בעת ביקור בוושינגטון הבירה לפני כמה ימים דוד ורליק ניצל את ההזדמנות לבקר בכמה מוזיאונים שם. משהו שהוא ראה באחת התערוכות
גרם לוורליק להרהר על הקלות שבה ילדים מסתגלים לסביבה הטכנולוגית. אחד המיצגים שבם הוא צפה היה מיצג וידיאו על דגל שמילא תפקיד חשוב בהיסטוריה של ארה"ב. המיצג הכיל מרכיב טכנולוגי דיגיטאלי – עיגול גדול עם חיצים שהצביעו החוצה ממנו. ורליק כותב שהוא התרשם שהיה זה מסך מגע, ושבעזרת החיצים שהיו עליו אפשר היה לשנות את הכיוון שבו הדגל פנה. אבל אף אחד לא נגע בחיצים:
Finally, a kid, about nine or ten, reached up to that circle, grabbed the flag image, stopped its move up, and reversed the direction, dragging it down. His mother (I assume) gasped, grabbed her son by the shoulders and pulled him away from the display. It was such a perfect moment, one that probably repeats itself every day as our children seem so much more comfortable with an information environment that is central to how we do things today.
ורליק מזדרז לציין שהוא איננו מביא את הסיפור הזה כדי להראות שהילדים של היום הם ילידים דיגיטאליים. לעומת זאת, הוא מדגיש שהנכונות של הילד לגעת במסך מהווה דוגמה לכך שכולנו לומדים, אם נהיה מוכנים להתנסות, ולהתאמן במה שאנחנו לומדים.
סמיכות הסיפור של ורליק ליציאה לשוק של ה-iPad אפשרה לי לחבר בין השניים, ולחבר את הסיפור שלו להרהור מתמשך על כך שהכלים הדיגיטאליים שלנו נעשים יותר ויותר קלים לשימוש. אנשים בקושי הספיקו להביא את מכשירי ה-iPad החדשים שלהם הביתה, וכבר יש עשרות סרטונים ב-YouTube שבהם הורים מראים כיצד ילדיהם המאד קטנים מפעילים את המכשיר בזריזות ובמקצועיות. משום מה זה דווקא הזכיר לי שלפני בערך 15 שנה, בעת שלמדתי לתואר שני, אספתי מחקרים רבים שנערכו באותה תקופה על השימוש בעכבר. אלה ביקשו לבחון, למשל, אם עבור ילדים (וגם מבוגרים) פעולת ה-point and click, קלה ועדיפה על פעולת ה-drag and drop. נכנסתי ל-Google Scholar כדי לאתר כמה מחקרים כאלה.
תקציר של מחקר אחד, משנת 1998, פותח עם הסבר של מהו עכבר (מכשיר קלט שנמצא בשימוש של ילדים כדי לתפעל מחשב בבית הספר). בהמשך מתארים למה המחקר חשוב:
somewhat surprisingly, there has been very little research investigating the appropriate mouse control strategies for children
המסקנה, אגב, היא כנראה שעבור ילדים קטנים, עדיף לבנות יישומים שמשתמשים בהצבעה עם העכבר, ולא לדרוש מהם לגרור.
לפי התקציר של מחקר אחר, משנת 2004, השאלה של מה עדיף עדיין לא הוכרעה:
Because there is little empirical data available on how well young children are able to use a computer mouse, the present study examined their proficiency in clicking on small objects at various positions on the screen and their skill in moving objects over the screen, using drag-and-drop and click-move-click.
נדמה לי שהיום אף אחד איננו עורך מחקרים על השימוש בעכבר (אם כי הופתעתי שעשו זאת עוד בשנת 2004). לא שמישהו טוען שמדובר ביכולת מולדת, אבל הנסיון לימד אותנו שאיננו זקוקים לאימון רב, ובוודאי לא לשיעורים מודרכים, כדי להפנים את השימוש בעכבר, או בכלים מחשביים רבים נוספים. ככל שאלה נעשים לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, למדנו לקבל כמובן מאליו שנדע להשתמש בהם.
אבל אם יש פואנטה בסיפור של ורליק, נדמה לי שהיא איננה בכך שאנחנו מסוגלים ללמוד, בקלות, להשתמש בכלים שפעם נראו לנו מסובכים, אלא בכך שאנחנו כבר מצפים שנוכל להשתמש בהם. האם שבסיפור של ורליק חששה שבנה עשוי לקלקל משהו שאסור היה לגעת בו, אבל הבן ראה ממשק שלא היה לגמרי מוכר לו, ובכל זאת לא היסס לגעת בו ולתפעל אותו. לפני עשור, ואפילו פחות מזה, בתי הספר חשבו שהם צריכים ללמד את השימוש בטכנולוגיות חדשות לתלמידיהם. לשמחתי, כבר עברנו את השלב הזה. היום אנחנו מצפים שהתלמידים יכירו את השימוש הבסיסי במגוון רחב של כלים פשוט מפני שהם גדלים לתוך תרבות שמשתמשת בהם. ואם כך, אפשר סוף סוף להתמודד עם האתגר האמיתי – כיצד להשתמש בכלים האלה כדי להעשיר את החיים שלנו על מלוא היבטיהם.
תוויות: רכישת מיומנויות
