יום רביעי, 18 ביוני 2008 

בא לשכונה בלוג חדש (וטוב)

מספר פעמים בעבר התייחסתי כאן למונח המיוחס למארק פרנסקי, "ילידים דיגיטליים". לפי פרנסקי, בני הנוער, שגדלים ממש לתוך המציאות הדיגיטאלית, לומדים בדרך אחרת מאשר הנוער של דורות קודמים. אי-לכך, בתי הספר צריכים להתאים את דרכי ההוראה שלהם לדרכי הלימוד האלה. אבל מפני שהמורים אינם "ילידים", אלא "מהגרים דיגיטאליים", הם מתקשים להסתגל למציאות הלימודית החדשה, ואינם מצליחים ללמד כך שבני הנוער ילדמו.

המונח של פרנסקי תפס תאוצה אצל אנשי חינוך שמנסים לקדם את התקשוב, והפך לפופולארי מאד. אבל פופולאריות לחוד ועובדות לחוד. בני נוער אכן גדלים לתוך מציאות טכנולוגית שהוריהם לא הכירו, והזמינות של התקשוב בוודאי משפיעה על ההסתגלות המהירה שלהם אל כלים חדשים. אבל פרנסקי טוען שהמוחות של בני הנוער פועלים אחרת מאשר מוחות הוריהם, וכאן הוא ממש גולש למדע בדיוני.

אין טעם לחזור כאן על הטענות שלי כלפי המונח. בעיני הוא גם מוטעה, וגם מיותר – הרי באמצעות ההבחנה בין ילידים למהגרים איננו לומדים משהו על הרגלי הלמידה של אותם "ילידים" שיכול ממש לעזור לנו לעצב טוב יותר את סביבות הלמידה בהם הם אמורים ללמוד. לפני כשנה וחצי כתבתי (באנגלית) על הנושא הזה. תוך כדי הכנת אותו מאמר הופתעתי שמעט מאד אנשי חינוך הביעו ספקנות כלפי הטענות של פרנסקי. מאז, אני שמח לדווח, המצב הזה השתנה. היום, גם כאשר כותבים שהחינוך צריך לאמץ את הכלים שהם נפוצים בתרבות שלנו, מעטים מוסיפים שזה מפני שהמוחות של בני הנוער פועלים בצורה שונה מאשר המוחות של הוריהם.

לפני כשמונה חודשים ג'ורג' סימנס כתב מאמר מקיף על הבעיות שהוא זיהה בהבחנה בין ילידים ומהגרים דיגיטאליים נוסח פרנסקי. הוא כתב שהטענה של פרנסקי, שבתי ספר צריכים להתאים את עצמם לדרכי הלמידה של בני הנוער די פשטני מבחינה חינוכית. לפי סימנס, גישה כזאת מתעלמת מאחד התפקידים החשובים של החינוך – לעורר יכולות חבויות בתלמידים שהם עצמם אינם מודעים להן. בין היתר סימנס כתב:
... education plays a role in society that goes beyond reacting to emerging trends. Education's role is one of preparing people for life, for engagement in academic discourse, for awakening and nurturing talents learners are not yet aware of, for critical dialogue on "big trends" and how we should conduct ourselves in relation to these. Quite simply, education utilizes the tools and manner of expression and dialogue of a particular culture in order to transform learners into citizens capable of tackling the increasingly complex problems of the world. Prensky neglects this vital distinction.
לפי סימנס, הגישה של פרנסקי יוצרת אוזלת יד חינוכית. היא מיישרת קו עם "מציאות" שכלל לא הוכח שהיא קיימת. בנוסף, היא מניחה שבני הנוער יודעים הרבה יותר על השימוש הנבון בכלים שברשותם מאשר הם יודעים באמת.

כזכור, סימנס איננו היחיד שמבקר את פרנסקי. למרות שהתפיסה שלו עדיין די מקובלת, יותר ויותר אנשי חינוך מרימים גבה כלפיה (וגם מוחים על הדימוי של המורים כ-"מהגרים" שאינם מצליחים להפנים את המציאות הטכנולוגית החדשה). אבל אפילו אם פחות ופחות אנשי חינוך מאמצים את ההבחנה של פרנסקי, היא עדיין די רווחת. לכן, שמחתי היום לגלות (דרך סטיבן דאונס) בלוג חדש (בסך הכל בן חודשיים) שיש לו מטרה אחת מרכזית – להפריך את הטענה שיש דבר כזה "ילידים דיגיטליים", או במילים של הבלוג, של-"net generation" יש תכונות מיוחדות בנוגע לדרכי חשיבה. ב-"אודות" של הבלוג (בעל השם התקיף Net Gen Nonsense) אנחנו קוראים הצהרת כוונות מאד ברורה:
This blog is dedicated to debunking the myth of the net generation, particularly as it relates to learning, teaching and the use of technology. By using this forum I hope to start a conversation around this issue and promote an informed discussion of strategies that postsecondary institutions can use to harness the power of Web 2.0 and other learning technologies that is based in fact not rhetoric.
לא מדובר באנשי חינוך שמתנגדים לתקשוב, אלא אנשים שחושבים שהתקשוב יחדור לחינוך באופן מוצלח רק אם השימוש בו יתבסס על עובדות, ולא על דיבורים ריקים מתוכן. לבלוג ארבעה כותבים – שניים בקנדה, אחד בניו זילנד, ואחד שאינני מצליח לזהות/למקם. אבל הם גם מלקטים מידע חשוב ממקורות נוספים. במאמרון אחד, למשל, הם מצטטים מהבלוג של מארק ניקולס (גם הוא נוי זילנדי) שמתרעם על התייחסות לפרנסקי כסמכות בספר החדש של טרי אנדרסון. ניקולס כותב:
Prensky! Never mind the far more authoritative and - dare I say it - scholarly (and contrary) voices of, say, Knowles, Ramsden and Mezirow! For me, this is further evidence of how edubloggers and e-learning theorists have become a very cloistered bunch who believe that everything is new and are suspicious of anything published before the year 1995!
אכן, הופעתו של הבלוג הזה מאד מבורך. התקשוב יצליח להשתלב בחינוך רק עם הוא יידע להשתחרר מתפיסות שהן אולי מאד קוסמות, אך בסופו של דבר מופרכות.

תוויות: , ,

יום רביעי, 15 בפברואר 2012 

אבל זה נשמע כל כך משכנע!!

עברו כבר עשר שנים מאז שמארק פרנסקי קבע את המונח "ילידים דיגיטאליים" (digital natives). במאמר שבו פרנסקי הגה את המונח הוא טען שהעובדה שבני הנוער של היום (ושל לפני עשור, כמובן) גדלים עם התקשוב גורמת להם לחשוב בצורה שונה מאשר הוריהם. הוא כתב:
It is now clear that as a result of this ubiquitous environment and the sheer volume of their interaction with it, today’s students think and process information fundamentally differently from their predecessors.
המונח זכה לפופולאריות רבה, וגם סחף רבים בחינוך. הרי, אם בני נוער חושבים, או "מעבדים מידע" בדרך שהיא שונה באופן יסודי מהוריהם, קשה מאד לא להסיק את המסקנה שיש צורך בחינוך שונה לחלוטין ממה שהוריהם הכירו. מחקרים רבים הראו שכאשר מדובר בשימוש בתקשוב ככלי לימודי, אין שחר להבחנה בין ילידים למהגרים. אבל מחקרים לחוד ודעה רווחת לחוד: ממצאים מחקריים לא הצליחו למגר את המונח, או את ההנחות החינוכיות שרבים כל כך שמחו לגזור ממנו.

באפריל 2008 מארק בולין, מרצה קנדי, פתח בלוג בו הוא ריכז מידע רב שהראה שהרגלי הלמידה של בני נוער היום אינם תואמים את המאפיינים שפרנסקי קבע עבור "ילידים דיגיטאליים". יחד עם המידע הזה הוא גם אסף דוגמאות רבות שבכל זאת הזכירו לנו שהמונח הזה עדיין רווח בעיתונות, בציבור הרחב, ואצל אנשי חינוך רבים. בולין הביע אופטימיות שהפופולאריות של המונח בירידה. לפני חצי שנה הוא כתב:
It appears the tide is finally turning and the uncritical acceptance of the digital natives discourse is giving way to a more nuanced perspective on digital technologies in higher education.
ואולי כעדות לביקורתיות הגדלה הזאת כלפי רעיון היליד הדיגיטאלי, בחודשים האחרונים בולין מפרסם מאמרונים בבלוג שלו בתדירות יחסית נמוכה.

לפני שבוע מרטין וולר התייחס ליליד הדיגיטאלי והצביע על מה שהוא כינה המחיר של רעיונות רעים טובים (The cost of good bad ideas). הוא מזכיר לנו שאימוץ רעיון היליד הדיגיטאלי השפיע על השקעה של כספים בצורה לא מבוקרת ואפילו מוטעית בחינוך, שלא לדבר על ההרצאות הרבות בכנסים שהבטיחו לנו שילדינו כל כך שונים מאיתנו, או על מאמרים שציטטו את הרעיון שוב ושוב ומילאו ביבליוגרפיות עד שכמעט השתכנענו בצדקת רעיון שפשוט לא היה נכון. הוא כותב:
That's like a mini-industry centered around an idea that had a kind of fashionable appeal, but no real basis in evidence. And what of the opportunity costs? While we were fretting about whether they existed or not and what we should do about it, did we miss seeing what was really happening and the more interesting and subtle changes in society in general. And that's a shame because it's not a completely bad idea - many of us feel instinctively that our children are growing up in a different world than we were, but then we're operating in that world too.
וולר נמצא באקדמיה (הוא פרופסור לטכנולוגיות למידה באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה) וחש שם את הירידה בפופולאריות של רעיון הילידים. נדמה לי שאכן באקדמיה הרעיון פחות נפוץ היום. אבל אינני בטוח שזה המצב מחוץ לאקדמיה. אני עדיין פוגש אותו בעיתונות, ואצל מורים והורים לא מעטים. לא צריכים ללכת רחוק כדי לוודא שמי שלא נולד עם העכבר ביד בכל זאת מסוגל להבין מה עושים עם התקשוב בלמידה. אתמול נוכחתי בטקס הארצי למצטייני תקשוב בחינוך שנערך במוזיאון הארץ. שלוש מדריכות זכו בפרס המדריך המצטיין. אני מקווה שלא אעליב אף אחד אם אציין שהשלוש אינן צעירות במיוחד. חשוב להוסיף שהיכולת שלהן להוביל מהלכי תקשוב במערכת החינוך איננה נובעת מזה שהן נולדו לתוך התקשוב, אלא מכך שבמשך שנים רבות הן צללו לתוך שני עולמות – זה של התקשוב וזה של החינוך – ובדרך הזאת גיבשו תובנות שמאפשרות להן ללמד תלמידים, וגם מורים צעירים מהן, כולל כאלה שכן נולדו לתוך התקשוב.

וולר מפציר בנו להזהר מהרעיון הרע הטוב הבא. קל מאד להתפס בקסמיו של רעיון שמצלצל כל כך טוב שאנחנו לא שמים לב שהוא פשוט איננו נכון. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו חסינים בפני רעיונות כאלה, הם מצליחים לתפוס אותנו. למען האמת, זה קורה לעתים קרובות מדי. יתכן שבחינוך זה כבר קרה לנו ואנחנו עדיין לא מודעים לכך, או למחיר שאנחנו נשלם על הטעות שלנו.

תוויות:

יום שבת, 5 בדצמבר 2009 

ילידים ... ולא בהכרח דיגיטאליים?

מספר פעמים בעבר הבאתי כאן קטעים מתוך הבלוג Net Gen Skeptic שעוקב אחר מחקרים שבוחנים את הרגלי השימוש ברשת של אלה שנולדו לתוך התקשוב. מהדיווחים בבלוג הזה מתברר, אם לא ידענו את זה קודם, שהטענה ש-"ילידים דיגיטאליים" יונקים את היכולת להשתמש במחשב וכלים דיגיטאליים אחרים בצורה תבונית ממש עם חלב האם, פשוט איננה נכונה. בזמן האחרון מאמרונים לבלוג הזה מופיעים לעתים די רחוקות – בחודש האחרון התפרסם בו רק מאמרון אחד, למשל. קצב הופעת המאמרונים קשור, כמובן, לפרסומם של מחקרים חדשים שעליהם מדווחים, אבל נדמה לי שיש עוד סיבה – פחות ופחות אנשים שעוסקים בתקשוב בחינוך מחזיקים היום בדעה שה-"ילידים" באמת מיוחדים בגישה שלהם לתקשוב. הפופולאריות של הגישה הזאת כנראה ירדה פלאים, ולכן פחות נחוץ להיות על המשמר כדי להרים גבה כלפי בטענות האלה.

ואולי המטוטלת מתחילה לפנות לכיוון השני. השבוע נתקלתי בנושא ב-Twitter בכותרת #thingsdigitalnataivesdo. מרבית הקטעים שהועלו בנושא הופיעו, כנראה, בתחילת השבוע, ועכשיו, עם כתיבת המאמרון הזה כבר שקט, ויכול להיות שהעסק נגמר. אבל עצם העיסוק בילידים דיגיטאליים בצורה היתולית רומז שרבים כבר עייפים מההכרזות המוגזמות שהושמעו בנוגע ליכולות של אלה שנולדו לתוך הדיגיטאליות. ולא מעטים מה-tweets היו מאד מצחיקים. רבים מאלה, אגב, נכתבו על ידי סקוט לסלי, בלוגר תקשובי/חינוכי קנדי מאד מוערך. קראתי, למשל שילידים דיגיטאליים:
  • check Google Street View when they're not home to make sure their house is not on fire
  • They can only type with two thumbs, but they don't care, because typing is for old people
  • They believe whatever google tells them to believe
ואולי לא רק אנשי חינוך מבוגרים אינם משוכנעים שלהיוולד לתוך הדיגיטאליות מקנה את היכולת להתמצא במציאות הדיגיטאלית. דרך tweet של סוזן צעירי הגעתי לקהילת נינג בשם English Companion, ושם מצאתי סרטון בן עשר דקות שמורה במדינת קרוליינה הצפונית הכינה והעלתה. אותה מורה, מרידת סטוארט, העלתה את הסרטון הזה גם לבלוג האישי שלה, שם יכולתי לקרוא טיפה על מה שהתרחש.

סטוארט כותבת שבמסגרת יחידת לימוד שעוסקת בסיפורי עם היא עובדת עם הכיתה שלה על העברת סיפורים לפורמטים אחרים כמו קומיקס, וזה הוביל לדיון בכיתה על עתידם של עיתונים:
I asked students how many of them thought they would be likely to subscribe to a daily newspaper when they grew up. About 70% of the hands went up, which took me aback a bit. I asked students why they thought they would prefer (or already do prefer) reading their news in print instead of online. As they started talking, I realized how relevant some of their comments were to the discussions I’m having with other teachers and ed tech types. So out came the Flip and I captured the rest of the conversation...
בהחלט מעניין לצפות בילדי כיתה ו', שרבים מהם מעדיפים להחזיק עיתון וספר ביד במקום לקרוא אותם ברשת. בסרט סטוארט עצמה אומרת לתלמידיה שנהוג להתייחס אל הדור שלהם כדור שמרגיש בבית עם הדיגיטאליות, ואילו לפי מה שהם מספרים על עצמם, הם עדיין מוצאים יתרונות בנייר. אישית, דברי התלמידים של סטוארט די מעודדים. אני כמובן רוצה שהם ירגישו בבית עם העולם הדיגיטאלי, אבל היכולת שלהם לבחון את היתרונות של על נייר על גבי הרשת מצביעה על כך שיכול להיות שהם נופלים במלכודת של "הילידים הדיגיטאליים" פחות מאשר הוריהם, וזה בוודאי דבר חיובי.

תוויות: ,

יום רביעי, 9 באוגוסט 2017 

תוך כדי הכתיבה ... אולי בכל זאת נחוץ!

באוקטובר השנה יתפרסם בכתב העת Teaching and Teacher Education מאמר (הוא מוגדר כ-review article וכבר זמין לקריאה) של שני חוקרים:
בסוף חודש יולי אתר Nature פרסם כתבה על המאמר, ובתחילת החודש הזה גם אתר Big Think דיווח עליו. לאתר Nature קבלות מכובדות בתחומי המדע, ואילו Big Think עוסק בעיקר בנסיון להפיץ רעיונות מעניינים שאולי יכולים להתפתח ליזמויות מוצלחות. כתבות בשני המקורות השונים האלה יוצרות כיסוי שפחות או יותר מבטיח הפצה רחבה של המאמר.

וזה מעלה שאלה פשוטה, אבל חשובה: למה? הרי כבר מזמן הפריכו את המיתוס של הילידים הדיגיטאליים. מה יכול להיות מעניין במאמר אקדמי נוסף שמבקש שוב, בתאריך מאוחר זה, לעשות זאת?

קצת רקע אולי נחוץ כאן. אמנם ביעור המיתוס בהחלט ראוי בעיני, אבל אני לתומי חשבתי שהמלאכה הזאת נעשתה די מזמן. בין השנים 2008 – 2014 מארק בולן (Mark Bullen) פרסם בלוג שהוקדש במלואו להפרכת המיתוס הזה. במהלך שש השנים האלו הוא פרסם כ-200 מאמרונים, ורבים מאלה סקרו מחקרים שהראו שה-"ילידים" האלה אינם ניחנים ביכולות דיגיטאליות מפותחות או ייחודיות. עם פתיחת הבלוג שלו, ב-2008, קישרתי אליו ובירכתי על האתגר שבולן הציב לעצמו, ועקבתי אחריו בכל שנות קיומו. ב-2014 בולן נטש את הבלוג – נדמה לי שהסיבה היתה שהוא פשוט הגיע למסקנה שכבר אין צורך לנסות לשכנע שמדובר במיתוס. אגב – עמוד וחצי של שבעה העמודים של המאמר החדש הם ביבליוגרפיה שמכילה רבים מהמחקרים שאליהם בולן התייחס. אבל כל זה רק מחדד את השאלה: למה עוסקים בנושא הזה עכשיו?

הכתבה ב-Nature מצדיקה את העיסוק המחודש בנושא בהשפעה המתמשכת של המיתוס על החינוך:
Many schools and universities are retooling to cope with kids and young adults who are supposedly different. From collaborative learning in the classroom to the provision of e-learning modules in undergraduate courses, the rise of the digital native is being used as a reason — some say a justification — for significant policy changes.
הכתבה ב-Big Think טוענת משהו דומה:
The study also presents evidence that these supposed “digital natives” are no better at multitasking either. In fact, assuming that they do may harm their education.
במילים אחרות, מאמר חדש על תופעת הילידים הדיגיטאליים שמפריכה את המיתוס של המיומנות הגדולה הטבעית של אותם "ילידים" בכל דבר תקשובי נחוץ גם היום מפני שהמיתוס עדיין משפיע לרעה על החינוך.

לשם ההגינות חשוב להדגיש שהמאמר איננו מתיימר להציג מידע מחקרי חדש. הוא רק סוקר את הספרות בנושא. דווקא הכותבים מציבים לעצמם מטרה לרכז את הספרות הזאת, והם מקווים שכך ניתן יהיה להפריך את המיתוס שהם מזהים כמסוכן לחינוך:
In what follows this article aims - in the context of teaching, learning and teacher training - to describe and discuss the state of research about the problems related to accepting the widely held premises of the existence of the digital native and of our ability to multitask. This article hopes to play an important role in teaching and teacher education by providing the reader with up-to-date knowledge about these two topics and ultimately eradicating these two very pervasive myths.
אני מודה, על אף העובדה שאני מתייחס בכבוד רב כלפי המחקר האקדמי, הרגשתי שפרסום המאמר החדש הזה נבע יותר מהרצון של שני אנשי אקדמיה להוסיף מאמר נוסף לקורות החיים שלהם מאשר מתוך רצון אמיתי להשפיע. הרי אפילו אם אני נמצא בבועה חינוכית/תקשובית ואינני מודע למה שקורה מחוצה לה, קשה לי לחשוב שב-2017 אנחנו זקוקים למאמר החדש הזה, ולא ברור לי למה Nature ו-Big Think ראו לנכון להתייחס אליו. זאת ועוד: אני חושש שהמשך ההתייחסות לרעיון היליד הדיגיטאלי, אפילו אם המטרה היא להראות שאין יצור כזה, רק מנציח אותו ומשאיר אותו בתודעה הציבורית.

אבל בערך כאן חל תפנית בכתיבת המאמרון הזה. בגירסתו המקורית, הוא נשא את השם "דווקא עכשיו? למי זה בכלל עדיין איכפת?", ואני חייב להודות שהתלבטתי אם היה בכלל טעם לפרסם אותו. קשה להצדיק פרסום של מאמרון שבסך הכל שואל אם יש הצדקה בפרסום מאמר. אם כבר אין טעם לעסוק בילידים דיגיטאליים, למה אני עוסק בהם? אבל זה היה לפני שדרך ציוץ של רותי סלומון קראתי כתבה ב-Ynet (שהתפרסמה לפני כמעט חודש). הכתבה, שהתפרסמה "בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב" (ונראית יותר כחומר פרסומי מאשר כתבת תחקיר) מדווחת על פרויקטים חינוכיים "חדשניים" שהאוניברסיטה מקדמת. מתוארים בה פרויקטים מעניינים – חלקם יותר וחלקם פחות, וחלקם אולי מקוריים. אבל יותר מהפרויקטים עצמם, מה שתפס אותי היה חלק מהמבוא. בדיווחים מהסוג הזה התרגלנו לקרוא שעל אף השינויים הגדולים שהטכנולוגיה מחוללת בתחומים אחרים, בחינוך השינויים נשארים יחסית זעירים. וכך בכתבה ב-Ynet. אחרי שמונים מספר שינויים הזעירים בחינוך הכתבה שואלת:
האם כל אלה מספיקים כדי לאתגר סטודנטים ותלמידים שגדלו עם גישה למאגרי ידע אינסופיים במרחק קליק של עכבר?
והנה, דווקא מאוניברסיטה מכובדת, במקום להתמקד בדרכים שבהן טכנולוגיות דיגיטאליות יכולות להעניק למידה אחרת (ועלי להודות שכמה מהדוגמאות בכתבה כן מצביעות בכיוון הזה), הכתבה מזהה את הציפיות של הדור שלא ידע את הניר ואת העפרון כהצדקה לעיסוק בפרויקטים חדשניים. כנראה שעל אף הספקנות שלי, יש עדיין צורך להפריך את המיתוס של הילידים הדיגיטאליים.

תוויות: ,

יום שני, 15 באוקטובר 2007 

גם אני הייתי שם (או, קצת פרסום עצמי)

הערב התכוונתי לעשות משהו אחר. ביליתי ערב מאד נעים עם הילה במשחק Set (ולשם שינוי, סוף-סוף הצלחתי לנצח אותה), והתיישבתי לקרוא קצת, ואולי אפילו לכתוב משהו שאינו קשור בכלל לבלוג הזה. אבל קודם כל צריכים, כמובן, להציץ לתוך קורא ה-RSS, ושם גיליתי שגם ראובן, וגם סוזן, סימנו בחשבונות הדלישס שלהם מאמר חדש של ג'יימי מקנזי - ולא רק מאמר חדש, אלא מאמר שבו הוא מבקר את התיזה של מארק פרנסקי על ילידים מול מהגרים דיגיטליים. מה יכולתי לעשות - הקלקתי.

שמחתי מאד לראות את המאמר של מקנזי, גם מפני שאני מסכים עם הביקורת שלו, וגם מפני שהוא בדק לעומק נושא שאני בדקתי לפני כמעט שנה. בינואר השנה, במאמר לבוידם "Carrying Cognitive Baggage from the Old Country", הרמתי גבה לגבי ההבחנה של פרנסקי לגבי ילידים ומהגרים בסביבה הדיגיטלית. באותו מאמר ציינתי שלא מעט בלוגרים הטילו ספק בנכונות ההבחנה הזאת, ומאז, אני שמח לציין, הצטרפו כמה נוספים שטוענים שבעצם, ההבחנה איננה מועילה לקידום התקשוב בחינוך. במה שאני כתבתי אז ציינתי שאינני מצליח למצוא שום מידע על אותו Dr. Bruce D. Berry שפרנסקי מצטט. בדף שנשא את השם "?Dr. Who" הוספתי (וסליחה על הציטוט הארוך):
A Google search on Dr. Bruce D. Berry brings up quite a number of hits - almost all of them within copies of Prensky's article, or quotes from it. The Baylor College of Medicine web site (with which, Prensky tells us, as of 2001 Berry was affiliated) doesn't seem to mention him at all. Berry may well be an accepted authority on brain development, but, at least via the various searches I conducted - via Google, via Google Scholar, and in a general library catalog - he doesn't seem to have published anything related to brain research, or as far as I can tell, on anything else. I may have missed something (maybe Prensky, and everybody else since then, spelled his name wrong) but I get the feeling that Prensky happened upon a quote that fit his needs and simply milked it for much more than it was worth.

Perhaps what we have here is a case of digital immigrants imitating digital natives. After all, few people would get particularly upset to find that a pupil had copied a passage verbatim from the Wikipedia without checking a bit further up the source chain to see if it was accurate, but were a teacher to do that it would be considered unprofessional. But if the immigrants are going to adjust to the new digital reality, it makes sense that they'll behave around information in the same way that the natives do.

מקנזי עשה את שיעורי הבית הדרושים, ומצא את אותו Dr. Berry, ומתברר שאכן, פרנסקי החליף את האות B באות P, וכל מי שציטט אותו מאז לא ידע שמדובר ב-Dr. Bruce D. Perry. (אולי מבוגרים גם זקוקים לקצת אימון במידענות?)

אז תודה לג'יימי מקנזי, אבל בכל זאת, מדובר בתודה מסוייגת. בביקורת שלו על פרנסקי מקנזי מתייחס בחיוב לדוחות של ה-Alliance For Childhood. הארגון הזה מתיימר להגן על הילדות מחשיפת יתר לטכנולוגיה. הם צובעים את העולם בצבעי שחור ולבן בלבד: הטכנולוגיה מאיימת על המגע האישי, וצריכים להגן על ילדים מהחשיפה הזאת. רבים ממובילי ה-Alliance הם חסידי בתי ספר וולדורף, ובעיניהם גם הפלסטיק מזיק לבריאות הנפשי של הילד. קשה לא להסכים עם המילים היפות שלהם לגבי הצורך של הילד בקשר אנושי. אבל ספק אם אפשר למצוא מישהו בין מחייבי התקשוב בחינוך, אפילו פרנסקי, שאיננו מסכים עם האמירות הסתמיות האלה. יש כאן סדר יום סמוי, אנטי-טכנולוגי באופן מובהק, וחבל שמקנזי מאפשר לעצמו ליפול בפח שטומנים לו.

תוויות: ,

יום שלישי, 9 במרץ 2010 

קשה לא להנציח את הפער

נדמה לי שכבר אין צורך להמשיך להביא נתונים שיפריכו את הטענה שקיים יצור כזה "יליד דיגיטאלי", צעיר ששוחה בקלות בתוך האינטרנט בזכות זה שהוא ינק את הדיגיטאליות ממש מלידה. למרות שלפני בערך שנתיים הוא עדיין היה מונח מאד פופולארי, היום אנחנו כמעט לא שומעים אותו. בעבר הוא שימוש הסבר – למה המורים אינם יכולים ללמד את התלמידים של היום, אבל היום הוא כנראה רק תירוץ. הבלוג Net Gen Skeptic שמוקדש כמעט באופן בלעדי לביקורת על התפיסה של היליד הדיגיטאלי פרסם 30 מאמרונים בשנת 2008, ו-37 בשנת 2009, אבל עד עכשיו השנה הופיעו רק שלושה מאמרונים. אולי פשוט אין כבר טעם להמשיך לאסוף נתונים על הנושא - הרי כנראה שרק מעטים עדיין משוכנעים שהמונח מתאר תופעה אמיתית.

אבל המאמרון שהתפרסם שם השבוע בכל זאת ראוי להתייחסות. מארק בולין כותב על מחקר של אסתר הרגיתאי, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת נותווסטרן. הרגיתאי חוקרת הבדלים בשימוש באינטרנט אצל אוכלוסיות שונות, והמחקר החדש שלה, שהתפרסם לפני חודש בכתב העת Sociological Inquiry, מתמקד בבני נוער משכבות סוציו-אקונומיות, ומרקעים אתניים, שונים. במאמרון שלו בולין מדגיש שהרגיתאי מצאה הבדלים משמעותיים בשימוש באינטרנט באוכלוסיה של סטודנטים באוניברסיטה, שהם:
... precisely the type of population that popular rhetoric assumes to be universally wired and digitally savvy.
הסקירה של בולין עורר תאבון לקרוא את כל המאמר המלא של הרגיתאי, אבל ברשת יש רק גישה לתקציר. גם בתקציר יש רמז ברור לכך שהרמה הסוציו-אקונומית מהווה גורם מרכזי בהרגלי השימוש באינטרנט:
Overall, these findings suggest that even when controlling for basic Internet access, among a group of young adults, socioeconomic status is an important predictor of how people are incorporating the Web into their everyday lives with those from more privileged backgrounds using it in more informed ways for a larger number of activities.
דרך ההשאלה הבין-ספרייתית הצלחתי לקבל את המאמר המלא, ושם מצאתי עוד כמה נקודות מאד מעניינות. אולי הוא איננו מפתיע, אבל ממצא אחד בכל זאת ראוי לציון. הרגיתאי מצאה שיש שימוש מגוון יותר בכלי הרשת אצל סטודנטים ש-"מבינים" את הסביבה:
Students with higher level know-how engage in more activities online than those who understand the Web less. Of course, these two factors likely have a reinforcing relationship. More diverse types of uses probably feed back into increased user savvy.
הרגיתאי מציינת שההבדלים בשימוש מצביעים על כך שלא מדובר ב-"ילידים" שפשוט גדלים לתוך מציאות דיגיטאלית, אלא בשכבה סוציו-אקונומית מסויימת שזכתה להכיר את המציאות הזאת. כמובן שגם זה איננו מפתיע, אבל הוא בכל זאת מצביע על בעיה – בעיה של שוויון הזדמנויות. הרגיתאי מסבירה שהממצאים של המחקר רומזים ש:
... as things stand, the more privileged stand to benefit from it (האינטרנט) more than those in less advantageous positions raising concerns about possibly increased rather than decreased inequality resulting from the spread of Internet use across the population.
אם חשבנו שהפער הדיגיטאלי הולך ומצטמצם, בעיקר בגלל החשיפה הכל כך נרחבת של הדור הצעיר לאינטרנט, המחקר של הרגיתאי מראה שקיימים הבדלים משמעותיים מאד בסוגי החשיפה הזאת. ההבדלים האלה עשויים להשפיע באופן שלילי על הפעילות החינוכית שלנו. כאשר אנחנו מבקשים להפעיל פרויקטים תקשוביים בבתי הספר אנחנו רוצים שאלה יצליחו. ברור שקל יותר להצליח כאשר התלמידים כבר מכירים את הכלים ואת הסביבה, ולכן נדמה לי שיש נטייה (די טבעית) להביא את הפרויקטים האלה לתלמידים שכבר מרגישים בבית בסביבה הדיגיטאלית. וכך, מבלי שנתכוון, אנחנו עשויים להעמיק את הפער.

תוויות:

יום רביעי, 30 ביוני 2010 

מעבר למליצות

מארק בולין אוסף ומפרסם מידע על מחקרים וסקרים על "ילידים דיגיטאליים". אחרי שנים של מחקרים שמראים שהטענה שלבני הדור הדיגיטאלי סגולות טכנולוגיות מיוחדות מופרכת, המיתוס הזה עדיין רווח בציבור. אי-לכך, בולין ממלא תפקיד חשוב בהחדרת קצת שפיות לתוך הדיון הציבורי.

בולין סבור שניפוץ המיתוס על היליד הדיגיטאלי חשוב מפני שמוסדות להשכלה גבוהה משקיעים כסף רב בפיתוח דרכי הוראה ש-"יתאימו" לדרכי הלמידה של הסטודנטים שלהם, והוא מבקש לצמצם בהוצאות שבעיניו הן מיותרות. הוא איננו מתנגד לשימוש בטכנולוגיה בהוראה ובלמידה, אבל הוא מעוניין שההשקעה הזאת תהיה תוצאה של שיקולים פדגוגיים אמיתיים.

במאמרון חדש בבלוג שלו בולין כותב ששואלים אותו אם באמת חשוב כל כך לעוסק בנושא. הרי אפילו אם בציבור עוד דוגלים ברעיון של היליד הדיגיטאלי, בקהילה החינוכית הוא הרבה פחות נפוץ מאשר בעבר. בנוסף, אם ממילא רצוי לקדם את התקשוב בחינוך, אולי המיתוס הזה איננו מזיק. כדי להראות שעדיין חשוב לעסוק בנושא הוא מביא דיווח מהאוניברסיטה של מיסורי. האוניברסיטה הזאת מתכוונת להשקיע כמעט חצי מיליון דולר בפיתוח 124 קורסים מקוונים חדשים. בולין מצטט מכתבה בנושא מהעיתון המקוון של בית הספר לעיתונאות של מיסורי. על פניו, נדמה שהכתבה בהחלט מאמצת את מיתוס היליד הדיגיטאלי. היא נפתחת:
Students are not the same as they were 20 years ago.

Today they blog, tweet, text, listen to iTunes and write a paper all at once. They are technology addicts who are constantly multitasking — in and out of the classroom.
פתיחה כזאת איננה מעודדת. ובנוסף, בהמשך הכתבה מצטטים סגן-הנשיא לעניינים אקדמיים באוניברסיטה שאומר שהסטודנטים של היום רוצים להשתמש בטכנולוגיה ולתקשר באמצעים דיגיטאליים, ופוסק:
That's how they learn. That's how they think.
אני מאד מעריך את תרומתו של בולין לדיון הציבורי בנושא הזה. אבל הפעם נדמה לי שהיה רצוי להסתכל מעבר לאמירות הרדודות והמליציות בכתבה, ולראות את התכנית עצמה. חצי מיליון דולר לפיתוח של 124 קורסים איננו סכום גדול במיוחד. מדובר בבערך $4000 לקורס, ונדמה לי שחלק מהסכום הזה יילך למרצים עבור פיתוח התכנים. אני מניח שבנוסף לאתרים לקורסים האוניברסיטה מתכוונת להפיק אמצעי המחשה למיניהם, ואלה בוודאי יעלו כסף. ומעבר לזה, דווקא מאד התרשמתי כאשר קראתי:
Faculty also have the help of 15 eMentors who work across the four campuses. The eMentors are faculty members enthusiastic about using technology in teaching with extensive experience to share.
לעתים קרובות מדי משקיעים כסף רב בטכנולוגיה, ושוכחים שמרצים זקוקים להדרכה ולעזרה – לא רק בפיתוח הקורסים שלהם, אלא גם במהלך הוראתם. אם חלק מהסכום הזה באמת יילך להדרכה ולליווי, מדובר בהשקעה מאד כדאית. אני אפילו מוכן לסלוח על המליצות המיותרות בנוגע לדרכי הלמידה של הילידים הדיגיטאליים.

תוויות:

יום שישי, 3 ביוני 2011 

הגיוון כמטרה לימודית

אני משתדל לגוון את המקורות שמהם אני מצטט בבלוג הזה. זאת אחת הסיבות שבגללן לא ציטטתי מכל מאמרון שליסה ליין פרסמה בזמן האחרון. אינני יודע אם אני היחיד בישראל שקורא את הבלוג שלה, אבל אני מקווה שיש אחרים. הרי בחודש האחרון קישרתי רק למאמרון אחד מתוך השמונה שהיא פרסמה, ובעיני לפחות חמישה מהאחרים היו ראויים מאד להתייחסות.

במאמרון החדש שלה ליין כותבת על כך שהסטודנטים שלה מתקשים להסתגל לפלטפורמות חדשות. היא מדווחת שעד לאחרונה האתרים המלווים לקורסים בקולג' בו היא מלמדת נבנו על תשתית Blackboard אבל עכשיו משתמשים יותר ויותר ב-Moodle. היא כותבת שסקרים פנימיים מראים שהסטודנטים מרוצים מ-Moodle, אבל יש גם סטודנטים רבים שמתלוננים על ריבוי הפלטפורמות ומכריזים שהם פשוט מעדיפים להשאר עם Blackboard. יש לכך שתי סיבות חופפות – הם מעדיפים שכל הקורסים שלהם יהיו על פלטפורמה אחת והם אינם רוצים את בלבול המוח של לימוד פלטפורמה חדשה.

ליין כותבת שבעבר ההחלטה לעבוד עם פלטפורמה אחת ולא לעבור לפלטפורמה חדשה (או להשתמש ביותר מאחת) נבעה משיקולים מנהליים. אבל היום היא מזהה טענה חדשה – הנהלת הקולג' שמחה לתת לסטודנטים את מה שהם רוצים. ליין מודאגת מהמצב הזה. יתכן שבאמת נוח יותר להשתמש בפלטפורמה אחת, אבל בעיניה המטרה הלימודית של השימוש באינטרנט בתמיכה של קורס איננה רק לאפשר גישה קלה למאמרים סרוקים או לפתוח מרחב לדיון. ליין כותבת:
While I understand the desire for convenience, I have long argued that when students take classes online, they are learning not only the subject matter but technology skills. Being exposed to more than one system means they are learning transferability of those skills, which I think is important in the workplace. And it’s more important than the inconvenience of using a second log-in (which they do anyway because they have Facebook open at the same time).
ראיית השימוש באינטרנט כבעל ערך חינוכי מעבר לגישה לחומרים חשובה מאד. אמנם השימוש באינטרנט בסביבות חינוכיות בא על מנת לקדם את ההוראה ואת הלמידה, אבל יש לו גם "ערך מוסף" – הוא מפגיש את הסטודנט עם האפשרויות של המרחב הזה. (חשוב להזכיר שמחקר אחר מחקר מראה שעל עף העובדה שהסטודנטים של היום הם לכאורה "ילידים", השימוש שלהם באינטרנט לצרכי למידה מוגבל ואפילו פרימיטיבי). כולם מסכימים שהאינטרנט הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו, אבל לא כולם מבינים שבין היתר זה אומר שעלינו להתרגל למציאות שבה הכלים שלנו מתפתחים ומשתנים באופן מתמיד. כאשר נבין שכך המצב, נבין גם שחלק מהתפקיד של החינוך הוא לעזור לסטודנטים להתמודד עם המציאות הזאת.

ליין מתארת שלוש רמות שונות של הסתגלות לסביבות אינטרנטיות. היא מכנה אותן ילדות, התבגרות, ובגרות. האוכלוסיה הילדותית חדשה לאינטרנט בסביבות לימודיות ועל פי רוב היא מוכנה לקבל כל סביבה או פלטפורמה שמגישים לה. האוכלוסיה הבוגרת מסוגלת להבחין כיצד כלים אינטרנטיים שונים משרתים את הצרכים הלימודיים שלה, ולכן גם היא פתוחה לפלטפורמות חדשות. אבל עבור האוכלוסיה האמצעית, המתבגרים, ההתייחסות לכלים חדשים בעייתית:
They know just enough to be dangerous. They have enough experience to want convenience and not enough to understand the larger issues of pedagogy, including the restrictiveness of an LMS on what the instructor wants to do. They can drive but have no sense of how traffic works.
ליין מוסיפה שכאשר כל הקורסים נמצאים על פלטפורמה אחת (וגם כאשר מרצים אינם מגוונים את העיצוב של הפלטפורמה ואת הכלים שהפלטפורמה מציעה) הסטודנטים "לומדים" שקיימת רק דרך אחת נכונה להשתמש בכלים אינטרנטיים בקורסים. אם מרצים אינם מתאימים את הפלטפורמה לצרכים הספציפיים של החומר הנלמד ולדרכי ההוראה, המסר שלהם הוא שכולם מלמדים באותה דרך. ליין קובעת ש:
In a world dominated by look-alike online classes, the tendency will be to assume all classes should be that way.

In a world featuring variety and creativity, the tendency will be to assume these as part of learning online.
ליין מסכמת שבין שתי האפשרויות האלו היא מעדיפה ללמוד, וללמד, לפי השנייה. אני כמובן מצטרף עליה בהעדפה הזאת. אבל אני חושש שאנחנו במיעוט, ושככל שעוד ועוד קורסים ייראו דומים מאד זה לזה הסטודנטים יסיקו את המסקנה העגומה שכך צריך להיות.

תוויות: , ,

יום שישי, 11 ביוני 2010 

מצטער, אבל לא כך משכנעים אותי

אין מנוס - גם מי שהופך את כתיבת בלוג להרגל מתעייף מידי פעם. וכאשר העייפות הזאת חופפת למספר אירועים – הן משפחתיים והן פרנסתיים – שלהם עדיפות על הכתיבה, מגלים שעל אף שאיננה מתוכננת, הגיע זמן להפסקה. לכן, המאמרון הזה הוא הראשון מאז סיום החודש הקודם. כצפוי, במשך התקופה הזאת יותר (הרבה יותר) מחופן עניינים סומנו אצלי כראויים להתייחסות כאן, אבל כמו שקורה עם כמעט אין ספור אירועים אחרים, העולם איננו מפסיק להסתובב על צירו מפני שלא הספקתי לפרסם משהו בבלוג הזה, והדממה הבלוגית כאן גם לא הסבה נזק משמעותי לתקשוב החינוכי. אולי הבעיה המרכזית, ואולי אפילו היחידה, נמצאת בכך שאני מגלה שיש חיים מחוץ לבלוג, ולכן עם כל יום שעובר ללא כתיבה לבלוג, יותר ויותר קשה לחזור לשגרת הכתיבה.

אבל די עם ההקדמות – אם יש על מה לכתוב, עדיף פשוט לגשת ישירות לנושא מאשר לבזבז עוד מילים על הסברים לא נחוצים בעניין השבועיים השקטים שפקדו את הבלוג הזה.

לפני שבועיים זכיתי להשתתף ביום עיון של חברת אפל בנושא השימוש במחשבי מקינטוש ומכשירי iPod Touch בסביבות חינוכיות. מפני שמעט מאד ישראלים השתמשו אז במחשבי מקינטוש בחינוך, לפני יותר מעשור חציתי את הקווים ועזבתי את המקינטוש לטובת מחשב עם מערכת הפעלה של חלונות. אותם ימים היו עדיין ימים של Windows 3.11, והמעבר היה די קשה. אבל בעשור האחרון סביבת החלונות השתפרה פלאים, והיום קשה לי להגיד שאני חש הבדל משמעותי בין מערכות ההפעלה. ובכל זאת, אם מזמינים אותי ליום עיון עם מקינטושים, מי אני שאסרב.

יום העיון התחלק לארבעה חלקים – הרצאת פתיחה, סדנה עם הדרכה בשימוש בכמה יישומי מקינטוש, ארוחת צהריים, ועוד סדנה עם המחשבים. התחייבויות קודמות מנעו ממני להשאר עד הסוף, ולכן לא נוכחתי בסדנה האחרונה, אם כי זכיתי בדיווח ממספר ידידים.

איך היה? ארוחת הצהריים היתה מצויינת – אפילו עבור צמחוני כמוני (ואוכלי הבשר כנראה נהנו עוד יותר). הבעיה היא שבדרך כלל המדד של יום עיון חינוכי מוצלח איננו איכות האוכל, ובמקרה של יום העיון הזה נדמה לי שהאוכל היה נקודת השיא. המשתתפים (בערך 60 מאיתנו) חולקו לשלוש קבוצות בשביל הסדנאות שבהן נחשפנו לפלאי המקינטוש. אין ספק שמדובר במחשב שקל מאד לשימוש, מחשב שכפי שהדגישו המארחים, כל יישומיו מדברים אלה עם אלה. אבל משום מה המארגנים חשבו שהדרך להרשים אותנו היתה להדריך אותנו בשימוש במספר היבטים של iPhoto. אמנם הדגישו שוב ושוב שהיישום הזה יכול להיות שימושי מאד בכיתה, וגם שקל וכייף להשתמש בו, אבל נדמה לי שבכך הסתיים הדגש על הערך החינוכי של הכלי. אישית, אינני דורש שכל פעילות "חינוכית" עם המחשב תהיה קשורה לתכנית הלימודים או לתכנים לימודיים ברורים, אבל בסדנה הזאת אפילו לא ניסו לקשר בין הכלי לבין תכנים לימודיים. גילינו שאפשר לצלם ולערוך צילומים (או ליתר דיוק, לעבד אותם בעזרת תבניות מוכנות) בצורות ובסגנונות רבים, אבל אם היה לזה היבט חינוכי, לא מצאתי אותו. בנוסף, על אף העובדה שהיכולות של המקינטוש שהוצגו לנו בהחלט הרשימו, היום אפשר להשיג תוצאות דומות מאד באמצעות מחשבים עם מערכת הפעלה של חלונות, גם בלי מאמץ רב או מורכב מדי.

(זה אולי המקום לציין שיש אמנם יתרון גדול בקלות של שימוש, אבל הקלות הזאת איננה בהכרח ברכה. הרי כאשר הדגישו שוב ושוב שמדובר במחשב קל ביותר לשימוש נוצר הרושם שמדובר במכשיר פלאי ושלא כדאי לשאול שאלות לגבי כיצד הוא פועל. אבל בסביבה החינוכית השאלה של "כיצד זה פועל" היא דווקא שאלה מאד לגיטימית. הנסיון לגלות כיצד משהו פעול הוא חלק חשוב מאד של הלמידה. אינני טוען כאן שכל תלמיד שמשתמש במחשב חייב להבין כיצד פועל המכשיר שמולו הוא עובד, או שבמחשבים מבוססי חלונות התלמיד דווקא כן מבין מה שמתרחש בתוכו טוב יותר מאשר במקינטוש, אבל אינני משוכנע שפשטות השימוש היא בהכרח יתרון בסביבה הלימודית.)

יום העיון היה, כמובן, אירוע שיווקי. חברת אפל מעוניינת לחדור לתוך השוק החינוכי בארץ, ומטרת היום היתה לעניין מספר אנשי חינוך בישראל במחשבי מקינטוש (ומכשירי iPod). אין שום פסול בכך (ואם התוצאה היא ארוחה טעימה, זה אפילו מבורך). אבל לא ברור למה המשווקים של אפל חשבו שחשיפה לשימוש החוויתי ב-iPhoto ללא כל קשר לתכנים חינוכיים תשכנע אותנו שאנחנו זקוקים דווקא למחשבים האלה. מצד שני, ביום קצר, לא ברור אם אפשר היה לעשות הרבה יותר.

מה שכן אפשר היה לעשות היה לרכז את כולנו במשך השעה הראשונה של היום ולהרצות לנו על ילידים דיגיטאליים ועל כך שסגנון הלמידה של בני הנוער של היום שונה מזה של אלה שלא גדלו עם העכבר ביד. הרי אם נבין את זה, נבין למה אנחנו צריכים מקינטושים בכיתה. אבל מה לעשות, והרוב הגדול של הנוכחים ביום העיון מכיר את התחום של התקשוב החינוכי, ויודע שהיליד הדיגיטאלי שלומד אחרת איננו אלא מיתוס. אני מניח שהיה ברור לכולנו שמדובר במבצע שיווקי ולא בנסיון למסור מידע אקדמי אודות התקשוב החינוכי, ובכל זאת, השמעת קלישאות כמו אלה ששמענו בוודאי לא סייעו לשכנע אותנו שצריכים להכניס מחשבי מקינטוש לתוך בתי הספר. כמובן שהמבצע השיווקי הזה לא היה שונה באופן מהותי מנסיונות שיווק של חברות אחרות (אם כי נדמה לי שהוא היה גדול וראוותני יותר). בסופו של דבר, מפני שאין לי קשרים ישירים לבתי ספר, וגם לא לגורמים שרוכשים ציוד לבתי הספר, אני אינני קהל היעד של השיווק, ולכן חברת אפל בוודאי איננה צריכה להקשיב לביקורת שלי. ובכל זאת, העצה שלי די פשוטה: אם רוצים לחדור לשוק החינוכי באמצעות ימי חשיפה כאלה, רצוי להצניע את ההמחשות הנוצצות ואת האמירות ה"חינוכיות" המפוקפקות, ולהדגיש הרבה יותר את התוכן הלימודי האמיתי.

תוויות: ,

יום רביעי, 14 באפריל 2010 

אפשר כבר לעבור לשלב הבא

בעת ביקור בוושינגטון הבירה לפני כמה ימים דוד ורליק ניצל את ההזדמנות לבקר בכמה מוזיאונים שם. משהו שהוא ראה באחת התערוכות גרם לוורליק להרהר על הקלות שבה ילדים מסתגלים לסביבה הטכנולוגית. אחד המיצגים שבם הוא צפה היה מיצג וידיאו על דגל שמילא תפקיד חשוב בהיסטוריה של ארה"ב. המיצג הכיל מרכיב טכנולוגי דיגיטאלי – עיגול גדול עם חיצים שהצביעו החוצה ממנו. ורליק כותב שהוא התרשם שהיה זה מסך מגע, ושבעזרת החיצים שהיו עליו אפשר היה לשנות את הכיוון שבו הדגל פנה. אבל אף אחד לא נגע בחיצים:
Finally, a kid, about nine or ten, reached up to that circle, grabbed the flag image, stopped its move up, and reversed the direction, dragging it down. His mother (I assume) gasped, grabbed her son by the shoulders and pulled him away from the display. It was such a perfect moment, one that probably repeats itself every day as our children seem so much more comfortable with an information environment that is central to how we do things today.
ורליק מזדרז לציין שהוא איננו מביא את הסיפור הזה כדי להראות שהילדים של היום הם ילידים דיגיטאליים. לעומת זאת, הוא מדגיש שהנכונות של הילד לגעת במסך מהווה דוגמה לכך שכולנו לומדים, אם נהיה מוכנים להתנסות, ולהתאמן במה שאנחנו לומדים.

סמיכות הסיפור של ורליק ליציאה לשוק של ה-iPad אפשרה לי לחבר בין השניים, ולחבר את הסיפור שלו להרהור מתמשך על כך שהכלים הדיגיטאליים שלנו נעשים יותר ויותר קלים לשימוש. אנשים בקושי הספיקו להביא את מכשירי ה-iPad החדשים שלהם הביתה, וכבר יש עשרות סרטונים ב-YouTube שבהם הורים מראים כיצד ילדיהם המאד קטנים מפעילים את המכשיר בזריזות ובמקצועיות. משום מה זה דווקא הזכיר לי שלפני בערך 15 שנה, בעת שלמדתי לתואר שני, אספתי מחקרים רבים שנערכו באותה תקופה על השימוש בעכבר. אלה ביקשו לבחון, למשל, אם עבור ילדים (וגם מבוגרים) פעולת ה-point and click, קלה ועדיפה על פעולת ה-drag and drop. נכנסתי ל-Google Scholar כדי לאתר כמה מחקרים כאלה.

תקציר של מחקר אחד, משנת 1998, פותח עם הסבר של מהו עכבר (מכשיר קלט שנמצא בשימוש של ילדים כדי לתפעל מחשב בבית הספר). בהמשך מתארים למה המחקר חשוב:
somewhat surprisingly, there has been very little research investigating the appropriate mouse control strategies for children
המסקנה, אגב, היא כנראה שעבור ילדים קטנים, עדיף לבנות יישומים שמשתמשים בהצבעה עם העכבר, ולא לדרוש מהם לגרור.

לפי התקציר של מחקר אחר, משנת 2004, השאלה של מה עדיף עדיין לא הוכרעה:
Because there is little empirical data available on how well young children are able to use a computer mouse, the present study examined their proficiency in clicking on small objects at various positions on the screen and their skill in moving objects over the screen, using drag-and-drop and click-move-click.
נדמה לי שהיום אף אחד איננו עורך מחקרים על השימוש בעכבר (אם כי הופתעתי שעשו זאת עוד בשנת 2004). לא שמישהו טוען שמדובר ביכולת מולדת, אבל הנסיון לימד אותנו שאיננו זקוקים לאימון רב, ובוודאי לא לשיעורים מודרכים, כדי להפנים את השימוש בעכבר, או בכלים מחשביים רבים נוספים. ככל שאלה נעשים לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, למדנו לקבל כמובן מאליו שנדע להשתמש בהם.

אבל אם יש פואנטה בסיפור של ורליק, נדמה לי שהיא איננה בכך שאנחנו מסוגלים ללמוד, בקלות, להשתמש בכלים שפעם נראו לנו מסובכים, אלא בכך שאנחנו כבר מצפים שנוכל להשתמש בהם. האם שבסיפור של ורליק חששה שבנה עשוי לקלקל משהו שאסור היה לגעת בו, אבל הבן ראה ממשק שלא היה לגמרי מוכר לו, ובכל זאת לא היסס לגעת בו ולתפעל אותו. לפני עשור, ואפילו פחות מזה, בתי הספר חשבו שהם צריכים ללמד את השימוש בטכנולוגיות חדשות לתלמידיהם. לשמחתי, כבר עברנו את השלב הזה. היום אנחנו מצפים שהתלמידים יכירו את השימוש הבסיסי במגוון רחב של כלים פשוט מפני שהם גדלים לתוך תרבות שמשתמשת בהם. ואם כך, אפשר סוף סוף להתמודד עם האתגר האמיתי – כיצד להשתמש בכלים האלה כדי להעשיר את החיים שלנו על מלוא היבטיהם.

תוויות:

יום רביעי, 21 בפברואר 2007 

רשמים מכנס צ'ייס

אחרי יום ארוך בכנס צ'ייס (של האוניברסיטה הפתוחה) הגיע הזמן לסכם, או לפחות לדווח. נושא הכנס היה "האדם הלומד בעידן הטכנולוגי", והנושא הזה משיק, אבל איננו חופף, לנושא שמעסיק אותי – למידה בסביבה האינטרנטית. כמובן שלא מעט מהכנס עסק באינטרנט, אבל מחקרים שטיפלו ביישומים טכנולוגיים אחרים גם הוצגו, ולי אין הכלים או היכולת לבחון את אלה. מה גם, למרות שאני מעוניין לשמוע דיווחים על מחקרים שנערכים, לא פעם הדיווחים האלה משאירים אותי צמא לפעילות בשטח. זאת ועוד: בכלל לא ברור שהסיבה המרכזית שבגללה אנחנו באים לכנסים כאלה היא לשמוע את הדיווחים. אנחנו רוצים לפגוש חברים ולשאול מה חדש. כבר בתחילת הדיווח הזה אני רוצה לציין שמהבחינה הזאת הכנס הזה היה מוצלח מאד. למען האמת, לא תמיד ברור לי למה יש בכנסים מושבים שבהם אנחנו יושבים בשקט ומקשיבים לדיווחים – הרי אנחנו משתוקקים להפסקות הקפה כדי לצאת ולדבר עם החברים, שזאת הסיבה האמיתית שבגללה באנו.

ובכל זאת, מה היה? הרצאת הפתיחה היתה של טרי אנדרסון (Terry Anderson) הקנדי בנושא: Social and Cognitive Presence in Virtual Learning Environments. (המצגת אמורה להופיע אי-שם באתר של הכנס, אבל עדיין לא מצאתי אותה. לכן, התקציר הזה מתבסס על השרבוטים שהספקתי לרשום לעצמי.) אנדרסון תיאר את התהליך שהוא ועמיתיו עברו בדרך ליצירת מסגרת מחקרית שבה יוכלו לבחון למידה מקוונת. הם גיבשו שלושה "נוכחויות" שלדעתם מאפיינות את הלמידה המקוונת – הקוגניטיבית, החברתית, וההוראתית. בחינת כל אלה יוצרת מפה שבעזרתה ניתן למקם את הלמידה ואיכויותיה. לא אתווכח. הדברים די הגיוניים, ולפחות לעניות דעתי, לא מלהיבים במיוחד.

אנדרסון תיאר את ההתנהגויות הרצויות אצל סטודנטים בפורומים – התנהגויות שתורמות ללמידה מוצלחת. כאן רצוי, אולי, לשאול האם הסטודנטים בקורסים שאנדרסון חקר הגיעו לקורסים כאשר הם כבר ידעו לבטא את עצמם בכתב בפורומים, או האם היה צורך ללמד אותם את המיומנויות החשובות האלו? בארץ, לפחות ברמה של המכללות, קורס מקוון שתוכנן היטב יכול להכשל מפני שהסטודנטים אינם מצליחים להתבטא בכתב בצורה מוצלחת, ולא מקדישים זמן ללמד או לאמן אותם.

אנדרסון רק הזכיר בלוגים, אולי פעם אחת או פעמיים. הוא ציין שצריכים לבדוק אם מאפיינים הלמידה שמופיעים במחקרים שלו עוד מתאימים לסביבות הלמידה של Web 2.0. דווקא רק לפני חודשיים הוא פרסם מאמר בנושא הזה (Comparing Weblogs to Threaded Discussion Tools in Online Educational Contexts). המאמר בהחלט מעניין, ואישית, הייתי מרוצה יותר לו בהרצאה שלו הוא היה מתייחס לנושא הזה.

ואם בבלוגים מדובר, מעניין (ואולי אפילו חשוב) לציין שהמילה כמעט לא נזכרה כלל בכנס. אם אינני טועה, לא היו הרצאות על מחקרים שבחנו את השימוש בבלוגים בתהליכי למידה, ורק הרצאה אחת עסקה בשימוש בוויקיים. הרצאה אחרת, שאליה לא הגעתי, עסקה בתיווי (tagging) וההשפעות של תיווי קבוצתי על המטה-קוגניציה של סטודנטים. אשמח ללמוד יותר.

דניאל טרטמברג
, בדיווח על המחקר שהוא ערך בשימוש במחשבי כף יד אצל תלמידי תיכון, השמיע הערה חשובה. הוא שאל לכמה ממאזיניו יש מחשב כף יד. רק מעטים הצביעו. הוא ציין שכאשר ה-iPhone ייצא לשוק, המוני בני נוער ירכשו אותו, ואנחנו, אנשי החינוך והמחקר, לא נבין כלל מה עושים איתם בלמידה, וחבל.

יורם עשת וניצה גרי הציגו ממצאים של מחקר שהם ערכו שבחן קריאה ביקורתית בטקסטים שהופיעו בצורה מודפסת, או על מסך. הם בחנו מספר אוכלוסיות ומצאו שצעירים מפגינים יותר קריאה ביקורתית בטקסט על המסך, לעומת מבוגרים שהפגינו יותר קריאה ביקורתית כלפי טקסטים מודפסים. האם יש כאן רמז ל-ילידים מול מהגרים? אולי. למרות שמדובר בממצאים מאד מעניינים, נדמה לי שהשאלה היותר משמעותית היא לא כלפי קריאת טקסטים בודדים, אלא קריאה בסביבה שלמה – בעיתון (ואולי ליד מדף של עיתונים בספריה) מול אתר אינטרנט בעל קישוריות רבה (פנימית וחיצונית). עשת וגרי ביקשו לבחון קריאה ביקורתית, ואילו אני מבקש לבחון משהו אחר, ובכל זאת, נדמה לי שזה הכיוון היותר רצוי.

וכמובן שהיה עוד (קפה עם חברים כבר הזכרתי?) אבל אם אני אמשיך לכתוב אינני בטוח שאסיים. עדיף לקצר (נו, זה כבר ארוך מדי) ולהתנצל אם דילגתי על מושבים חשובים (ואכן, דילגתי) או אם הצגתי הרצאה כלשהי בצורה לא נכונה.

ועוד שלוש הערות קצרות:
  1. כזכור, שם הכנס היה "האדם הלומד בעידן הטכנולוגי". אני יכול לבין שחשוב להזכיר את "האדם", ולכן לא כל כך מתאים לקצר למשהו כמו: "למידה בעידן הטכנולוגי". אבל כאשר כותבים "האדם הלומד" זה רומז כאילו יש אנשים אחרים (האדם הרוקד? האדם המבשל?) והרי כל בני האדם (כך אנחנו מקווים) לומדים, ולכן לא נראה לי נכון להתמקד ב-"אדם הלומד".
  2. נדמה לי שמתבקש שהאוניברסיטה הפתוחה תקדיש שטח באתר של הכנס לתגובות והערות. קוראים מוזמנים להגיב כאן (ולספר מה מצא חן בעיניהם בכנס) אבל זה תחליף עלוב למשהו יותר פורמאלי.
  3. ואחרון, לא פעם בעבר קראתי דיווחים על כנסים בבלוגים שאני קורא ותמיד רציתי להתנסות. לו היה לי מחשב נייד, הייתי מנסה לכתוב בזמן-אמת במהלך היום. כתיבת הסקירה הזאת משכנעת אותי שיש לי מזל שאין לי.

תוויות:

יום רביעי, 5 במאי 2010 

את זה אני מעריך

מארק בולין מנהל את הבלוג NetGen Skeptic, בלוג שעוסק בנושא אחד – בדיקה מתמדת של הטענה שהדור הצעיר "מבין" בתקשוב מפני שהוא נולד לתוך מציאות תקשובית. מאז שמארק פרנסקי קבע את המונח "ילידים דיגיטאליים" אנשי חינוך שומעים שבני הדור הזה לומדים בצורה שונה מאשר הדורות שקדמו לו, ולכן המורים חייבים לאמץ טכנולוגיות חדשות על מנת לדבר בשפה שלו. כל פעם שמתפרסם מחקר חדש שבוחן אם אכן נכון שסטודנטים מעדיפים ללמוד באמצעות התקשוב, או אם הם "מבינים" את התקשוב מהר יותר, בולין כותב על זה בבלוג. במידה מסויימת, אפשר להגיד שהבלוג כבר עשה את שלו. פעמים רבות הוא כבר דיווח על מחקרים וסקרים שמצביעים על כך שהטענה של פרנסקי פשוט איננה נתמכת בנתונים מהשטח. ועוד יותר חשוב (אם כי לא בהכרח בגלל הבלוג של בולין) פחות ופחות אנשי חינוך נאחזים בטענה הזאת, ובהשתמעויות החינוכיות (השליליות) שלה.

לפני שבוע בולין דיווח על "מחקר" חדש שמאמת כמה מהנקודות שהוא מרבה להדגיש. שם המחקר: Debunking the Digital Native Myth, וכותרת המשנה שלו מוסרת ש-"סטודנטים בהשכלה גבוהה מבקשים יותר תמיכה בשימוש בטכנולוגיה בכיתה". לכאורה יש כאן עוד סיבה להגיד "אמרנו לכם". הנה, דופקים עוד מסמר לתוך הארון של מיתוס היליד הדיגיטאלי. אבל אפילו אם בולין שמח לאמץ את המסקנות, הוא דורש לבדוק את הנתונים, ובמקרה הזה, הוא מגלה שקשה למצוא אותם. הוא כותב שיש בעיה עם המחקר:
a) it was conducted by a private consulting company, Cengage Learning so, as far as I know, there was no requirement for peer review;
b) only very limited methodological details have been publically released.
אכן, הורדתי את ה-PDF של הדוח, ומתברר שהוא מסמך בן 13 עמודים, שרק שבעה מהם מכילים מידע על ה-"מחקר", ובאלה תרשימים גדולים ומעט טקסט. אנחנו לומדים שמדובר בסקר שנערך אצל בערך 750 סטודנטים ו-300 מרצים, אבל לא מוסרים לנו באילו מוסדות, או מה הם לומדים. בולין מציין ש:
If we look at the data that this conclusion appears to be based on, it is pretty thin: "65 per cent of instructors think students are tech savvy when it comes to using digital tools in the classroom. Conversely, only 42 per cent of students believe there is enough support for educational technology, evidence of a perception gap in how adept students are versus how savvy they are presumed to be." Hardly myth-debunking evidence.
יש מי שמבקש לחשוף את המיתוס של היליד הדיגיטאלי מפני שהוא משוכנע שמדובר במיתוס, ומפני שהוא חושב שהמיתוס הזה מזיק לקידום הטמעת התקשוב בחינוך. אבל זאת לא הסיבה האפשרית היחידה. חברת Cengage Learning משווקת "פתרונות" שבאמצעותם מוסדות חינוך יכולים, תמורת כסף טוב כמובן, לאמץ טכנולוגיות למידה שיהיו קלים לשימוש. גם Cengage מעוניינת לחשוף את המיתוס. הרי עבורה, אם סטודנטים אינם שולטים בטכנולוגיה כפי שהמיתוס טוען, זאת הזדמנות למכור את המוצרים שלה. מהדוח שהתפרסם ברשת נודף ריח של "מחקר מטעם", ובולין מודע לכך. הוא מתעקש להראות שהטענות של אלה שמספרים לנו על היליד הדיגיטאלי אינן מבוססות במחקר. ולכן, גם כאשר הוא פוגש "מחקר" שלכאורה מאושש את דעותיו הוא איננו מקבל אותו מפני שהוא מסכים עם מסקנותיו. הוא דורש שגם הוא יתבסס על שיטות מחקר תקפות. נעים לקרוא בלוג כזה.

תוויות:

יום רביעי, 27 באפריל 2016 

חיפוש ללא למידה

באיחור של כחצי שנה נתקלתי לאחרונה בדיווח על סקר של Ofcom, רשות התקשורת הבריטית, שבחן את ידיעותיהם של ילדים (גילאים 8-11) ובני נוער (גילאים 12-15) בנוגע למספר נושאים אינטרנטיים. Ofcom פרסם את תוצאות הסקר במקבץ של קבצי PDF תחת הכותרת Children’s Media Use and Attitudes Report 2015. ברור שמדובר בסקר ולא מחקר מעמיק, ובכל זאת רצוי לשים לב לתוצאות על הכרותם עם המדיה – ובמיוחד לתוצאות של שאלה שבחנה עד כמה הילדים ובני הנוער מודעים לכיצד גוגל פועלת.

כתבה באתר The Verge מסכמת, בצורה די קולעת אך גם מדכאת, את הנושא:
הסקר הציג לפני הנבדקים צילומי מסך של תוצאות גוגל עבור מונח מסויים, והילדים ובני הנוער התבקשו להשיב אם מדובר בפרסומות, בתוצאות הרלוונטיות ביותר, או בתוצאות הפופולאריות ביותר. הכתבה מדגישה שעל אף העובדה שהפרסומות בדף התוצאות סומנו במילה "Ad" והודגשו בצבע:
they were only recognized as such by 31 percent of 12- to 15-year-olds and 16 percent of 8- to 11-year-olds.
באותו סקר 19% של בני ה-12-15 טענו שאם מנוע חיפוש מציג מידע כלשהו, אז אותו מידע בוודאי מוסמך, ורק 46% מתוך הקבוצה של בני ה-8-11 ידעו בוודאות שחברת גוגל מקבלת את כספה בעיקר מפרסומות.

העובדה שילדים ובני נוער מבינים מעט מאד בנוגע לדרך שבה מנוע חיפוש עובד איננה צריכה להפתיע (אפילו אם אנחנו עדיין שומעים על "ילידים דיגיטאליים" והיכולת המופלאה שלהם להבין במהירות כל דבר טכנולוגי). לא אופתע אם תוצאות דומות היו מתקבלות בסקר אצל מבוגרים, כולל מורים. אינני יודע כיצד מלמדים את השימוש במנוע חיפוש בבתי ספר היום, אבל אני חושש שעושים זאת באופן דומה מאד למה שעשו לפני 15 שנים, כאשר בסך הכל אמרו לתלמידים להקליד "שאילתא" ולהקליק על Enter. המון השתנה מאז. לגוגל יכולת עצומה "להתאים" תוצאות של חיפוש לנתונים הידועים לה אודות המחפש, וליכולת הזאת משמעות כבדה בסביבות לימודיות. אבל לא רק שתלמידים אינם לומדים על המציאות הלא כל כך חדשה הזאת, הם אפילו אינם יכולים לזהות פרסומות בדף של תוצאות.

זה כמובן איננו מונע מרבים לדווח לנו על פעילויות החקר הנפלאות של תלמידיהם, או על שלל הפיתוחים הדיגיטאליים החדשים שיחוללו שינוי במערכת החינוך. ליבי איתם ... אבל הראש מתקשה להשתכנע. נדמה לי שעבור רוב רובם של תלמידי בתי הספר (ושוב, גם עבור הוריהם) המחשב ו/או הסמרטפון הם קופסאות קסם, ונכון להיום הקסם הזה עדיין מסנוור. בגלל זה מתקשים לראות כיצד החיפוש האינטרנטי, שפעם פתח עבורנו עולמות, היום מצמצם ומגביל את העולם שלנו (וזה קורה גם אצל אלה מאיתנו שכן מסוגלים להבחין בין "תוצאות" לפרסומות).

כאשר קראתי את הדיווח על הסקר של Ofcom נזכרתי בקטע קצר בספרו של סיבה וואידיָהנתן (Siva Vaidhyanathan) משנת 2011 – The Googlization of Everything. וואידיָהנתן מחדד עבורנו את הבעייתיות ב-"התפתחויות" אשר בחיפוש, ועל הדרך שבה אלה משפיעות על הלמידה. תמיד רצוי לזכור שגוגל מבקשת לתת לנו "תשובות" ואילו החינוך עוסק בשאלות:
Learning is by definition an encounter with what you don’t know, what you haven’t thought of, what you couldn’t conceive, and what you never understood or entertained as possible. It’s an encounter with the other—even with otherness as such. That is the situation of the searcher in the old-fashioned sense of the term: one who seeks knowledge by encountering the new and different. The kind of filter that Google interposes between an Internet searcher and what a search yields shields the searcher from radical encounters with the other by “personalizing” the results to reflect who the searcher is, his or her past interests, and how the information fits with what the searcher has already been shown to know. (עמ' 182)
אינני טוען כאן שלמידת חקר איננה אפשרית או רצויה. אני דווקא רואה בה מרכיב חשוב ביותר בכל למידה אמיתית. אבל התוצאות של הסקר של Ofcom מעמידות אותנו מול מציאות עגומה. ספק אם תלמידים שאינם יודעים להבחין בין פרסומות לבין תוצאה של חיפוש יכולים לנצל מנוע חיפוש על מנת לגלות מידע שיסייע להם בביצוע חקר. ותלמידים שאינם מבחינים בפרסומות בוודאי אינם מודעים לבועת הפילטר וכיצד היא משפיעה על תוצאות החיפושים שלהם. נוצר חשש כבד שגם אם מנסים לקדם למידת חקר באמצעות חיפושים ברשת, מרכיבי הלמידה החשובים שעליהם כותב וואידיָהנתן – המפגש עם מה שאיננו יודעים, ועם מה שחשבנו שאיננו אפשרי – ייעדרו מהתהליך. וההעדרות הזאת עשויה לקרקע אותו לפני שהוא בכלל ממריא.

ומשום מה אני חושש שלא מעט אנשי חינוך ימשיכו להתלהב מכל כלי דיגיטאלי חדש, ולדבר בסיסמאות של עידן חדש בעולם החינוך, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהעדר תשתית לימודית דיגיטאלית ראויה אצל תלמידיהם, ומהמשך כרסום התשתית הזאת על ידי גוגל וחברות אחרות.

תוויות: , ,

יום שבת, 24 בפברואר 2007 

מה עושים דבר ראשון על הבקר?

מתאספת אצלי רשימה די ארוכה של נושאים שעליהם נראים לי שמאד כדאי לכתוב. אבל כתבה נהדרת בבלוג של צעירה בסלובניה שאליה הגעתי דרך סטיבן דאונס איכשהו דחקה את כולם הצידה, וממש דרשה שדווקא עליה אכתוב. (כהערת אגב, יש טעם לציין שסטיבן דאונס הוא, ללא ספק, תופעה מדהימה – מקור חשוב ביותר למקורות. אינני תמיד מסכים איתו [אם כי נדמה לי שההסכמות עולות על אי-ההסכמות] ונדמה לי שהוא תמיד מוכן מדי לקטול דעות, אבל כמות המקורות המעניינים שמגיים אליו, ושהוא מוסר עליהם הלאה, פשוט עצומה. דאונס מספק לכל מי שמתעניין בתחום של טכנולוגיות בלמידה שעות על גבי שעות של קריאה. אין לי מושג איך הוא מספיק לעבור על הכל, אבל אני בכל זאת מודה לו.)

אבל לא התכוונתי לכתוב כאן על סטיבן דאונס, אלא על אותה בלוגרית צעירה בסלובניה שמתארת את היום שלה:
My typical day starts with a cup of coffee and a click on my browser icon. It's strange now that I think about it, but the first thing I do in the morning (no matter what I have to do during a particular day) is to start my browser - Safari. I don't stop to think - oh, I need my browser now! - I just do it.

הנושא של ילידים לעומת מהגרים דיגיטליים (כידוע) מעסיק אותי בזמן האחרון. במקרה הזה מדובר בצעירה בת 22, אבל נדמה לי שההתנהגות שהיא מתארת איננה של דור זה או אחר, אלה פשוט של אלה מאיתנו המשלבים את הקריאה הכמעט אובססיבית הזאת לתוך החיים שלנו. היא ממשיכה:
… but it doesn't just stop at reading and clicking links. Fact is that whenever I find an interesting post or link I immediately feel the need to share it. A few years ago I'd perhaps email or IM the link to family or friends, but now it's just much more. I feel the need to share it with the world - I don't want just friends and colleagues to read this link, I want to give everyone in the world that might be interested in a certain topic a chance to read it!

נדמה לי שכל מי שמתנסה בכתיבה בבלוג מכיר היטב את התחושה הזאת. קוראים יסלחו לי אם אני מרשה לעצמי לצטט ממנו עוד פעם אחת (אפילו אם קשה לבחור בדיוק איזה קטע לצטט – המאמרון כולו מאד כדאי לקריאה). יש כאן תיאור נהדר של מה שאולי אפשר לכנות כנקודת הארכימדס שהבלוג יכול להוות בחיים הלימודיים שלנו:
Keeping a blog makes me an active seeker of content that will be interesting and relevant for you: the readers of my blog. I am now the editor of my personal channel and for this reason I feel a big responsibility for the "life" of my blog - it is up to me to keep it interesting, current and worth reading. And all this also makes my primary work as a researcher more engaging, and even more valuable and meaningful to me. I feel that I can do much more than just the task in front of me. I am constantly learning, collecting experiences and thinking about how they could be shared for others to read.

ואם כבר מדובר בכיצד הבלוגים והחיים שלנו משתלבים, אולי זה המקום להצביע על מספר מאמרים שהתפרסמו בזמן האחרון שמתארים את הנוף המתוקשר הזה. לאחרונה אספתי לא מעטים כאלה (ואולי אפילו כתבתי עליהם כן) אבל יש טעם לרכז כמה שהרשימו במיוחד. הם גם נמצאים בחשבון הדלישס שלי, אבל לא יזיק שהם יופיעו גם כאן.אין לי ספק שמדובר במציאות מתוקשבת חדשה המעוררת שאלות לימודיות חשובות ביותר.

תוויות: ,

יום שישי, 31 באוקטובר 2014 

הוספת מרובה, לא הוספת

לפני עשרה ימים הפתעה נעימה הופיעה בקורא ה-RSS שלי – Artichoke פרסמה מאמרון חדש. Artichoke הוא שם הרשת של פאם הוק, אשת חינוך ניו זילנדית בעלת עין ייחודית בנוגע לתקשוב בחינוך וסגנון כתיבה ייחודית שהופכות את קריאת הדברים שהיא כותבת לתענוג מחשבתית ולשונית כחאד. תמיד אהבתי לקרוא את המאמרונים שלה, אבל עברו שנתיים וחצי מאז מאמרונה האחרון, וחצי שנה בין המאמרון ההוא לזה שקדם לו. היה לי ברור שהבלוג שלה כבר איננו במרכז העשייה שלה. קישרתי כאן לדברים שהיא כתבה מספר פעמים, אבל הפעם האחרונה שעשיתי זאת היתה לפני חמש שנים. הבנתי שעלי להשלים עם העובדה שהיא לא מפרסמת הרבה. לאור זה, הופעת מאמרון חדש היתה ממש בשורה משמחת.

אני מודה שטיפה התאכזבתי כאשר גיליתי שהמאמרון עצמו הוא בסך הכל מבוא קצר לאוסף מאמרונים של אנשים אחרים סביב מונחים נפוצים בתחום החינוך היום. אבל האכזבה הזאת התפוגגה כאשר הבנתי שמטרת האוסף היא לחדור מעבר לז'רגון הנפוץ ולהאיר את המונחים האלה באור קצת פחות יומרני. במבוא שלה Artichoke כותבת:
We are reckless jargon users in education. Just ask anyone coming out of your local supermarket what they think “effective pedagogies” or “student agency” means.

Jargon is used to: exclude; disguise; imply expertise; and to market product. No one benefits when words are used to divide and confuse.
כקורא סידרתי בתחום התקשוב החינוכי אני יכול להעיד שהקביעה שלה קולעת מאד לבעיה בקהילה שלנו, ולכן כל נסיון לטפל בה מאד מבורכות. נדמה לי שהאוסף של Artichoke הוא צעד חשוב, ומהנה, בכיוון הזה. שני מאמרונים במיוחד מצאו חן בעיני.

וונדי קופוד, מנהלת בית ספר בניו זילנד, כותבת על הנטייה להוסיף "e" לפני כל מונח כדי להפוך אותו לחלק מהעולם המתוקשב. היא שואלת אם הלמידה נעשית אחרת כאשר מוסיפים את האות הזאת לפניה. היא מוכנה להסכים שלפני מספר שנים התוספת עזרה לנו לזהות מערך שלם של טכנולוגיות חדשות בחינוך, אבל היום ה-"חדש" נעשה לחלק אינטגראלי מבית הספר:
I would argue that the addition of the ‘e’ to e-learning/e-learners is now unhelpful as it perpetuates a notion that there is an important difference between these words and the words learning/learners. We learn with or without the ‘e’, and to survive in and contribute to New Zealand society today without the ‘e’ would be a challenge.

So why was the ‘e’ added in the first place? Possibly to emphasise that a change had occurred in our ways of working, but as we know there is nothing new about change – rock, slate, blackboard, paper, screens, touch screens, voice activated screens, augmented glasses... – except that now the speed is phenomenal and requires a learner mind-set to keep up. We know today that learning might happen anywhere, any time, any place, with anyone, and that it is not just about ‘learning stuff’.
בצורה דומה, ריצ'רד וולס, רכז תקשוב בבית ספר ניו זילנדי, מהרהר על אפיון הכלים שבהם עובדים בבית הספר ככלים של המאה ה-21 או "מודרניים". בדומה לקופוד, המאמרון שלו מבקש להעיר שההגדרות האלו מיותרות. זה בא לביטוי באופן ברור באחת מכותרות המשנה של המאמרון שלו:
Digital Learning Tools and Modern learning technologies
בעיניו, אם בעבר התוספות של "דיגיטאלי" ושל "מודרני" ביטאו משהו חשוב, היום הן מיותרות. זאת ועוד: וולס משתמש במונח "ילידים דיגיטאליים" שכבר ידוע לשמצה, אבל הוא מסביר שהמשמעות האמיתית של המונח איננה שילדים שנולדים לתוך הדיגיטאליות מבינים באופן טבעי טוב יותר כיצד להשתמש בכלים האלה, אלא רק שהדיגיטאליות איננה מרשימה אותם באופן מיוחד, והם מביעים את אותה מידה של התעניינות (או של העדר התעניינות) כלפי הדיגיטאלי והלא-דיגיטאלי. הוא מסכם עם עובדה בסיסית – האחיזה בכלי דיגיטאלי איננה בהכרח מובילה ללמידה:
I can tell you one fact and that is that learning does not happen just because you’re holding a device or connected to the internet. In fact the reasons why successful deeper learning takes place have never changed, regardless of our rush to be excited about the web, social media and iPads. Young people don’t want to do everything on devices but do have experiences or witness examples daily of their effectiveness for communication, active learning and creativity output. Young people understand digital tools as a constant option on a Smörgåsbord of numerous tools to carry out all sorts of tasks both in life and for learning. All tools offer potential, the trick is to keep an open mind and not treat one tool differently based on one’s own skill set or experience.
אפשר, כמובן, להגיב שמסקנה כזאת מובנת מאליה, אבל אני חושש שהמרדף המתמשך אחרי כלים ויישומים חדשים מעיד על כך שרבים מאיתנו ממענים להפנים אותה. הסרת תארים כמו "דיגיטאלי" ו-"מודרני" מלפני מילים כמו "כלים" ו-"למידה" יכולה להזכיר לנו שאין בתארים האלה שום קסם. טוב שוולס מציין זאת.

ואי-אפשר לסיים בלי תוספת אישית מהעבר שכבר מתחיל להיות רחוק. עוד בימים שפעלתי במסגרת המחלקה לסביבות למידה חדשניות של האגף לחינוך יסודי הרבו לשאול אותי מה המטרה של המחלקה שלנו. תמיד השבתי שהמטרה היא להפסיק להתקיים. כבר אז ייחלתי ליום שבו ה-"חדשני" יוכר כ-"יום-יומי", ולא נרגיש שיש צורך להתמקד בסוג מסויים של אמצעי למידה, או להפריד בין הדיגיטאלי לבין כל כלי אחר. יתכן שבתקופה ההיא היה עדיין מוקדם ליישום התקווה הזאת. היום נדמה לי שאין תירוץ, ואי יישומה עשוי להזיק יותר מאשר להועיל.

תוויות:

יום שני, 30 ביוני 2008 

בין דיגיטאליות לבין למידה

במשך השבועיים האחרונים, מיכאל פלדשטיין, בבלוג שלו e-Literate,
העלה מספר מאמרוני אורח סביב הנושא של distributed learning environments. המאמרונים הם מבואות למאמרים מקיפים שעתידים להופיע בשנת הלימודים הבאה במהדורה מיוחדת של כתב העת On the Horizon. אני מתרשם שאותה מהדורה של כתב העת הזה תהיה מאד מעניינת (אינני מכיר מהדורות קודמות), אם כי לא כל המבואות שהופיעו עד עכשיו בבלוג של פלדשטיין מעסיקים אותי.

אבל מקריאת המבוא של אלכס ריד ברור לי שאני בהחלט רוצה לקרוא את המאמר שלו בנושא Writing in the Digital Age. ריד מלמד אנגלית וכתיבה באחת השלוחות של האוניברסיטה של מדינת ניו יורק, והוא בעל הבלוג Digital Digs.

כזכור, בבלוג של פלדשטיין מופיע רק המבוא של המאמר של ריד. אבל בפיסקה הראשונה של אותו מבוא כבר מופיעה טענה מאד מעניינת:
In the conversation over distributed learning environments, it is important to begin by recognizing that the question is not IF our learning environments can be or should be distributed but rather HOW. A professor teaching in a lecture hall back in the halcyon days before wireless connections or mobile phones still taught in a distributed learning environment.
אולי זה בלתי-נמנע, אבל אנחנו נוטים לראות בסביבות הלמידה הנוכחיות סדרי עולם קבועים, כאילו שתמיד למדנו בצורה שבה אנחנו לומדים היום. לכן, לפי ריד, אנחנו רואים בסביבות מבוזרות משהו חדש, ולא גלגול אפשרי של משהו מוכר. אבל ריד מדגיש שגם בכיתה המסורתית פגשנו "רשת מבוזרת של מידע, חומרים, פועלים, מדיניות והסכמים חברתיים":
That professor stood connected to an elaborate, non-local, distributed network of knowledge, materials, laborers, institutional polices, and social contracts that governed the relationship between professor and students and provided authority, context, and cultural value to what s/he said. Certainly a course operating in an institutional CMS is connected to a distributed network of technologies, standards, and protocols, as well as institutional budgets, bureaucracies, and practices. Students’ learning experiences are shaped by these distributed networks, and our pedagogies circulate through these networks.
יתכן שלקריאת המשפטים האלה התגובה המתבקשת היא "אז מה?". הרי ריד איננו מגלה לנו כאן שום דבר שמרעיד עולמות. הוא בסך הכל מציין שבכל סביבה לימודית יש מרכיבים שבאים לביטוי במידות שונות. אבל בהמשך דבריו ריד מצביע על ההשתמעויות של ההבחנה הזאת. הוא מסביר שהסטודנטים שלו צמחו בסביבות לימודיות שבהן "הקשרים כבר נוצרו", וכתוצאה מכך, הם מתקשים להסתגל לסביבות פתוחות יותר:
Despite the perceived tech-savvy nature of these Millennials, this context challenges my students. My students are so trained by classrooms where all the connections are pre-made and the only risk is boredom that they are often frustrated when I don’t tell them exactly how to connect the things we are learning, as if the world were just a larger version of the screw-together furniture in their apartments. Of course they know the world is more complex than that; they just don’t expect their classes to reflect that complexity.
בבסיס הכינוי הרווח "ילידים דיגיטאליים" שמרבים להשתמש בו כדי לתאר את הסטודנטים של היום (כן, אני שוב חוזר לנושא זה) נמצאת ההנחה שהם לא רק יודעים להשתמש בכלים דיגיטאליים, אלא גם שהם יודעים ללמוד בסביבות דיגיטאליות. ריד, לעומת זאת, אומר לנו שהנסיון הלימודי של הסטודנטים האלה יוצרת אצלם שטנציות לימודית שממנה הם מתקשים להשתחרר. אולי הם יודעים להשתמש בכלים, אבל הם עדיין לא יודעים ללמוד. ופיתוח היכולת הזאת היא עדיין התפקיד של המורים.

תוויות: ,

יום חמישי, 24 באפריל 2008 

קריאה - סגנונות רבים לה

דרך דיווח של דייוויד וורליק על הרצאה של איאן ג'וקס בכנס בוונקובר שבקנדה, חזרתי למאמר קלאסי של ג'ייקוב נילסון מלפני שנתיים. בהרצאה שעליה וורליק מדווח, ג'וקס מתייחס לדרך הקריאה של בני נוער לעומת דרך הקריאה של מבוגרים. (באופן כללי דבריו של ג'וקס נראים כמבוססים על ההבחנה בין ילידים דיגיטליים ומהגרים דיגיטליים של מארק פרנסקי ועל ה-"עובדה" שהמוח של הילידים מתפקד בצורה שונה באופן משמעותי מהמוח של המהגרים. כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שלדעתי ההבחנה הזאת חסרת שחר.) וורליק, שהכין את המאמרון תוך כדי האזנה לג'וקס, כותב:
Jukes is sharing some very interesting information about reading, that we (oldsters) typically read in a “Z” pattern. Our youngsters read in an “F” pattern.
כדי לבסס את הטענה הזאת הוא מקשר אותנו למאמר של נילסן שבו אפשר ללמוד על תבניות הקריאה האלה.

אינני יודע אצל מי הטעות כאן, אצל וורליק או אצל ג'וקס, אבל נילסן איננו טוען שסגנונות הקריאה האלה שייכים לדורות שונים. הוא טוען שהמחקר שלו מראה שהקריאה ברשת, בכל הגילאים, מתרחשת לפי התבנית המתוארת באות "F". הכוונה היא שכאשר אנחנו קוראים על הרשת אנחנו מתרכזים תחילה בראש הטקסט, קופצים קצת כלפי מטה וקוראים עוד קצת, ואת יתר הטקסט בדף סורקים רק ברפרוף. מהמחקר שהוא ערך, נילסן מסיק שאם אנחנו רוצים שהמבקרים באתר שלנו באמת "יקראו" את מה שמופיע בו, עלינו לרכז את המידע החשוב בשתי הפיסקאות הראשונות ולהשתמש בהרבה כותרות משנה ובולטים שהם "כבדים" במידע שאנחנו רוצים למסור.

הנחת היסוד של נילסן היא שהמבקר באינטרנט איננו קורא טקסט עד הסוף, אלא מחפש את המידע הרלוונטי לו. אצל נילסן, המבקר באינטרנט תמיד ממהר ואיננו רוצה לבזבז זמן עם מידע שאיננו חשוב. נילסן איננו כותב על הסביבה החינוכית, או עבורה, אלא לקהל שרוצה לייעל את המסחר ברשת. לאור זה, איננו צריכים להיות מופתעים שבמהלך המאמר שלו הוא משתמש כמעט באופן בלעדי (22 פעמים) במונח "users". רק ארבע פעמים במאמר הוא משתמש בתיאורים אחרים - שלוש פעמים הוא כותב "people", ופעם אחת, בדיון על המשמעות של המחקר, הוא כותב על "potential customers".

אני יכול להבין שחומרי למידה (גם מודפסים, וגם על הרשת) עשויים להשתכלל אם הכנתם תיקח בחשבון את דרכי הקריאה של הקהל הפוטנציאלי שלהם. אבל לפחות שתי בעיות עולות מהמאמרון של וורליק.

נדמה לי שללא קשר לקריאה בדף המודפס או בדף שמופיע ברשת, קיימים סגנונות קריאה שונים שהם מתאימים לצרכים שונים. יש טקסטים שבהם כל מילה חשובה, ואילו טקסטים אחרים שמזמינים, אפילו דורשים, קריאה מרפרפת. במקום ליישר קו עם סגנון קריאה מסויים מפני שהוא נפוץ היום, החינוך צריך להכשיר תלמידים לקרוא בסגנונות שונים, ולהיות מסוגלים לדעת מתי סגנון מסויים עדיף או רצוי. אין שום פסול בקריאה לפי תבנית ה-"F", אבל ספק אם יהיה כדאי לנו לקרוא רומן לפי התבנית הזאת.

לצערי, הבעיה השנייה מעיקה הרבה יותר. בסוף המאמרון שלו וורליק אמנם מציין:
The key question is, "How does this information affect how and what we teach?"
אבל הרבה יותר חשוב לשאול כיצד קרה שאנשי חינוך בחרו להעתיק נתון מעולם המסחר ולהלביש אותו לתוך עולם החינוך? מה זה אומר על אותם אנשי חינוך שבמקום להעזר בחומר מחקרי רב על דרכי הלמידה של בני אדם, נראים כל כך צמאים להתבסס על מסקנות מתחום כל כך שונה, ומ-"מחקר" כל כך מפוקפק? אני בטוח שיש אנשי חינוך הסבורים שהמטרה של החינוך היא להכשיר דור חדש של צרכנים, אבל מותר לקוות שמדובר במיעוט מאד קטן.

תוויות:

יום שישי, 1 במאי 2009 

ושוב על הבלוג והחשיבה

גו'רג' סימנס כותב השבוע על כיצד הכתיבה לבלוג משפיע עליו, ואולי גם על קוראיו. הוא כותב שהבלוג מהווה עבורו מרחב שמאפשר לו לבחון רעיונות שונים. העובדה שהחשיבה שלו מלווה בכתיבה שהוא מפרסם הופך אותו ל-"לומד שקוף". הוא מעמיד את דרך הכתיבה הזאת מול מה שהוא מכנה המודל של "הסקת מסקנה ופרסומה".
My work on blogs, articles, handbooks, and so on is an invitation to engage in conversation, not a proclamation of what I absolutely know.
סימנס מציין שהוא מתרשם שההזמנה להשתתף בשיח שבכתיבה שלו מופיעה גם בכתיבה של הבלוגרים שהוא מרבה לקרוא. גם הם אינם מכריזים על מה שהם יודעים כעובדות מוצדקות, אלא משתפים את הקוראים שלהם בתהליך הלמידה של עצמם.

למען האמת, אין כאן שום דבר חדש או מפתיע (וחשוב גם לציין שלא רק בכתיבה לבלוג אנחנו נחשפים לתהליך החשיבה של הכותב). כבר כתבתי מספר פעמים כאן על הבלוג כסביבה שמאפשרת חשיבה בקול רם (נדמה לי שבעתיד אשתדל לכתוב על "חשיבה באמצעות הכתיבה"). אבל אפילו אם סימנס איננו מחדש שום דבר, יש בקביעה הזאת השתמעות חשובה, הבחנה בין הכתיבה לבלוג לבין סוגי כתיבה "מקצועיים" אחרים. סימנס, הרי, נזהר לא לכנות את עצמו סמכות או פוסק בתחומים שבהם הוא עוסק. כאשר הוא כותב הוא משתתף ברב-שיח ציבורי שבאמצעותו הוא מבקש להבין לעומק מספר נושאים. (כדוגמה הוא מציין שדרך הקריאה שלו בבלוגים של אחרים ההתייחסות שלו לכדאיות של המונח "ילידים דיגיטאליים" השתנתה מאד.)

סטיבן דאונס מתייחס למאמרון של סימנס והוא מזכך את הרעיון המרכזי עוד יותר:
When I write, and even when I speak, I am basically thinking aloud - and readers and listeners are able to follow along.
לפעמים אני נתקל בבלוגרים שמבקשים דרך כתיבתם לפסוק יותר מאשר להשתתף בשיח מתמשך. אין זה אומר שהבלוגרים האלה אינם כותבים דברי טעם – לפעמים בהחלט יש להם מה להגיד, ויש הרבה שאפשר ללמוד מהם. אבל בכל זאת, מתקבל הרושם שהם רואים במאמרון הפרטי שלהם את העיקר, במקום לראות בדיון שהולך ומתפתח בבלוגוספירה, במספר הולך ומתפשט של בלוגרים, את מה שבאמת חשוב.

בבלוג הזה אני מרבה לצטט בלוגרים אחרים (ואני מקווה שאני מצליח לצטט לא רק את ידועי השם, אלא גם אלה שהם מוכרים פחות אבל ראויים לחשיפה גדולה יותר). אני עושה זאת מפני שמה שמתפרסם כאן הוא אולי מכלול ההרהורים של עצמי, אבל ההרהורים האלה אינם צומחים מתוך ואקום, אלא מתגבשים דרך קריאת ההרהורים של כותבים אחרים. (אגב, עבורי הבלוג עדיף על קבוצת הדיון מפני שלעתים קרובות מדי קבוצת הדיון מהווה זירה להתגוששות מילולית בה צריכים לצאת מנצחים ומפסידים, ואילו בבלוג עיקר הויכוח הוא שלי עם עצמי, ואני כותב על מנת לגבש את התובנות של עצמי לעצמי.)

סימנס כותב ש:
Watching others learn is an act of learning.
אני ער לכך שדרך הבלוגוספירה זכיתי ללמידה יום-יומית מהסוג הזה. אני מקווה שהצלחתי, ולו במידה קטנה, לאפשר זאת גם לאחרים.

תוויות: , ,

יום ראשון, 4 בפברואר 2007 

ושוב, טיפת פרסומת עצמית

בדפים האלה אינני מרבה לספר על דברים שאני כותב במסגרות אחרות. אינני יודע מה גורם לי להקפיד (פחות או יותר) על ההפרדה הזאת, ולמען האמת, אינני בטוח שהיא נחוצה, או אפילו רצויה. מה שבטוח, המחיצות קיימות, אפילו אם לפעמים חוצים אותן. הפעם האחרונה שדיווחתי כאן על מאמר שהתפרסם במסגרת הבוידם היתה לפני חצי שנה, ובקצב כזה אפילו אני נוטה לשכוח.

וכל זה כפתיח שמלכתחילה לא היה נחוץ לפרסומת הזולה שאני מביא כאן: המהדורה האחרונה של הבוידם (כן, מה לעשות, באנגלית) עוסק בנושא שקשור באופן די ישיר לחינוך. במאמר, שהתפרסם לפני שבוע, אני דן בשאלה האם ההבחנה בין "ילידים דיגיטליים" לבין "מהגרים דיגיטליים" היא הבחנה משמעותית, או אפילו נכונה.

Carrying cognitive baggage from the old country
Column No. 127 of the Boidem
natives and immigrants, and what they do in cyberspace

וכמו שכתבתי גם לפני חצי שנה, אפשר לקרוא ולהגיב – גם באנגלית וגם בעברית.

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates