בדיוק מזה אני חושש
תוויות: כלי ווב 2.0
סטייגר כותב על הופעה של ג'סיקה סימפסון בשנת 2006 – הופעה לפני נשיא ארה"ב ומספר רב של אנשים חשובים נוספים. הוא כותב שבהופעה הזאת סימפסון פישלה בגדול ואפילו לא סיימה את השיר שלה. סטייגר מוסיף:
«
לדף הראשי | ועכשיו, בראייה חינוכית
»
יום שני, 15 בפברואר 2010
לפני שבוע גרי סטייגר פירסם בבלוג שלו כתבה משלו שהתפרסמה לראשונה בדצמבר 2006. יש, כמובן, יותר ממספיק מאמרונים חדשים שאליהם רצוי להתייחס כך שלא בטוח שיש טעם לחזור שלוש שנים לאחור כדי למצוא על מה לכתוב. אבל הנושא שעליו סטייגר כתב אז, מבלי להזכיר את התקשוב, נראה לי כעוד יותר חשוב לאור הרצון שלנו לשלב כלי Web 2.0 לתוך מערכת החינוך.
Too many young people in our country see fame, the quicker the better, as their goal. Yet, Jessica Simpson has proven that fame doesn’t prepare you to perform in front of music legends, millions of viewers and the leader of the free world. Maybe she just had a bad night, but I don’t think so.
בהמשך סטייגר מספר על אחיין צעיר שלו שאחרי שישה שבועות של שיעורים על חצוצרה התבקש ללמוד מספר קטעים חדשים ולהתכונן לקראת הופעה בבית הספר ... תוך שבוע. סטייגר מדגיש:
Nobody taught him what “practice” means. After one short rehearsal he was to join a group of other children in concert.
נוצר מצב שבו מפתים ילדים עם התהילה של כוכבות לפני שהם בכלל השקיעו את המאמץ הדרוש כדי באמת להצליח. כזכור, סטייגר איננו מאשים כאן את התקשוב. לדעתו, יותר מכל מי שאחראי כאן היא תרבות כוכבות האינסטנט. אני מסכים. אבל אני חושש שיכולת הפרסום המיידי, שהיא אחת המאפיינים החשובים של כלים כמו בלוגים וויקיים, גם תורמת למצב הזה. תלמידים היום יכולים לעבור ממצב של טיוטה למצב של "פרסמתי לעולם" באמצעות הקלקה פשוטה על כפתור. זאת ועוד: לעתים קרובות הם גם זוכים לשבחים ממבוגרים שמתלהבים מהפרסום הזה בלי לשאול אם מה שנכתב באמת ראוי לפרסום. כאשר המעבר הזה קל כל כך, קיימת סכנה שתחושת ההצלחה שמתפתחת איננה מושתתת על העבודה הדרושה כדי להצליח באמת. אינני טוען שצריכים לסבול על מנת להצליח, או שהצלחה אמיתית באה רק אחרי מאמצים אדירים. אבל התרבות שלנו משדרת שאפשר לעלות על במה, ולהיות כוכבים, בלי מאמץ, ולא הייתי רוצה לראות שכלים תקשוביים נפלאים, כלים שיכולים למלא תפקיד חשוב בלמידה, ישרתו את הכוכבות המזויפת הזאת במקום לשרת למידה משמעותית.
מי אני?
- אני יענקל
- אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.
היי ג'יי
השאלה היא מהו המעמד שצריך לייחס לבלוגים ולוויקים. בניגוד לפיתוח מקצועי בהקשרים (כפי שהצגת) הם נועדו אכן לכתיבה ולפרסום מיידיים ואין בכך כל פסול. היכולות ו"יצירת הקול" האישי של המשתמש (בין אם זה תלמיד או מישהו אחר) מתפתחות תוך כדי עבודה ולא לאחר עבודת הכנה מתישה ומרתיעה. הרי נגד ההליך המסורבל הזה של הפרסום יצאנו כל העת ואנחנו יוצאים גם כעת ולשם כך קיימים כלים אינטרטיים כגון בלוגים. היכולות והקול האישי הייחוד מתפתחים טיפין טיפין, בהדרגה. יחד עם זה, צריך לחנך משתמשים שונים, במיוחד תלמידים (שהרי עליהם יש לנו השפעה כלשהי) לנהוג בזהירות ולחשוב היטב, לפני פרסומה של רשומה.
בברכה
יורם
נשלח ע"י:
יורם אורעד | 16 פברואר, 2010 12:03
הי
אם התרבות שלנו הופכת לתרבות אינסטנט, כוכבות מזויפת, והחצנה מתמדת אז אולי השימוש בכלי ווב 2 בצורה קלילה, לא משמעותית ולא עמוקה הוא הדבר המדויק שמכין את התלמידים "למאה ה21 כפי שהיא היום"?
אולי למידה משמעותית כפי שאנחנו מבינים כבר אינה משמעותית ?
נשלח ע"י:
Unknown | 17 פברואר, 2010 16:10