It was never about Paper vs. Digital.
It was never about No Tech vs. Tech.
ווג'וודסקי אמנם מבקש לקדם את הדיגיטאלי, ולהמעיט בשימוש בנייר, אבל אין זה אומר שהוא חושב שהדיגיטאלי צריך לקבור את הנייר, ולדחוק אותו אל ההיסטוריה. כפי שהוא כותב, אין זה עניין של אחד נגד השני. אם לפעמים נוצר הרושם שאלה מאיתנו שמבקשים לקדם את התקשוב רוצים לזרוק את הנייר ואת הספרים המודפסים, נדמה לי שזה מפני שאנחנו מרגישים שמול ההתנגדות הנמרצת לתקשוב שאנחנו לעתים קרובות פוגשים, יש צורך להציג את התקשוב בראש מורם. האמת היא שאנחנו שמחים לאפשר למחשב ולנייר לחיות בשלום ובשכנות טובה (ולא על תקן של "וגר זאב עם כבש" כאשר צריכים כבש חדש כל יום). העיקר הוא לאפשר לכל אחד לתרום בדרכו לקידום הלמידה.
אין זה אומר שאיננו רואים יתרונות בדיגיטאליות. אחרי שהוא מדגיש שלא מדובר בזה נגד זה, ווג'וודסקי בכל זאת מציין כמה מהיתרונות של הדיגיטאליות. הוא מציין את הגמישות של הדיגיטאלי מול חוסר הגמישות של המודפס, ומדגיש שהדיגיטאלי דורש התייחסות פעילה לעומת המודפס שמזמין פסיביות.
אישית, אני מסכים עם ההבחנות האלו. אבל אני בכל זאת מתרשם שלפעמים ווג'וודסקי מתלהב יותר מדי, ומייחס תכונות לדיגיטאליות שאינן יחודיות לה.
במאמרון אחר מאותו היום, למשל, הוא כותב:
We don't need digital textbooks any more than we needed paper textbooks.
Kids need primary sources and smart teachers, not manufactured questions and one-size-fits-all standards.
גם עם זה אני מסכים. אבל יש כאן הכללה שאיננה מוצדקת. יש ספרי לימוד (textbooks – התרגום בעייתי) שמביאים מגוון מקורות לתלמיד. כמו-כן, יש ספרי לימוד שאינם דורשים מהתלמיד לענות על שאלות כמו "באיזו שנה ...", או שמובילים את התלמיד להסיק רק מסקנה אחת "נכונה", אלא מגישים לתלמיד היבטים מגוונים של סוגיות שונות. זאת ועוד: ללא קשר לאמצעי ההגשה, מודפס או דיגיטאלי, מערכות חינוך אינן יכולות לא לכוון או להשפיע על ההבנות ועל הדעות של תלמידים. עם כל הכבוד לפתיחות, תפקיד המורה איננו רק פתיחת דלת כדי לאפשר לתלמיד לצאת לדרך. עליו גם להצביע על הדרכים השונות הפתוחות מול התלמיד, להמליץ על אלו שנראות לו, ולצייד אותו בכלים שמאפשרים לו לבחור דרך טובה וכדאית.
ודווקא כאן, לדעתי, הבעיה עם המאמרון הראשון של ווג'וודסקי. הוא מציג שני תפקידים שונים של הספר – מצד אחד, הרחבת הדעת, ומול זה השלטת דעה ריכוזית – ומציין ששני אלה קיימים בו-זמנית:
We tried for 400-some years to use printed books to get the word out to more and more people. But we also used books as a means to limit authority and make lots and lots of money for a relative selected few.
אבל כאשר בהמשך הוא מביע שביעות רצון מכך שהתקופה הזאת מגיעה לסיומה, נדמה לי שעלינו להבין שלדעתו התפקיד של הספר ככלי שהגביל את האוטונומיה של הלומד (תוך כדי הגדלת הרווחים של "מעטים") היה התפקיד היותר ראשי. ווג'וודסקי מעלה על נס "הספרות הבלתי-מוגבלת של האנושיות" שעכשיו, תודות לדיגיטאליות, זמינה לכולנו. אני משוכנע שהוא יודע שגם הספר המודפס, והספריה, אפשרו גישה ל-"ספרות" הזאת, ולכן קשה לא להרגיש שהציפייה שלו שבאמצעות הדיגיטאליות תלמידי בתי הספר ישתחררו מכבלי ספר הלימוד ופתאום יצליחו לעצב את הלמידה של עצמם איננה אלא תקווה אוטופית שעתידה להכזיב.
אני משוכנע שלספרי לימוד דיגיטאליים יתרונות על אחיהם המודפסים (אם כי נכון להיום יש להם גם מספר חסרונות). אבל גם אם, כפי שטוען ווג'וודסקי, הספר הדיגיטאלי פותח פתח להזדמנויות לימודיות מעבר למה שהספר המודפס מאפשר, לצערי התלמידים של היום, וגם מוריהם, עדיין אינם יודעים לנצל את ההזדמנויות האלו. הדיגיטאליות לבדה לא תביא לפריחה של סקרנות ושל חשיבה ביקורתית. כדי שתלמידים ירכשו את אלה, וכדי שהם ילמדו כיצד לנצל את השפע הדיגיטאלי ולא ללכת לאיבוד בו, הם עדיין זקוקים לתיווך של המורה – אולי אפילו יותר מאשר בסביבה של ספרי לימוד מודפסים.
תוויות: דיגיטאליות, ספרי לימוד
בספר ההגיונות הסותרים של ההוראה צבי לם מתייחס לכך שלביה"ס יש שני תפקידים עיקריים: מצד אחד הנחלת המורשת והמשכיותה מצד שני הכנת הבוגר לחיים עתידיים אחרים.
אני חושבת שלכך התייחס גם מאמרו של ווגודסקי
נשלח ע"י:
אסתיד | 29 ינואר, 2010 20:13