אסתי דורון כותבת על שאלה שמרצה באוניברסיטה בר-אילן שאלה בפתיחה של קורס. השאלה גרמה לאסתי להרהר על ההנחות החינוכיות הסמויות שבעיצוב מרחב הלימוד של כיתה. המרצה שאלה:
מה ניתן ללמוד מסידור הכיתה על הנחות היסוד של האדריכלים שבנו אותה ועל תפיסת הידע שעומדת מאחוריה.
לאסתי ברור שקיים קשר בין מבנה לבין תפקוד. ומפני שהיא מנחה בפרויקטים של מחשבים ניידים, היא שואלת את עצמה אם הכנסת מחשבים ניידים לתוך כיתה שנועדה להוראה פרונטאלית אולי מחטיאה את המטרה:
מה עשינו בעצם כשהכנסנו את המחשבים הניידים לתוך הכיתות הקיימות? לקחנו כלים ניידים והפכנו אותם לנייחים, קיבענו את היכולת העצומה של הלמידה המבוזרת לתוך הארגון הקיים והכנו אותה ללמידה מרוכזת ובכך בעצם, הפכנו את המחשבים הניידים לפחות אפקטיביים.
לא מדובר במבנה הפיסי בלבד. אסתי מציינת שיש גם אי-התאמה בין האפשרות של "למידה בכל מקום ובכל זמן" שבבסיס השימוש במחשבים ניידים, לבין שיעור שאורך 45 דקות:
האם ארגון כזה של זמן הלמידה מאפשר לנצל באופן מייטבי את הניידים? האם העובדה שכל הלמידה מתרחשת במקום קבוע, במערכת שעות קבועה ובחדר קבוע אינה עומדת בסתירה לטענת הניידות בכל מקום ובכל זמן?
הרהוריה של אסתי מובנים לי מאד. נדמה לי שהם בסך הכל גלגול עדכני של שאלות שלארי קובן שאל לפני כמעט עשרים שנה (ובוודאי אחרים שאלו אותן עוד לפני-כן). במאמר בשם
Computers Meet Classroom; Classroom Wins שהתפרסם בשנת 1992 קובן שאל למה, למרות הדיבורים הרבים שכבר אז נשמעו בעניין ההבטחה הגדולה של מחשבים בחינוך, השפעתם לא היתה כפי שחזו. קובן תיאר שלוש תחזיות של שילוב המחשב לתוך הכיתה:
- חלום אוהב הטכנולוגיה – המחשבים יתקבלו בהתלהבות לתוך בתי הספר, והם ישפיעו באופן גורף על שינויים בתהליכי ההוראה והלמידה
- תסריט האופטימיסט הזהיר – המחשבים ישולבו לתוך בתי הספר, אבל הם ישפיעו על תהליכי ההוראה והלמידה רק לאט ובהדרגתיות
- תסריט שומר החומות – המחשבים ישולבו לתוך בתי הספר, אבל השימוש בהם יהיה מוגבל, ובצורה שישרת דרכי הוראה ולמידה מסורתיים
קובן לא חשב שהתחזית הראשונה תתגשם, אבל הוא התקשה להכריע בין השנייה והשלישית. הוא קיווה שהמחשבים ישפיעו לחיוב, אבל הצביע על גורמים שמרניים שיגבילו את ההשפעה המקווה הזאת. בין הגורמים האלה הוא ציין כיתות נפרדות (שאינן מפגישות את המורה עם מורים אחרים), תכנית לימודים הבנויה לפי שכבות גיל, ומשך של שיעור שמאפשר רק קשר קצר מועד בין מורה לתלמיד. הוא גם הדגיש את הדרך המסורתית שבה רוב האוכלוסיה תופסת את הלמידה:
Teaching is telling, learning is listening, and knowledge is what is in books.
בסוף המאמר קובן חזר לשאלה שהוא שאל בתחילתו וניסה לענות:
My answer is that the sparing classroom use of computers is due less to inadequate funds, unprepared teachers, and indifferent administrators and more to dominant cultural beliefs about what teaching, learning, and proper knowledge are and to the age-graded school with its self-contained classrooms, time schedules, and fragmented curriculum. New technologies that fit these beliefs and organization get used often; those that don't fit get used less.
נדמה לי שהרהוריה של אסתי נובעים מהעובדה המעציבה שקובן צדק – המערכת מאמצת את הטכנולוגיות שתואמות את שיטות ההוראה והלמידה הרווחות, את השיטות שהשתרשו חזק לתוך הנוף החינוכי. ולמרות פריחה טכנולוגית נהדרת, כמעט עשרים שנה מאוחר יותר אנחנו עדיין ניצבים מול אותה הבעיה – במפגש בין המחשב לבין הכיתה, הכיתה (המסורתית) מנצחת.
תוויות: הרהורים, טכנולוגיה
Henry David Thoreau
כתב
Things do not change; we change
נשלח ע"י:
Unknown | 14 אפריל, 2010 11:49
אכן. אבל ...
החפצים שלנו (הטכנולוגיות שלנו) משנים אותנו, ואנחנו בהמשך יוצרים טכנולוגיות חדשות.
נשלח ע"י:
יענקל | 14 אפריל, 2010 12:07
so what you'll imagine as a classroom, that can endure, or even take advantage of the mobilaty of the laptops?
how would the classroom look?
how would the scheduale look?
נשלח ע"י:
zvuv | 15 אפריל, 2010 15:52