה צריך להפתיע שהיא בחרה בוויקי כתשתית לעבודה. מי שיסייר בתוך אתר הפרויקט יתרשם שהעבודה בסביבת הוויקי היתה חדשה לתלמידים (דבר שכלל לא צריך להפתיע). אישית, חשתי שהתוצרים כמעט מתחבאים ושרצוי היה לארגן את האתר אחרת. אבל אחד היתרונות של הוויקי הוא שאפשר לבדוק התפתחות ושינוי, לבחון, ברמה של הדף ושל התלמיד, את תהליך התפתחות הפרויקט. כאשר בודקים את הפרויקט הזה ברמה הזאת, מגלים פעילות רבה – די הרבה דפים זכו למספר לא קטן של עריכות. כמו-כן, דפי השיחה, שלעתים קרובות נשארים מיותמים בוויקיים חינוכיים, מעידים על חשיבה קבוצתית וגם הערכת עמיתים. יש בוויקי גם "יומני למידה" של כל תלמיד שהתוכן שלהם אולי נקרא יותר מדי כמו מה שתלמידים כותבים כאשר מבקשים מהם "לעשות רפלקציה", אבל גם אלה חלק חשוב מהפרויקט.

אולי הערה נוספת איננה מתבקשת, אבל בכל זאת .... הצצתי ברבים ממאה הפרויקטים שהגיעו לשלב הגמר של התחרות שבה זכתה "תגליות והמצאות". לא התלהבתי. מצאתי הרבה שבעיני די נדוש, ולא הצביע על תהליך למידה של ממש. אבל אני חייב תמיד להזכיר לעצמי שהמבקר מבחוץ איננו מכיר את הרקע, ולא יכול לשפוט. זאת ועוד – אובייקטיביות איננה תמיד רצוייה כל כך כאשר בוחנים פרויקטים לימודיים. דווקא קצת סובייקטיביות לא יכולה להזיק. אך לשמחתי, במקרה של הפרויקט הזה, למרות לא מעט דברים שכדאי ואולי רצוי לשפר (ואני יודע שאריאלה ביקורתית יותר ממני במקרה הזה), גם מבחינה אובייקטיבית, מדובר בפרויקט שבהחלט ראוי לפרס.

תוויות: , ,

יום ראשון, דצמבר 09, 2007 | |

יום שלישי, 2 באוקטובר 2007 

ראיון עם סטיבן דאונס - בעברית

בנענע מחשבים של היום התפרסם המאמר השישית והאחרונה של עידו הרטוגזון על החינוך הדיגיטלי. המאמרים הקודמים היו מעניינים, אם כי לא מחדשים למי שעוסק בתחום. (חייבים להוסיף שבהשוואה לסקירות אחרות שהתפרסמו בעיתונות הפופולארית, מדובר בסידרה טובה מאד.) אבל גם לאנשי חינוך שמתמצאים בנושא, כדאי מאד לקרוא את המאמר האחרון, וזה משום שרובו הוא ראיון עם סטיבן דאונס. נדמה לי שהרטוגזון מגיש לקוראים הזדמנות ראשונה לצלול לתוך החשיבה החינוכית של דאונס, וצריכים להודות לו על כך.

דאונס הוא, ללא ספק, אחד החושבים החשובים והעמניינים בתחום החינוך הדיגיטלי (והוא כמובן מצוטט כאן לעתים די קרובות), אבל הוא מוכר לרוב דרך ההמלצות הקצרות שהוא מפרסם בבלוג OL Daily, ופחות בזכות הכתיבה שלו לבלוג האישי שלו, ומהמאמרים שהוא מפרסם. לכן, הראיון הזה מאפשר לקוראי עברית להכיר את הפן החשוב הזה שלו. (לפני קצת יותר מחודש דאונס פרסם את התשובות שלו לשאלות של הרטוגזון בבלוג שלו. הראיון המלא ארוך יותר [בהרבה] מאשר מה שמתפרסם בנענע, ומומלץ למי שיכול לקרוא גם שם.)

חלק גדול מההגות החינוכית של דאונס מכוון ללמידה של גילאים מבוגרים - סטודנטים במכללות ואוניברסיטאות. הוא מעודד ומחייב את השימוש בכלים שמאפשרים לאדם להיות לומד עצמאי. עם זאת, הוא עוסק פחות בגילאים הצעירים בהם יש צורך לפתח את היכולת ללמידה עצמאית.

הרטוגזון שואל אם האינטרנט יכול לעזור לפתח חשיבה ביקורתית. דאונס משיב:
חינוך כפי שהוא מתבצע בכיתה נוטה להיות יותר ברמת הפרזנטציה. הכוונה היא שיש נטיה לצפות מהתלמידים להיות צרכנים פאסיביים של מידע, וזה פועל כנגד הפרקטיקה של חשיבה ביקורתית. כמובן שיש גם יוצאים מן הכלל, ושמורה איכותי יכול לעודד חשיבה ביקורתית גם בסביבה של הצגה.

יש כאן קביעה חשובה, אבל נדמה לי שחלק ממה שדאונס השיב באנגלית עוד יותר ממקד את הדברים:
Neither the net nor the classroom inherently encourage or discourage critical thinking.

נדמה לי שרוב הבלוגרים בתחום האינטרנט בחינוך היו אומרים ללא היסיס שהרשת מעודדת חשיבה ביקורתית. חלק ממה שכל כך מרשים בדאונס הוא הנכונות והאומץ לא לטשטש את העובדה שאין זה כך. שוב, כדאי מאד לקרוא.

תוויות: ,

יום שלישי, אוקטובר 02, 2007 | |

יום שבת, 22 בספטמבר 2007 

כדאי (מאד) לנסות

מידי פעם אני מהרהר כאן על ההבדל בין קהילה לרשת, ועל המקומות שאלה יכולים למלא בתהליכי למידה. טענתי שביסודו של דבר כל אחד מאיתנו מעמיד את עצמו במרכז הלמידה שלו, ועוסק בתן וקח עם הסביבה שלו בהתאם לצרכיו. ואם כך הדבר, השאיפה להיות חלק מ-"קהילה לומדת" מוגדרת היא, לטעמי, מיותרת. בשבילי המונח "רשת" מתאר את הקשרים המזדמנים, הלעתים חזקים ולעתים רופפים, שמגדירים את ההשתייכויות ואת המחוייבויות שלי לעצמי ולאחרים. אבל אין זה אומר שאין קסם, וגם כדאיות, ב-"קהילה", במסגרת מוגדרת שאליה מצטרפים על מנת להיות בקשר עם אחרים, לעזור ולהעזר בהם. יכול להיות שההבדל בין "רשת" לבין "קהילה" היא סמנטית בלבד. הרי, היום, מרבים להגדיר "קהילות" כ-"רשתות חברתיות".

לאור זה אני שמח להזמין קוראים (אם יש כאלה) להכיר, ואפילו להצטרף, לרשת חברתית חדשה, על תשתית מעוברתת של נינג: edureshet. קהילה/רשת זאת היא סביבה אסתטית ועשירה בכלים מעולם ה-Web 2.0 המאפשרים ומזמינים חשיבה משותפת של אנשי חינוך שרוצים לקדם את השימוש באינטרנט בבתי הספר. בכך היא דומה מאד למספר רשתות חברתיות שכבר קיימות ב-Ning שעוסקות בחינוך, אבל עם הבדל משמעותי ביותר: היא בעברית. edureshet נוצרה על ידי סוזן צעירי (היא iTeachr, שבזמן האחרון כמעט אינה כותבת לבלוג שלה בגלל העבודה הרבה שהיא מקדישה לעברות של Ning), ומורגש שהיא דאגה עד לפרטים הקטנים כדי שהסביבה תסביר פנים לבאיה.

נכון לשבוע הזה, edureshet יוצאת מתקופת ההרצה, מתקופת הביתיות שבה ההצטרפות היתה רק לפי הזמנה. וכמובן שכך צריך להיות. הרי, אין טעם ש-"רשת חברתית" תישמר בסוד. המבחן האמיתי של edureshet איננו ברעיונות המבריקים שקבוצה היושבת בגן סגור מעלה לעצמה, אלא ביכולת למשוך מורים אחרים שעוסקים בשאלות דומות, ולעורר אצלם הרצון להיות שותפים פעילים בגיבוש דרכי עבודה עם האינטרנט בחינוך. יתכן מאד שרשת חברתית כמו edureshet יכולה להוות סביבה חמה ותומכת למורים שחוששים לפתוח לעצמם בלוג, אך רוצים להתנסות בכלי Web 2.0. ובוודאי לא יזיק שמורים יתנסו בכלים דומים לאלה שרבים מתלמידיהם כבר מכירים.

אי לכך, אינני מתבייש לחרוג טיפה מהסגנון הרווח של הבלוג הזה. הפעם אינני רק מדווח ומקשר, או מבקר, או מהרהר, אלא אני גם ממליץ.

אגב, ל-edureshet יעוד חינוכי מוצהר. התשתית של Ning בעברית יכולה, כמובן, לשרת רשתות חברתיות סביב נושאים אחרים. המעוניינים לבחון כיצד לפתוח קהילה על התשתית הזאת מוזמנים לפנות לסוזן.

תוויות: , ,

יום שבת, ספטמבר 22, 2007 | |

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

קצת מידע

הודעות אחרונות

ארכיון

קישורים


שלח לי דואר


Powered by Blogger
and Blogger Templates