« לדף הראשי | חוזרים על עצמנו - לטוב ולרע » | ובכל זאת, צריכים יד על הברז » | באמת בדיוק אותו הדבר? » | לא לזה הכוונה » | גם וגם, אבל לא לגמרי » | שאגת הציוץ » | מכשיר משוכלל איננו בהכרח מהפכה בחינוך » | גם עיתונאים וכותבי כותרות זקוקים לכישורים מידעניים... » | ילידים ... ולא בהכרח דיגיטאליים? » | לפעמים תלמידים כן יכולים » 

יום שני, 28 בדצמבר 2009 

ואולי חלק מה-"מיותר" בכל זאת רצוי?

אסתי דורון מפרסמת תרגום של מאמרון של רי'צרד ווג'וודסקי בבלוג Teach Paperless שמכילה:
הקו המנחה של התחזיות של ווג'וודסקי הוא שהתקשוב והרשתיות משנים באופן גורף את דרכי הלימוד המקובלות היום. דווקא מפני שאני מזדהה עם הקו המנחה הזה אני חש צורך להתייחס לכמה מהנבואות שבמאמרון בספקנות. ספקנות זאת איננה נובעת מכך שאינני חושב שהשינויים העתידים שעליהם ווג'וודסקי כותב לא יתרחשו. אני נוטה לחשוב שבמידה לא קטנה הוא צודק. אבל כאשר הוא מתאר את בית הספר העתידי, וכיצד הוא רואה את הלמידה, אינני משוכנע שהשינויים בהכרח נובעים מהתקשוב, ובמידה לא קטנה אינני בטוח שאלה השינויים שלהם אני מייחל.

ווג'וודסקי כותב (בתרגום של אסתי), למשל, ששולחנות כתיבה ייעלמו מן הכיתה. בין היתר, זה מפני ש:
למידה במרחב אינטרנטי מאפשרת לסדר את חדר הכיתה בצורה שתעודד עבודה שיתופית משמעותית יותר.
האם התקשוב הוא זה שמחולל סידור "חדש" של שולחנות הכיתה? הרבה לפני התקשוב מורים לא מעטים השתחררו מהסידור ה-"מסורתי" של שולחנות כתיבה המסודרים בשורות ישרות מול המורה והלוח. לא היה זה התקשוב שהביא לשינוי הזה, אלא הרצון ליצור דינאמיקה לימודית אחרת מאשר המקובלת. באופן דומה, ווג'וודסקי כותב שכתוצאה מהתקשוב הלמידה תותאם ליחיד, והחלוקה לשכבות גיל תיעלם כאשר במקומה קבוצות למידה יתגבשו סביב התעניינויות משותפות של התלמידים. גם במקרה הזה, מדובר בתהליך שהתחיל הרבה לפני התקשוב.

טענה נוספת גורסת שהתקשוב יביא לקץ של שיעורי הבית. גם במקרה הזה, כמו עם שולחנות הכתיבה והעדר החלוקה לשכבות גיל, אנשי חינוך רבים מציינים שכמעט אין ערך בשיעורי הבית ושהם רק מגבירים את המתח בין התלמידים והוריהם. אבל ההסבר של ווג'וודסקי להעלמותם של שיעורי בית קשור לתקשוב, ודווקא נראה לי בעייתי:
The 21st century is a 24/7 environment. And the next decade is going to see the traditional temporal boundaries between home and school disappear.
יתכן שהוא צודק, והגבול בין הבית ובית הספר הולך ומטשטש. אבל לא ברור שכתוצאה מכך תלמידים יעסקו ב-"למידה" כל שעות היום. ווג'וודסקי הרי כותב שבעידן התקשוב תלמידים אינם צריכים לשהות יותר זמן בבית הספר, אלא פשוט צריכים ללמוד יותר. מי לא יסכים עם קביעה כזאת? ובכל זאת בכלל לא ברור כיצד זה קשור לפחות (או אולי ליותר) שיעורי בית. הרשת (ואמצעי תקשורת נוספים כמו הטלוויזיה) אכן מזמנת למידה, ואני בטוח שאפשר ללמוד המון מהגלישה ברשת ומצפייה בטלוויזיה. אבל למידה מתמדת, מאתגרת ככל שתהיה, גם מעייפת ושוחקת. אפילו עם iPhone בכיס, ספק אם תלמידים ירצו "ללמוד" כל היום.

ברשימה של ווג'וודסקי יש עוד נקודה שמתקשרת לטשטוש הגבול בין הבית לבית הספר - נקודה שממש מדאיגה אותי. מבחינתי, רבות מהנקודות האחרות שברשימה של ווג'וודסקי סובלות מאותו ניתוק בין אפשרויות הלמידה שהרשת מזמנת – למידה עצמאית, בכל זמן ובכל מקום – לבין הקביעה שהתלמידים ינצלו את ההזדמנויות האלו. הוא כותב שבגלל התקשוב ימי ההורים ייעלמו:
Ongoing parent-teacher relations in virtual reality will make parent-teacher conference nights seem quaint.
אסתי מרחיבה על הנקודה הזאת ומציינת:
התהליך הזה כבר קורה כאן ועכשו בתיכונים ובחטיבות הביניים באמצעות תוכנות שונות כגון סקולי, משוב, i-contact ועוד. כאמא לילד בחטיבה אני יודעת בכל יום מה מצב הציונים שלו ומה מצב ההתנהגות שלו.
אני מודה, אינני רוצה לדעת מה המצב כל יום. כהורה אני משתדל להשאיר מרחב מחייה לילדי, ולדעתי כלי המעקב שהתקשוב מאפשר פוגעים במערכת האימון שחשוב לי לפתח עם ילדי. לטובתם, וגם לטובתי, אני מעדיף לא להתעדכן בתדירות כל כך גבוהה.

ואולי מה שמפחיד אותי יותר מכל דבר אחר בחזון של ווג'וודסקי הוא תיאור הלמידה כפעולה אישית. הוא אמנם מדגיש את החשיבות של טכנולוגיות חברתיות, אבל התמונה שמצטיירת מתוך הרשימה שלו היא תמונה של למידה פרטנית. אין התייחסות לכך שתלמידים באים לבית הספר כדי להפגש – כדי לנגן בתזמורת או להעלות הפקה בימתית, או להשתתף בפעילות ספורטיבית. המפגש בין תלמידים מרקעים שונים, בעלי טעם שונה, הוא בין התפקידים החשובים של בית הספר. התקשוב ללא ספק תורם רבות להרחבת האופקים הלימודיים של תלמידי בית הספר. אבל זה רק פן אחד של מה שבית הספר צריך לעשות. כאשר אני קורא את הרשימה של ווג'וודסקי אני חש אי-נוחות מפני שהיא יוצרת אצלי החשש שהפן הזה הופך להיות הפן היחיד שחשוב בבית הספר.

תוויות: ,

אני מודה לך על האבחנות שלך וברצוני להוסיף לכך מעט.
אתחיל דווקא מסוף המאמרון שלך. אני מזדהה אתך בהחמצה של רי'צרד ווג'וודסקי בעניין בית הספר כמקום מפגש. אחד הדברים שאנחנו מחמיצים בהתלהבותנו (המוצדקת בחלקה) הוא חשיבותה של החיברות. זה אולי התפקיד החשוב ביותר של בית הספר כיום הן לצרכים של הבנת בתחום מקצועות הלימוד והן, ואולי בעיקר, להתנהלותנו התקינה כבני אדם. הראיה של בית הספר כמקום של לימוד תיאורטי בלבד חוזרת עוד ועוד במשך שנים, וזו ראיה צרה מאד שאינני מסכים אתה.

בעניין קביעתו של רי'צרד ווג'וודסקי שבתי הספר יהיו בעלי אופי של 24/7 environment, ברצוני להעיר שבני אדם זקוקים, גם בעבודתם, לפסקי זמן, לניתוק, מסיבות שונות אבל בעיקר למען השפיות. מעבודותי השונות אני מכיר את המצבים שבהם מצפים ממך, גם אם הציפייה איננה מבוטאת באופן מפורש, להיות זמין כל העת כאשר זקוקים לך (כולל שבתות וחגים). לדעתי אין זה מוצדק ואין זה תורם לבריאות הנפשית שלנו. אנשים זקוקים לעתים לפסקי זמן רציפים שבהם יעסקו בעניינים שאינם שייכים כלל ללימודים, במקרה של התלמידים שלנו, או לעבודה, ולקרוא למשל ספר טוב, לשמוע יצירות מוזיקליות או סתם לבלות עם המשפחה, ואפילו סתם כדי לבהות באוויר.
אפילו ג'ף אוטכט (Jeff Utecht), בלוגר פריק, מציין שלפחות אחת לשנה הוא יוזם "החשכת מסכים" שבהם הוא איננו משתמש במחשב שלו, בפלאפוןשלו, או בכל מכשיר אחר בעל מסך ואת הזמן הוא מקדיש לאשתו, למשפחתו ולעניינים אחרים שמתחשק לו לעסוק בהם.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates