יש אפשרויות אחרות
אבל קורא ה-RSS שלי כבר איננו המקור היחיד שדרכו אני נחשף למידע מעניין בתחומים שמעסיקים אותי. המלצות טובות רבות מגיעות אלי בהודעות ה-Twitter של אנשים שגיליתי שכדאי לי לעקוב אחריהם, ויש גם חומרים מעניינים מאד שאני מוצא דרך השיתוף של מספר אנשים ב-Google Reader. והיום, דרך הודעה של סוזן צעירי ב-Google Buzz הגעתי למאמרון בבלוג של ביל פאריטר (Ferriter) שנראה לי מאד ראוי להתייחסות כאן.
פאריטר הוא מורה בבית ספר יסודי במדינת צפון קרולינה שמשלב כלים תקשוביים רבים בעבודה שלו. הוא זכה בפרסים על ההוראה שלו. במאמרון פאריטר כותב על תגובה שהוא קיבל על מאמרון שלו מלפני בערך חודש. באותו מאמרון פאריטר הסביר למה לדעתו לא כדאי להשקיע בלוחות אינטראקטיביים בכיתה. כותב התגובה האשים את פאריטר שהוא חוסם את הדרך לאימוץ הטכנולוגיה בחינוך, ועדיף שמורים כמוהו לא יהיו במערכת. פאריטר כותב שמפני שכבר מספר פעמים בעבר הוא הסביר למה הוא איננו בעד הלוחות האלה, הפעם הוא החליט לא לחזור על עצמו, ולתאר מה הוא חושב שכדאי לקנות עם אותו הכסף במקום:
ההחלטות על הכנסת טכנולוגיות למיניהן לתוך בתי הספר מתקבלות במשרדים שלי אין אליהם גישה. לצערי, לעתים קרובות האנשים שקובעים בנושא הזה אינם אנשי חינוך (ולא פעם מה שמקנה להם את הזכות לקבוע הוא עומק הכיס שלהם, לא הבנתם החינוכית). אני יכול, בסך הכל, ליישר קו עם מה שמגיע לבתי הספר ולנסות למצוא כיצד ניתן להשתמש במה שיש שם בצורה מיטבית, ולקוות שאפשר יהיה לעשות זאת בצורה שמאפשרת הוראה ולמידה אחרות מאשר המקובלות ברוב הגדול של הכיתות היום. הלוח הלבן האינטראקטיבי איננו פסול בעיני, וגם אם הייתי פוסל אותו, הוא היה ממשיך לחדור לתוך בתי הספר. (כתבתי בעבר שאני בטוח שיש מורים טובים, מורים שהם נאמנים לחינוך אחר, שיצליחו למצוא דרכים חיוביות להשתמש בלוח. השאלה איננה אם זה אפשרי או לא, אלא אם זאת ההשקעה הכדאית ביותר.) פאריטר עושה שרות גדול למערכת כאשר הוא מראה, דולר מול דולר, אלטרנטיבה, וכאשר הוא מתאר כיצד אפשר לנצל את הסכומים הגדולים שהולכים ללוחות האלה בצורה יעילה, חסכונית וחינוכית יותר.